שירת הוושינגטוניות

כדי שמקום ייחשב עתיק, הוא צריך לפני כן לעבור את גיל 50, 70, 100… פרנסי העיר ומתכנניה שוכחים זאת לפעמים, וידם קלה על הבולדוזר. תארו לכם שבניין הגימנסיה היה עומד על תילו עד היום – כשנהרס היה בן 50, כעת יכול היה להיות כבר בן 112.
בתחילת שנות ה-50 היתה כוונה להרוס את כל יפו העתיקה (שאינה כה עתיקה, רובה נבנה במאות ה 18 וה-19), ובמקום בתי הכורכר הנדירים לבנות בתים לבנים בסגנון איי יוון. ברגע האחרון סוכלה תוכנית זו. כיום לאיש אין ספק בדבר חשיבות השימור, ויפו העתיקה מהווה מוקד משיכה לתיירים מכל העולם.
כבר למעלה משנתיים מתנהל מאבק להגנת העצים בשדרות ירושלים על רקע תוכניות מתכנני הרכבת הקלה לכרות עצים רבים ולהפוך את השדרה למדרחוב ענק שבו נטועים עצים קלילים שלא יפריעו לדלתות הרכבת להפתח. בשנה האחרונה התווסף נתון מדאיג: במצגות ובסקר העצים של נת״ע מופיעה גם תוכנית לעקור את רוב עצי דקל הוושינגטוניה בשדרה, שגילם כגילה – 102 שנים.
בעוד חשיבותם של עצי הפיקוס האדירים גלויה לעין, בסביבה האורבנית ההולכת ונעשית צפופה ועתירת אקרשטיין, הרי שהדקלים שמתמרים לגובה רב, מסתתרים בין הפיקוסים וסיפורם ידוע למעטים בלבד. הוושינגטוניות התמירות פגיעות יותר מיד אדם, הגזע שלהן דק וקל לכורתים להניף מסורם החשמלי עליהן. הן זקוקות להגנה.
לפני כמה שנים יצאתי למסע אישי בשדרה בעקבות צלמיה. נעזרתי בתיעוד האדריכלי ובשיטוטים אינסופיים בארכיונים. הגעתי אל צילומים מ-1915 ועד ימינו אשר מספרים סיפור מרתק בתולדות יפו היהודית והערבית. ברבים מצילומים אלו נמצאים עצי הוושינגטוניה, משתפת כאן כמה מהם בתקווה שיצליחו לגעת בליבם של מקבלי ההחלטות ולהניא אותם מפגיעה בסיפורו של מקום.

המאה ה-19 – אורינטליזם משתלב במיתולוגיה המקומית
העץ ושינגטוניה חסונה (W. robusta) קרוי על שמו של ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית. במקור גדל בר במדבריות של צפון מקסיקו, אך כיום היא צמח נדיר באזור מוצאה. מין זה והקרוב אליו (ושינגטוניה חוטית) הובאו לארץ עפ״י גרסה אחת ע״י שלמה אהרונסון אשר שתל אותן בעתלית ב-1910, אך ככל הנראה קדמו לו הטמפלרים בסוף המאה ה-19, שנטעו אותם בשרונה ובמושבות אחרות.

1916-17 – גזירת הגירוש מתבטלת בזכות שדירת הוושינגטוניות
אליהו‭ ‬קרָאוּזֶה‭ ‬היה‭ ‬אגרונום‭ ‬מומחה, מנהל‭ ‬חוות‭ ‬סג‭'‬רה, ממקימי‭ ‬השומר‭ ‬ומנהלו‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬החקלאי‭ ‬מקווה‭ ‬ישראל‭.‬ מושל האזור – ג׳מאל פאשה הטיל עליו משימות‭ ‬שונות‭ – ‬בין‭ ‬השאר‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬סיפק‭ ‬לצבא‭ ‬התורכי‭ ‬ירקות‭ ‬ותפוזים‭ ‬ותלמידי‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬ביצעו‭ ‬עבודות‭ ‬שונות‭ ‬עבור‭ ‬הממשלה‭.‬ כמו‭ ‬כן‭ ‬נטעו‭ ‬את‭ ‬עצי‭ ‬דקל‭ו ‬ושינגטוניה‭ ‬בשדרת‭ ‬ג‭'‬מאל‭ ‬פאשה‭ ‬ביפו‭.‬
ג‭'‬מאל‭ ‬פאשה‭ ‬מאוד העריך‭ ‬את‭ ‬קראוזה, ביטוי‭ ‬מילולי‭ ‬לכך‭ ‬נתן‭ ‬בנובמבר ‭ ‬1916 כאשר‭ ‬הביא‭ ‬למקווה‭ ‬ישראל‭ ‬משלחת‭ ‬נכבדה‭ ‬מקושטא, והדגיש‭ ‬בפניה‭ ‬שהיה‭ ‬זה‭ ‬קראוזה‭ ‬אשר‭ ‬העלה‭ ‬את‭ ‬התוכנית‭ ‬להפריית‭ ‬מרחבי‭ ‬המדבר‭ ‬ע‭"‬י‭ ‬נטיעת‭ ‬עצים‭.‬
ההסטוריון שמעון‭ ‬רובינשטיין כותב שאת הביטוי‭ ‬המעשי‭ ‬המובהק‭ ‬להערכתו‭ ‬ניתן‭ ‬למצוא ‬בעובדה‭ ‬שבזכות‭ ‬יחסו‭ ‬זה‭ ‬לקראוזה‭ ‬פסח‭ ‬ג‭'‬מאל‭ ‬פאשה‭ ‬על‭ ‬מקווה‭ ‬ישראל‭ ,‬ולא‭ ‬כלל‭ ‬אותה‭ ‬בין‭ ‬תושבי‭ ‬יפו‭ ‬ותל‭ ‬אביב‭ ‬שגורשו‭ ‬מעירם‭ ‬באפריל‭- ‬1917‭  ‬ וכי‭ ‬יתכן‭ ‬שיגורש‭ ‬האיש‭ ‬שנטע‭ ‬על‭ ‬שמו‭ ‬של‭ ‬ג‭'‬מאל‭ ‬פאשה‭ ‬שדרת‭ ‬עצים‭ – ‬שהפכה‭ ‬לרחובה‭ ‬הראשי‭ ‬של‭ ‬יפו‭?‬
בולבארד ג׳מאל פאשה הפך להיות  ״קינג ג׳ורג׳ אבניו״ מייד עם כניסת הבריטים ב-1917. זהו כפי הנראה הצילום הראשון של שדרת הוושינגטוניות ביפו. צילם אותו הצלם אברהם סוסקין, התצלום נצבע ביד והודפס על גלויות של האחים אליהו.

השדרה ביפו, גלויה של האחים אליהו, צילום: אברהם סוסקין. באדיבות דליה לוי
השדרה ביפו, גלויה של האחים אליהו, צילום: אברהם סוסקין. באדיבות דליה לוי

1920 – פיקניק בצל הוושינגטוניות
בפי התושבים היפואים נקראה השדרה החדשה: ״נוזהה״ (טיילת, מקום שנעים להיות בו).
פיקניק בשדרה – צילם ההסטוריון ההולנדי פרנק שולטן, אשר נמנה‭ ‬עם‭ ‬קבוצה‭ ‬מכובדת‭ ‬של‭ ‬היסטוריונים‭ ‬אירופאים‭ ‬שנשבו‭ ‬בקסמי‭ ‬המזרח‭ ‬התיכון‭ ‬ויצאו‭ ‬למסעות‭ ‬בעקבות‭ ‬ספרי‭ ‬הקודש‭ ‬של‭ ‬שלוש‭ ‬הדתות‭.‬

YBZ.0210.195
פיקניק בשדרת הושינגטוניות – צילום: פרנק שולטן, בין השנים 1920-1923. מקור: ארכיון יד בן צבי.

1921 – ושינגטוניות בשירות האתוס הציוני  
צילום נוסף שהפך לגלויה בצירוף דמויות מצוירות של חלוצים – בניית בניין פסג׳ זריפה, מבט ממערב מזרחה אל השדרה.

גלויות האחים אליהו פסאג שדרות ירושלים

שנות ה-20 – ושינגטוניות כסמל סטטוס
במקביל עם השתלבותן המהירה ביפו, שבה דקלי תמרים נחשבו מאז ומתמיד חלק מהתרבות המקומית, ניטעו שדרות של דקל ושינגטוניה גם במקומות רבים אחרים בארץ. ב-1921 נטעו במקווה ישראל שדרת ושינגטוניות (חסונה וחוטית) אשר מאז ועד היום נחשבת סמל בולט של בית הספר החקלאי והיא הוכרזה לשימור מחמיר.

צילום היסטורי - השדרה במקווה ישראל, צילם משה מילנר, לע״מ
צילום היסטורי – השדרה במקווה ישראל, צילם משה מילנר, לע״מ

גם בפתח בית הכנסת הסמוך נשמרו שני דקלים של ושינגטוניה חוטית.

2016-03-23-18.06.43
בית הכנסת במקווה ישראל, צילום: ורד נבון, 2016

בחזית הבניין שברחוב השפלה (בניין מספר 4) ניצבים עד היום ארבעה עצי דקל ושינגטוניה חסונה שניטעו לכבוד יריד המזרח שהתקיים במקום זה בשנות ה-20.

מזכרת_מיריד_המזרח_של_1932_ברחוב_השפלה,_תל_אביב
רחוב השפלה 4 תל אביב, צולם ב2015. צלם לא ידוע, מתוך אתר ויקיפדיה

בתל אביב וגם בערים אחרות ניתן לראות עד היום זוג ושינגטוניות בפתחי בניינים ובתים פרטיים, כחלק מהסגנון האוריינטליסטי, וכסמל לזוגיות טובה וקשר למקום. לעיתים במרוצת השנים הכניסה עברה למקום אחר בבניין. הוושינגטוניות החסונות ממשיכות להצביע על מיקום הכניסה ההיסטורי. (תודה לאדריכל גיא נרדי על סיור מאלף בעקבות העצים בתל אביב).
שדרות דקלים מאותה תקופה מעטרות ומפארות עד היום ישובים כמו בית שאן, קיבוץ תל יוסף, קיבוץ חולדה, בנימינה ועוד.

שנות ה-30 – השדרה מתפתחת והוושינגטוניות משגשגות
השדרה הולכת ונבנית תחת השלטון הבריטי, הגינון מוקפד והוושינגטוניות ניצבות בשורה כמו במסדר המפקד.

george_Ave_Postoffice.TIF
שדרות קינג ג׳ורג׳ ביפו בשנות ה-30. צלם לא ידוע, הצילום באדיבות בית עמנואל
Sderot-Yerushalaim-Post-Office
בית הדואר ביפו בשנות ה-30. צלם לא ידוע, הצילום באדיבות בית עמנואל

שנות ה- 40 – גני איספהן
מיקו וטרודי שוורץ, זוג צלמים מצ׳כוסלובקיה, צילמו את השדרה בשיא פריחתה בין השנים
1939-1945. הצמחיה שמסביב לדקלים גבהה והפכה סבוכה, המזרקה היפהפיה עוטרה בגינה שבה צורות פרחים, בערך באותה תקופה תיעדו צלמי סוכנות מטסון גם בין הדקלים גינות בעלות צורות גיאומטריות.

boulevard
השדרה ביפו, צילום: מיקו וטרודי שוורץ, 1939-1945 לערך. הצילום באדיבות אוסף ביתמונה
kikar_miko_swartz
המזרקה והשדרה ביפו, צילום: מיקו וטרודי שוורץ, 1939-1945 לערך. הצילום באדיבות אוסף ביתמונה
12517u
השדרה ביפו בשנות ה-40, צילום: סוכנות מטסון, מקור: ספריית הקונגרס האמריקאי

לא מזמן חיפשתי צילומים מהמקום בו אבי נולד – העיירה כרמנשאה שבאיראן. תוך כדי חיפוש הגעתי אל גינות בצורת פרח וצורות גיאומטריות בכרמנשאה ובאספהן, שהזכירו לי את השדרה היפואית בימיה היפים, ואת הזיקה שלה למרחב המזרח תיכוני.

80_big
גינה בעיר איספהאן, איראן
sa1l_1
גינה בעיר כרמנשאה, איראן

שנות ה-50 – הבולגרים באים
העלייה הבולגרית הגיעה ליפו כקהילה שלמה – האליטה והפרולטריון גם יחד, והפכה את השדרה ל״סופיה הקטנה״. הצלם זולטן קלוגר הנציח יום חג בשדרה ב-1952, בסמוך לבניין אלהמברה.

שדרות ירושלים 1952
יום חג בשדרה, צילום: זולטן קלוגר, שדרות ירושלים 1952. מקור: הארכיון הציוני

1955 – זיהוי בזכות הוושינגטוניות
צילום זה נשלח אלי  מאיש יקר ששמו אביהו בר. מכיוון שלא זיהיתי את הבניין (שהתכער מאוד מאז) חשבתי שצולם בעיר אחרת, אך אביהו התעקש שאלו הוושינגטוניות של יפו!
והתברר שצדק: העדלידע של פורים עברה בשדרות ירושלים ב- 1955. הקהל יושב במקום שבו כיום חצרות יפו. בבניין היפה שהפך אפור שוכנים כיום משרדי ויצ״ו ולשכת הרווחה.

19
עדלידע בשדרות ירושלים, 1955, מקור: ספריית הרווארד, בתודה לאביהו בר

1957 –  הפיקוסים נעים בשדרה
השדרה היפואית שימשה לא רק לעדלידע אלא גם למצעד צה״ל שנערך בה פעם אחת בלבד.
הצילום שצילם אלמוני נמצא ע״י האספן הדי אור בשוק הפשפשים ביפו, ונמסר לי ע״י משה רימר. כאן אפשר לראות בבירור את הפיקוסים הצעירים שבימינו מגיעים למימדים אדירים ומצליחים להתחרות בוושינגטוניות על תשומת הלב.
01

השדרה בתקופה זו שוקקת חיים, ורבים מצטלמים ליד המזרקה על רקע הדקלים המשדרים גאווה מקומית ומוסיפים חן לצילומים.
צילום זה ורבים אחרים על רקע הדקלים נמצאים בארכיון ״ישראל נגלית לעין״.

j025_001
משפחה ליד המזרקה בשדרות ירושלים. באדיבות ארכיון ״ישראל נגלית לעין״.

1992 – מזרקה חדשה בנגה
מכאן ברשותכם אדלג על כמה עשורים היישר אל רחבת נגה שנוצרה יש מאין בין השנים
1989-1990. יצא לי לבקר במקום קצת לאחר מכן.
ניסיתי להנציח את המזרקה החדשה במצלמה טכנית כבדה שהבאתי מניו יורק. הנסיון לא צלח וכעת לא ברור לי אם הוושינגטוניות אכן עברו בהרבה את גובה בניין השקם ממול, או שמא יש כאן טעות של פרספקטיבה. מכל מקום נוכחותן מורגשת גם בצילום זה.

רחבת המזרקה בנגה, צילום: ורד נבון, 1992
רחבת המזרקה בנגה, צילום: ורד נבון, 1992

2015 – ועוד קפיצה אחת בזמן
אל השנים האחרונות ואל הקומה החמישית בבניין סמוך.
״דקל שפל צמרת״ לא ביפו. כאן הוושינגטוניות ממשיכות להנשא זקופות אל על.

DSC_0027
שדרות ירושלים, מבט מצפון לדרום. צילום: ורד נבון, 2015.
2014-12-13-13.49.15
טיול בשדרה, צילום: ורד נבון, דצמבר 2014

שיתפתי כאן מעט מתוך מאות צילומים שאספתי וצילמתי בשנים האחרונות, מתוך כוונה להוציא לאור את אלבום ההיסטוריה הצילומית של השדרה הותיקה – האדריכלות, התרבות וחיי הקהילה התוססים שהיו סביבה.
כשהייתי ילדה קטנה, הורי רכשו את הספר ״שירת האגם הגווע״ של פטר מירום. מראה הצב הגווע על שפת אגם החולה שיובש גרם לי לסיוטים במשך תקופה ארוכה.
פוסט זה נכתב בחשש רב שמא עד שאשלים את הספר ואשיג מימון להדפסתו, ייעלמו הוושינגטוניות יחד עם הרבה פיקוסים מהשדרה. אני מאוד מקווה שישנה דרך למנוע זאת.
עצים ששרדו כל כך הרבה, נשארו גאים וזקופים והפכו להיות סמל בעיני רבים ביפו ומחוצה לה, מן הראוי לאפשר להם להישאר איתנו עוד שנים רבות.
הם חזו בדיליג׳נסים, למה שלא נניח להם לחזות גם ברכבת הקלה?

2015-04-10-12.31.50
שדרות ירושלים, צילום: ורד נבון, אפריל 2015

כל הזכויות שמורות לבעלי הזכויות על הצילומים.

מודעות פרסומת

טווסים

משתפת באופן טווסי – מרית בן ישראל כותבת על שני טווסים שצילמתי. רגע של אושר בעיר האושר.

עיר-האושר

פעם, בבלוג הכמעט זנוח שלה, כתבה ורד נבון שאביה נתן לה חירות. קשה לתאר כמה המשפט הזה דמיוני בשבילי – בדקדוק הפנימי שלי "אבא" ו"חירות" לא יכולים להופיע באותו משפט – אבל אני נזכרת בו בכל פעם שאני מתבוננת בתצלומים שלה. גם היפים שבהם לא נופלים לדקורטיביות, הנוכחות הרגשית מחסנת אותם מקור פורמליסטי, ויש בהם איזו יושרה שמקורה בחירות פנימית ולא בסמכות חיצונית (ואני נייר לקמוס מהלך של ההבחנה בין השתיים).

כבר כתבתי פעם על התצלום היפהפה ההוא ועכשיו נתקעו במוחי שני טווסים:

צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014 צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014 לחצו להגדלה

צילמה ורד נבון צילמה ורד נבון

  1. סיגליות מטות פניהן

טווס צועד בגן, מוקף בפמליה צמחית שחבריה פורשים את תפרחותיהם הנוצתיות וכמו מדרבנים אותו לפרוש את זנבו היפהפה שטוף השמש. בזמן שהם מחקים את תנועת הפרישה ומהדהדים אותה מראש, הם מסגירים דרך אגב את מוצאם הצמחי המוגבל, את התלות התנועתית שלהם בכוחות חיצוניים כמו שמש, רוח, כוח…

View original post 624 מילים נוספות

שורשים וצמרות VS תחנות רכבת

בבוקר ה-3 ליולי התעוררתי במתח כפול – לקחתי על עצמי שתי משימות הקשורות לשדרות ירושלים – האחת, באותו בוקר – להוביל סיור של פעילים לאורך השדרה ולספר את סיפורה, השניה, שלושה ימים לאחר מכן – לארגן מפגש תושבים בנושא הרכבת הקלה.
בעודי מנסה לארגן את המחשבות, נזכרתי פתאום שבדיוק בתאריך הזה לפני 12 שנים – בשנת 2003, עברתי לגור ביפו.
מתי הפכתי להיות "פריקית" של השדרה ומגויסת כל כולי למאבק למענה?
נראה שהקשר התחיל בילדות – לכאן נסענו עם ההורים לקנות נעליים ומעילים ב"שקם", כאן אחזתי נרגשת את שני התקליטים הראשונים שלי, שרכשתי בחנות קטנה בפינת יהודה הימית, אי שם באמצע שנות ה-70. דרך השדרה רכבנו בתיכון על אופניים מחולון לטיילת שעדיין לא הוקמה, בין חורבות מנשייה, הזונות והסרסורים של רחוב הירקון. ליפו וגם לשדרה תמיד נלוו תחושות של קסם ומסתורין, וגם קצת איום. בהמשך, כשהתגוררתי ליד כיכר רבין, ביקור בברצלונה גרם לי לחוש לראשונה חמלה ותחושת החמצה, משום שהשדרות דומות ושתיהן יורדות אל הים – ולא הבנתי למה השדרה היפואית מוזנחת כל כך, ולא שוקקת חיים כמו זו הספרדית.

אך רק אחרי שעברתי לגור בסמוך לשדרה, נשאבתי לצילומים ולסיפורים מהעבר המרתק שלה,  הן בתקופה הפלסטינית, והן בתקופת העליה מבולגריה וארצות הבלקן, כשהפכה להיות "סופיה הקטנה". בין השאר שמעתי סיפורים מאנשים שנפשם נקשרה במקום הזה, מההיסטוריון תושב יפו סמי אבו שחאדה, קראתי באתר מופלא שהקים האדריכל אמנון בר אור עם תלמידיו: "השדרה הראשונה", בספרם של יוסף עספור ויוסי גרנובסקי: "פניך ולא הירח יפו", ספר צנוע שמכיל הרבה מידע ומיתולוגיות מקומיות, ומאמר חשוב של האדריכל שמואל גרואג: "הבולבארד הסמוי מן העין".

וכך, כשצץ במקרה תאריך תחילת הקמת  בולבארד ג'מאל פאשה – 15 ליולי 1915, פניתי אל אנשים אלו לבקש עצתם, איך לעניין את פרנסי העיר המתכחשים לעברה, על מנת שיאפשרו לציין וגם לחגוג 100 שנים לשדרה. הם וגם פעילים בסדנת מובילי טבע וקיימות ביפו ותושבים רבים אחרים נרתמו לנושא בהתלהבות רבה.

לרוע המזל הפניות  אל העירייה והזרוע שלה – המשלמה ליפו, לא נשאו פרי. אחד הנימוקים היה – שעוד מעט יחלו העבודות של הרכבת הקלה, לכן אי אפשר לקיים חגיגות. ה"עוד מעט" הזה יהיה כנראה בעוד שנתיים, ולמעשה כבר התחיל לפני 10 שנים, כשכיסו את כל חלקה הצפוני והמרכזי של השדרה במרצפות אפורות ובמעקות בטון, כהכנה לרכבת שאו־טו־טו תגיע, ותוך כדי כך הנחיתו מכה אנושה על בעלי העסקים לכל אורכה. בהמשך העבירו את כל קווי האוטובוסים דרך השדרה, כך שהפכה להיות ציר תעבורה ראשי סואן ורועש, מה שמאפשר להם לטעון כעת שהפתרון לכל ההזנחה הזו הוא למרבה האבסורד – ללכת בקיצוניות לצד השני, להוציא את כל התחבורה מהשדרה ולעצב אותה כמדרחוב שטוח, חסר שימוש ותוחלת וחסר זיקה לשדרה ההיסטורית, אשר בו תיסע רכבת מבת ים לפתח תקווה ובחזרה.
אני רוצה להתייחס רק לפן אחד של ההרס שעלול להיגרם אם התוכנית תתממש – והוא עקירת עשרות עצים בשדרה בעלת העבר המפואר והיחידה ביפו, רובם בני 60 שנים ויותר.
למעשה העצים הם הסממן האחרון של השדרה שעדיין לא נתלש ונעקר, מלבד הבניינים. דוגמה אחת: שנאי משנות ה-20, אחד משלושת הראשונים שנבנו בסביבה זו עם הקמת תחנת החשמל של רוטנברג – נהרס בשנת 2007 ללא דיון וללא שיתוף ציבור.

קינג ג'ורג' אבניו בשנות ה- 20, יפו ולא ירושלים כפי שהודפס בטעות.
גלויה בהוצאת משה אורדמן, בערך 1925 ( הצילום אולי לפני) הצלם הוא כנראה אברהם סוסקין, הטעות של המדפיס – רחוב המלך ג'ורג', יפו. הצילום באדיבות זיו גורה.

השנאי של ריכרד קאופמן הוא פרט בזכרון הישראלי והפלסטיני, למרבה האירוניה חלק מהמורשת העברית שנמחק.
לפני כן העתיקו את המזרקה היפה שהיתה במרכז השדרה, אל מקום אחר, ואין שום אזכור, אף קל שבקלים לגינות היפות ולככרות הקטנות  שהיו בשדרה והקנו לה את השם "אל נוזהה" ("הטיילת") בפי התושבים.

אולם אלהמברה בשיא פריחתו -דוגמה טובה לקשר בין פריחה תרבותית וסביבה מטופחת.
אולם אלהמברה בימי הזוהר – פריחה תרבותית וסביבה מטופחת.

לאחר לחץ גדול על נת"ע לספק לנו מידע, קיבלנו את התרשימים של התחנות – תמונה חלקית, לי כרגע יש מידע על שלוש תחנות, ואני מצרפת כאן את התרשימים ואת הצילומים שצילמתי, אני חושבת שהם מדברים בעד עצמם.

תחנת סלמה, תרשים וצילומי העצים שייעקרו

הכיוונים: מזרח למטה, מערב למעלה .
תחנת סלמה, העיגולים הצהובים מסמלים 11 עצים שייעקרו. כיוון התרשים: מזרח למטה, מערב למעלה .
בתמונה זו: 6 עצים שייעקרו על מנת לאפשר פתיחת דלתות הרכבת הקלה.
בתמונה זו: 6 עצים שייעקרו על פי התכנון על מנת לאפשר פתיחת דלתות הרכבת הקלה.
5 עצים נוספים שייעקרו בתחנת סלמה, שדרות ירושלים.
5 עצים נוספים שמתכננים לעקור בתחנת סלמה, שדרות ירושלים.
תחנת סלמה
תחנת סלמה, חלק מהעצים שמתכוונים לעקור – כך זה נראה מלמטה

תחנת בן צבי – שדרות ירושלים

ben_zvi
תחנת בן צבי – שדרות ירושלים.ֿ
תחנת בן צבי - כאן מתכננים לעקור 5 עצים.
תחנת בן צבי – כאן מתכננים לעקור 5 עצים, בתמונה ארבעה מהם.
חמישה עצים שייעקרו - הדקלים נשארים לאורך כל השדרה.
חמישה עצים שייעקרו – הדקלים נשארים לאורך כל השדרה.

תחנת ד"ר ארליך (ליד בי"ח דג'אני – כיום צהלון)

תרשים תחנת ד
תרשים תחנת ד"ר ארליך – המלבן המסומן בירוק (ליד בי"ח דג'אני לשעבר, כיום צהלון).
העצים שמתכננים לעקור בתחנת ארליך
העצים שמתכננים לעקור בתחנת ארליך

הבאתי כאן רק את מה שכבר ידוע, בנוסף לעצים שנראים כאן, ייעקרו עוד עצים בתחנה שליד רחוב אילת (התחנה מחוץ לשדרה עצמה), יועתקו כמה עצים ובצד הדרומי של השדרה הרכבת תיסע ממש בתוך הפרומנדה. באופן לא רשמי נאמר לנו שמדובר בעקירת 48 עצים, ובכל מקרה מדובר בלמעלה מ-40.

בסיור שערכנו השבוע השתתפו גם בעלי עסקים מהשדרה. אחד מהם – הרצל מ"פונדק הרצל", 47 שנים בשדרה, זעק: "אתם דואגים רק לעצים, ומה עלינו, בני האדם?"
להרצל מהשדרה ולכל המשפחות הרבות האחרות שחיות סביבה, אני רוצה לומר:  מי שדואג לעצים אכפת לו גם מבני אדם.
רק שלא נשכח – לעצים יש נוכחות גדולה במרחב, לא קל לעקור אותם, ויהיו הרבה שיתגייסו להצלתם. אבל בני האדם זקוקים להגנה לא פחות מהעצים, גם כשהם נראים פחות יפים מהם. ובשורה התחתונה: הקידמה והטכנולוגיה בדמות הרכבת הקלה אמורות לשרת בני אדם ולא להפך. מרחב עירוני הוא סוג של "שמורת טבע" שיש להתייחס אליה בכבוד ובזהירות שלא לחבל בה, בדיוק כמו שמתייחסים אל שונית אלמוגים, רכס כורכר ושלולית חורף, ואל אתרי הארכיאולוגיה מלפני אלפי שנים.

עצומה למען הצלת העצים בשדרה:
http://atzuma.co.il/jaffa

פוסטים נוספים הקשורים לנושא זה:
עצים
נוזהא כמשל – על הליכה בשדרה ושוטטות וירטואלית

מכתב למערכת "הארץ" – מאת יוסי גרנובסקי

המכונית שלי

girl in car, Brooklyn 1987

ערב שישי חורפי בשנות ה-80,  אני נוהגת באופל ישנה של ההורים, בדרך להופעה באולם "צוותא" בתל אביב. ביום שישי אין אוטובוסים, ולר' החבר שלי אין מכונית. כבר לא זוכרת איזו הופעה היתה בצוותא באותו ערב, הפרטים מעומעמים. השיג כרטיסים בזול דרך אגודת הסטודנטים.
ר' מבקש ממני לעבור אצל החבר הטוב שלו, ע', לאסוף גם אותו ואת החברה שלו. באותו זמן משהו כבר לא הלך חלק בינינו. ר' התל אביבי, ידע הרבה יותר ממני.  אימו הבריטית לימדה אותו לעשן גראס, ביטלס ומריאן פייתפול, לבדו השלים כל כך הרבה שהפך להיות ויקיפדיה מהלכת עוד לפני שהיה אינטרנט – לקולנוע, ספרות ושירה, תיאטרון ובעיקר מוזיקה – ג'אז, רוק של שנות ה – 60-70, בלוז, סול, בוסה נובה ומה לא. אני  למדתי לתואר ראשון בקולנוע, והקולנוע הוא מה שחיבר בינינו. כמה אירוני, הסרט הראשון שראינו יחד היה cul de sac ("מבוי סתום") של רומן פולנסקי. בהמשך יהפוך השם הזה לתיאור יחסינו.
"רק שתדעי שיש לי מעט אנרגיות ואני שומר אותן לעצמי" התוודה בפני, אך זה לא הרתיע אותי, נצמדתי אליו כמו אל אבן שואבת, אולי בגלל המוזיקה. בכל פעם שנפגשנו הכרתי עוד מוזיקאי, חלקם שינו את חיי – ואן מוריסון, רוברט וויאט, ג'ואן ארמטריידינג, לו ריד, מייק אולדפילד, מיילס דייויס, קיית ג'ארת ועוד ועוד…   אבל הקשר הפך די מהר לאפלטוני, ובהדרגה הלך ודעך. קצת קינאתי בחבר הטוב שלו, על הסימביוזה ביניהם שהיתה חסרה בקשר שלנו.

אני יוצאת מהבית בחולון, נוסעת עד צומת הולץ ופונה ימינה, שוב ימינה לשכונת עזרא, אוספת את ע' ואת ר' חברתו. ע' היה בחור יפה ומאוד כריזמטי, גאה ודעתן , רגיש וקצת ציניקן שחי בדירת חדר קטנטנה מאז שניתק הקשר עם שני הוריו, מרד נעורים שחצה את גיל עשרים.

ממשיכים לנסוע, אוספים את ר' שגר בבית סבתו ביד אליהו, ויש לנו עוד 15-20 דקות להגיע לאולם.
אנחנו בדרך. אני נוהגת, ר' וע' פוצחים בשיחה על עניינים ברומו של עולם. על מה הם דיברו? אולי על איך שמירי אלוני מתבזבזת מאז שפירקו את "אחרית הימים"? או על האלבום המופתי "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ? אולי פתחו בויכוח אם מיילס דיוויס בגד במורשת הג'אז השחור כשעבר לנגן ג'אז-רוק? או אולי זה היה ויכוח פוליטי? בכל אופן הוא מתנהל שם מעל ראשי, כאילו הייתי נהגת שרד. עם כל רמזור מתחלף אני מאבדת צבע, הופכת בלתי נראית. גם ר', חברתו של ע' מצטרפת לדיון שמתנהל שם בלהט. והנה אנחנו מגיעים אל שאול המלך. נכנסים לחניון המלא עד אפס מקום. "אין חניה" אני אומרת, והם לא שומעים, עסוקים בשלהם, מילים מעופפות מעל ראשי. סיבוב או שניים בתוך החניון, "אין חניה!" אני קוראת שוב, ופתאום הם קולטים שהגענו.
"אוי, ההופעה כבר מתחילה",  ר' מסתכל בשעונו. "אני מציע שנרד ונשמור לך מקום, ואת תחפשי חניה ותגיעי, ככה לא כולנו נפספס את ההתחלה." הדלת נפתחת, השלושה בחוץ עוד לפני שהספקתי לומר "ג'ק דה ג'ונט" או "לורי אנדרסון", מפנים את גבם וצועדים לכיוון האולם.

את מה שקרה בשניות הבאות קשה לי להסביר ממרחק של עשרות שנים. אפשר להגיד שזה היה האקט האסרטיבי הראשון בחיי. "סחטיין!" אני אומרת לצעירה בת ה20 ומשהו שהייתי אז.
"סעאמק, אתם לא תשאירו אותי כאן לבד!" אני מסננת לחלל הריק, הקר והחשוך. לא מחכה עוד רגע – מחפשת את היציאה, פונה שמאלה לכיוון אבן גבירול, ומשם דרומה חזרה לחולון. עוברת את צומת חולון, כיכר קוגל, הלאה לוייצמן, שמאלה להופיין, ימינה לארלוזורוב והנה אני בבית. בשבילי הערב הזה נגמר.
ברגע שפתחתי את שער העץ בבית ההורים, הם זחלו והגיעו, רגשות האשמה.
הלכתי לישון מיוסרת, ההופעה שהפסדתי לא עניינה אותי כמו העובדה שהשארתי שלושה אנשים שם בצוותא, אשר בנו על זה שאסיע אותם חזרה. ודאי נאלצו לקחת מונית הביתה. אולי לא היה להם כסף למונית? איך יכולתי לעשות להם את זה?
למחרת התקשרתי להתנצל. כן, ע' יצא מהבית בלי כסף, הם לא הבינו לאן נעלמתי, ההופעה היתה טובה, לקח להם שעה להגיע הביתה.

מתי ידעתי שאני אישה? כשהיו לי רגשות אשמה כי התנהגתי כמו אישה, או כי התנהגתי כמו גבר.

הרומן הקצר עם ר' הסתיים כאשר ביקש לספר לי משהו והתקשה לעשות זאת בשיחה גלויה. השאיר מכתב וביקש שאקרא אותו אחרי שילך.
במכתב הנוגע ללב נכתב באותיות קטנות, עצורות אך לא מהוססות, שהוא אוהב אותי מאוד, אני חשובה לו, אבל הוא גילה שהוא לא נמשך לנשים. אני הראשונה שיודעת, והוא מבקש שלא אגלה לע' חברו הטוב ולחברים אחרים. יבין אותי אם לא ארצה להמשיך להיות בקשר איתו.
בתוך סערת הרגשות מצאתי את עצמי בדילמה – הפכתי באחת לידידת נפש ואשת סוד, ובו זמנית לבי נשבר. האינסטינקט החייתי אמר לי לברוח, למצוא מחסה ושם ללקק את הפצעים ולבנות את הדימוי העצמי הנשי שלי מחדש. בפועל מה שקרה – החלטתי להישאר כידידה טובה ולתמוך, לא להפקיר אותו במצב המיוסר שבו נמצא.

מתי ידעתי שאני אישה? כשויתרתי על עצמי בגלל חמלה ואמפטיה. כשנשארתי הרבה אחרי שהייתי צריכה להתרחק, לשכוח, לחפש קשר חדש שיהיה חוויה מתקנת. זה קרה עוד כמה פעמים בחיי, האשה שלא עזבה בזמן, כן, זו הייתי אני.

בסרטו של אנטוניוני "זהות גנובה" (The Passenger) ג'ק ניקלסון ומריה שניידר נוסעים במכונית פתוחה. בתשובה לשאלה: "ממה אתה בורח?" הוא מבקש ממנה להפנות את גבה למושב הקדמי.

זוהי אחת הסצנות האהובות עלי ביותר בקולנוע. את התחושה הזו – נסיעה במכונית שמישהו אחר נוהג בה ואת נותנת בו אמון מוחלט, משחררת עצמך להסתכל על הנוף, מניחה לרוח לבדר את שערך, אני חוויתי רק בילדות, כשאבא נהג ואנחנו הילדים צהלנו מאחור. אבא שנא אוטוסטראדות, אהב לנהוג בכבישים הצדדיים, לעצור ליד עץ האקליפטוס הענק בחדרה, ליד הפסל של אלכסנדר זייד או ליד עדר פרות בצד הכביש בגולן.
הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על אבא – הוא אפשר לנו חופש, ובעיקר את חופש התנועה. וזה נטמע בי עמוק – קחו ממני את חופש התנועה, וכאילו משחתם נוצות קורמורן בזפת.

מאז ועד היום – אני מסיעה אחרים יותר מאשר הם אותי. אני אוהבת לנהוג, אבל בואו נשים את הדברים על השולחן – אולי קשור בכך גם הצורך לשלוט במצב, הפחד שמא יסיעו אותי למקום לא רצוי, שלא אדע איך לחזור משם הביתה.
הפעם היחידה שבה אני לא נהגתי (לפחות רוב הדרך) אבל חוויתי אושר אמיתי – היתה עם חברה טובה, ליאת, בשנות ה-90. בפיאט האדומה שלה נסענו את כל הדרך מתל אביב אל חופי סיני ועד לדהב, כשהחברים של נטשה מלווים אותנו ללא הפסקה כמעט עם "שינויים בהרגלי הצריחה", ושתינו מושפעות מאוד מ"תלמה ולואיז" שראינו בקולנוע לפני כן.

מתי ידעתי שאני אישה? כשזיהיתי את עצמי בנשים שבקולנוע, כשהצלחתי ליצור את הסרט שלי בעצמי.

זהו פוסט קצת חושפני בשבילי והתלבטתי אם לשחרר אותו, תודה לריקי כהן שהצליחה להוציא אותו ממני, והוא מוקדש לפרויקט המופלא שלה: "את לא נולדת אישה", בעקבות המשפט של סימון בובואר: "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה". הפרטים כאן, לכו לתמוך, מגיע לה.
וזה הצילום שלי שישתתף בספר.

girl in car, Brooklyn 1987
girl in car, Brooklyn 1987

עצים

אם עצים היו יכולים להפיק WiFi, איש לא היה מעלה בדעתו לכרות אותם. אבל הם מספקים לנו רק חמצן… (סטטוס אנונימי שרץ בפייסבוק)

במוזיאון העיצוב בחולון מוצגת עכשיו תערוכה שעדיין לא ראיתי – צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי בישראל. ביפו היעדר הצל מורגש באזורים החדשים – פארק עצום שהוקם ללא כל קשר למזרח התיכון, לשמש הקופחת ולאורח חייהם של תושבי השכונות הסמוכות – עג'מי וגבעת עליה, וכן רחבה גדולה במרכז העיר, החשופה והמרוצפת כולה מרצפות אפורות משמימות, שבתוכן חנוטים עצים, לא ברור איך יגדלו ויתנו צל.

רחבת משכנות רות דניאל, יפו, אוגוסט 2014

אבל עצים הם לא רק התועלת שאפשר להפיק מהם – צל, פרי וכו'…
כשבוחנים רק את התועלת הפיזית, עלולים להיפטר מהם לאחר שמילאו את חובתם האזרחית, וכך בלי להניד עפעף יתכננו מסלול רכבת שירמוס בדרכו 800 עצים. תחשבו על זה: קרון רכבת שאולי עדיין לא ייצרו, יקבל עדיפות על פני עצים ותיקים, ובמקום להזיז את הקרון הצידה או למטה, יעקרו את העצים שמושרשים כל כך חזק באדמה, עם כל הציפורים והיצורים האחרים שחיים בין ענפיהם.

לא על התועלת הפיזית רציתי לכתוב, כי אם על רגשות, על אישיות של עץ, על זוגיות, על אהבה. וגם – על עצים במרחב הפרטי, במרחב הציבורי ובטבע אשר אדיש לשניהם.

למשל: עצי השקמה, חלק מנוף ילדותי בחולון. רק לפני זמן קצר נודע לי שהשקמה אינה "ארץ־ישראלית", מקורה באפריקה, אך לרוע המזל צִרעת הפיקוס שעוזרת בהפרייה שלה לא נמצאת באזורנו, ולכן כיום אלו עצים נדירים מאוד, אף כי הוזכרו בתנ"ך בכמה מקומות, הידוע ביותר: "ויען עמוס ויאמר אל-אמציה לא-נביא אנכי ולא בן-נביא אנכי כי-בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס ז יד).

כשאבא שלי הגיע למלכיה, ב- 1950, השטח שבו הוקם הקיבוץ נראה כמו הר טרשים קירח. האגדה מספרת שאבא רצה להזמין למקום החדש חברה טורקיה שהיה מאוהב בה בהכשרה בקבוצת כנרת, אבל כמי שגדל ליד נהר, בוסתנים ויערות, התבייש להזמין אותה למקום שאין בו עצים. בלהט שהיה לו הוא יזם נטיעות, כדי שיוכל להזמין את הבחורה. ואלו היו העצים הראשונים במלכיה.
היום מלכיה טובלת ביערות, קשה להאמין שמדובר באותו מקום.

שלג במלכיה, 1950
שלג במלכיה, 1950
קיבוץ מלכיה, מרץ 2010
קיבוץ מלכיה, מרץ 2010

באחד מביקורי במלכיה, אצל דודתי נעמי,  צדה עיני שלט שלא היה שם קודם לכן, ליד שורת עצי ברוש. "שנת 1956 היתה שנה פוריה במיוחד ומשופעת בנשים, חברות הקיבוץ, שהיו בהריון." (…) "עשרה עצי ברוש ניטעו על ידי החברות הצעירות שכרסן בין שיניהן".

מלכיה, ספטמבר 2013
מלכיה, ספטמבר 2013
ברוש לכל תינוק, מלכיה, 1956 הצילום מספטמבר 2013
ברוש לכל תינוק, מלכיה, 1956
הצילום מספטמבר 2013

"קבוצת אילנות", זה נשמע לי מוכר… ואז נזכרתי שזו היתה הקבוצה של אחי הגדול, ששמו… אילן, אשר נולד במלכיה ב-1956, קצת לפני שהורי עזבו את הקיבוץ.
עמדתי משתאה מול שורת הברושים הזקופים שבשנים ההן סימלו פריון ולידה, חיים חדשים, צמיחה וגדילה, ואילו בהמשך הפכו להיות הסמל המזוהה ביותר עם בתי עלמין צבאיים.
עוד קצת במלכיה, כי אי אפשר בלי ארז הלבנון, אחד מן העצים הממוספרים בקפידה שגדלים שם. ארז – הוא שמו של אחי הצעיר שנקטף בגיל 23, ויש לי רגשות עמוקים אל העץ המיוחד הזה.

עץ מספר 100 - ארז הלבנון, ודודה נעמי. מלכיה, ספטמבר 2013
עץ מספר 100 – ארז הלבנון, ודודה נעמי. מלכיה, ספטמבר 2013

ורק עוד עץ אחד, לפני שחוזרים אל האספלט ואל האקרשטיין – עץ האלה האטלנטית העתיק שליד המצפור. לא מזמן נטעו לידו עצי מאכל חדשים – תאנה, חרוב, רימון ועוד, לכל עץ שלט קטן עם שם המשפחה שנטעה אותו. ויש עוד אלה ענקית בת כמה מאות שנים בדרך למטה, בעמק קדש ("חניון האלה", אי אפשר לפספס).

אלה אטלנטית, ליד מצפור מלכיה, ספטמבר 2013
אלה אטלנטית, ליד מצפור מלכיה, ספטמבר 2013

בחזרה אל העיר הגדולה – ליד אבו כביר, בשטח בית הספר לטבע, ישנו גן בוטאני ובו חורש טבעי של עצים ארץ־ישראלים.  למבקר במקום יש אשליה כאילו הוא נמצא בהר הכרמל, מעין מפלט משאון העיר הגדולה. ואני תוהה: אם אפשר לגדל באבו כביר צמחיה כזאת, למה היא לא נמצאת בכל הגנים הציבוריים בסביבה? למה נזנח החורש הישראלי – האלון, האלה, ער אציל, קטלב מצוי, תאנה וכו' ע"י מעצבי הנוף וגנני העיריה החרוצים, והם נוטעים רק עצים שמקורם במדינות אחרות – טאבבויה ושאר עצים אקזוטיים?

זאת ועוד – חורשת עצי אקליפטוס (מהגר שכבר הפך בן בית מזמן) ליד בלומפילד, נגדעה ללא רחמים, ודווקא בחודש יוני, כשהסביבה משוועת לצל. מסתבר שעץ אקליפטוס אחד קרס בחורשה בחדרה לפני כמה שנים, ולכן החליטו בעירייה "לקטום" קיטום מאסיבי ביותר את עצי החורשה בגן כרונינגן שליד בלומפילד. "את תראי שהם יתאוששו מהר ויהיו חזקים יותר" טענו כשפניתי אליהם. מאז עברו כבר שנתיים, החורשה לא ממש חזרה לעצמה, והמולת הציפורים כבר לא כמו שהיתה לפני הפעולה הברוטאלית הזו. ציפורים נאחזות בענפים מעטים, זה אולי יפה בצילום, אבל עצוב מאוד לראות.

אקליפטוס, גן כרונינגן, יפו, כמה חודשים לאחר גיזום מאסיבי.
אקליפטוס, גן כרונינגן, יפו, כמה חודשים לאחר גיזום מאסיבי.
אקליפטוסים, חצי שנה לאחר גיזום, ינואר 2014, גן כרונינגן ביפו
אקליפטוסים גידמים, ינואר 2014, גן כרונינגן ביפו
זרזירים על אקליפטוסים, ינואר 2014, גן כרונינגן, יפו
זרזירים על אקליפטוסים, ינואר 2014, גן כרונינגן, יפו

מפתיע – שדווקא במרחב הפרטי מודעים יותר לזכויות העצים ונותנים להם את הכבוד הראוי. למשל במעון חוסים "כלנית"  הסמוך לביתי ביפו – הצליחו עצי הפיקוס לשרוד את השיפוץ, והגדר נבנתה סביבם תוך התחשבות בהם. התוצאה – מטאפורה חזקה למאבק בין ציויליזציה וטבע…

מעון כלנית, יפו, אפריל 2012
מעון כלנית, יפו, אפריל 2012
מעון כלנית, יפו, אפריל 2012
מעון כלנית, יפו, אפריל 2012

פיקוס בגדר, יפו, מרץ 2015

"כדי להבין יער שלם, די להבין עץ אחד בודד" אמר לי פעם חבר יפני.
אפשר לכתוב כל כך הרבה על עצים, על הסתעפויותיהם, שורשיהם וצמרותיהם.
אני אסיים הפעם בעבודה אהובה עלי במיוחד – העץ המרחף של רן מורין, שכמו יצירת אמנות טובה מכיל בתוכו כל כך הרבה משמעויות: הנתק בין החברה המודרנית לטבע, היותו של הפרט כבול כמו צמח בעציץ, היהודי הנודד, היעלמותם של תפוזי השמוטי מיפו ועוד…

לפעמים אני חושבת שהים הוא המפלט היחידי שיש לי בסביבה הזו, בלעדיו הייתי גם אני מרגישה כמו עץ בתוך עציץ.

העץ המרחף - יצירה של רן מורין, יפו העתיקה.
העץ המרחף – יצירה של רן מורין, יפו העתיקה.

שיעור אזרחות עם נאן גולדין

בכל רגע נתון יש לפחות שלושה סיפורים שמתרוצצים לי בראש, ומסרבים להיכתב. בתוך הרעש של היום יום קשה לאלץ, למרות שמאוד הייתי רוצה לכתוב יותר. אבל לפעמים צצה פיסת אקטואליה שמציפה אירוע מלפני עשרים וכמה שנים, התמונות קמות לתחיה והמילים מקלידות את עצמן בקלות יחסית, לפני שיעלם שוב במצולות התודעה. הפעם הטריגר היה פוסט שנון של אביבית משמרי שנמצא כאן. בצירוף עם הספר שובר הלב של פטי סמית – רק ילדים שמחזיר אותי עשרים וכמה שנים אחורה לניו יורק, ואחייני היקר והאהוב שמטייל שם עכשיו.

בחורף 1989-90, למדתי במרכז הבינלאומי לצילום במנהטן (ICP). בין קורסי הבחירה היתה גם סדנת "יומן אישי מצולם" עם נאן גולדין, מי שהצליחה לחלץ את עצמה מסמים קשים, ואת המסע האישי שלה החוצה מחיים מסויָטים, אלימות ודכאון תיעדה בצילום ישיר ובוטה. היחס שלי אליה ואל העבודות שלה היה של משיכה – רתיעה. חלק מהצילומים זעזעו אותי, חלקם אהבתי מאוד, הרבה "סלפי" בעידן הטרום סלולרי, תיעוד אובססיבי ואקספרסיבי של חייה האישיים בתקופה שבה צילום היה עסק יקר באמת.

The Hug - Nan Goldin
The Hug – Nan Goldin

61gbsCBmcaL הצילומים פורסמו בספר מטלטל שנקרא: "The Ballad of Sexual Dependency". התלבטתי הרבה אם להשתתף בסדנה הזו, בגלל המעצורים הרגשיים שהיו לי. בסופו של דבר הצטרפתי, הכנות והעוצמה שהיו בתיעוד האישי האינטימי כל כך סיקרנו אותי. הרי הולכים ללמוד את מה שלא יודעים, קיוויתי שהסדנה תעזור לי להשתחרר קצת, לחשוב פחות על ההוצאה של כל פילם ופיתוח ולצלם יותר בחופשיות, ולא לפחד לחשוף צילומים אישיים וספונטניים שהקומפוזיציה שלהם לא מושלמת. ואכן הסדנה היתה מרתקת, בזכות הטמפרמנט, הרגישות החברתית והאישיות המיוחדת של נאן.

יום אחד הגיעה לשיעור נסערת, כתמיד לבושה שחור, שיער בצבע אדום אש ושפתון עז קצת מרוח, וביקשה מאיתנו להצטרף אליה להפגנה למרגלות גבעת הקפיטול בוושינגטון, שבה היתה אמורה לשאת דברים. זו היתה הפגנת מחאה נגד סנאטור שמרן ששמו ג'סי הלמס, אשר ניסה למנוע מימון מקרן ממשלתית – NEA לתערוכות שנויות במחלוקת. כבר לא היה זמן לבדוק במה מדובר – אילו עבודות אמנות הסנטור דרש לצנזר. ידענו שמדובר בעבודות של אנדרה סראנו ורוברט מייפלתורפ, אחד הצלמים שעבודותיו השפיעו עלי מאוד אז וממשיכות להשפיע גם היום.  זו היתה הזדמנות לעבור יחד חוויה מעניינת ולתמוך בנאן גולדין, ולהשתתף בהפגנה פוליטית בנוסח אמריקאי. נענינו לבקשה ונסענו ביום חורף קר להפגין בוושינגטון.

קשה לתאר את התחושה –  בישראל התחוללה באותו זמן האינתיפאדה הראשונה, והפגנה זו על חופש הביטוי נראתה לי כמו לוקסוס שאין לישראלים, שעסוקים בחיים ומוות. השתתפתי בהרבה הפגנות לפני הנסיעה לניו יורק – ההפגנה בכיכר אחרי הטבח בסאברה ושתילה, הפגנות של שלום עכשיו וכו'. בכל ההפגנות הללו שררה אוירת נכאים, שונה לגמרי מזו שהתרחשה ליד בניין הקפיטול. ביחס להפגנות בכיכר מלכי ישראל היו שם הרבה אנשים, אבל ביחס לגודלה של ארצות הברית כמובן שלא היתה חשיבות למספר המשתתפים, אלא יותר לסלבריטיז שנאמו על הבמה. ובכלל – נראה שההפגנה היתה מעין "שואו" שנועד לתקשורת. ברקע הושמע השיר  "Burning Down the House" של ה- Talking Heads  המון מצלמות טלויזיה ושדרני רדיו, בזה אחר זה נאמו נאן גולדין, סוזאן סרנדון, אנדרה סראנו (רוברט מייפלתורפ נפטר כחצי שנה לפני כן ורק רוחו שרתה מעל), שחקני קולנוע ותיאטרון שאת שמותיהם שכחתי, תודה ליעל שוב שזיהתה כעת בתמונות חלק מהם: כריסטופר ריב, רון סילבר, אלק בולדווין, סטיבן קולינס… כבר לא זוכרת מה אמרו, מלבד משפט אחד שסוזן סרנדון חזרה עליו כמה פעמים: "מה הוא חושב לעצמו? כאן אמריקה!"

התמזל מזלי והצלחתי להשתחל קרוב לבמה ולצלם גם את מה שהדהים אותי לגמרי – פסל עירום של הסנטור השנוא שהוצב ברחבה, רגעים ספורים לפני שנופץ בפטיש בשיאה של ההפגנה ובשידור ישיר לאומה. ההפגנה הסתיימה ונסענו חזרה לניו יורק. באוטובוס בדרך חזרה ניסיתי לברר עם החברים לכיתה על מה המהומה – הרי חופש הביטוי לא נפגע, כל אחד יכול להציג כל מה שהוא רוצה בכל מקום בארצות הברית, במימון עצמי או בתמיכת גופים עצמאים שלא קשורים לממשלה. בישראל הלוקסוס הזה לא קיים. ואולי עדיף אפילו שלא להיות מחוברים לעטיני המדינה? נזכרתי בשערוריות דומות בישראל – הביקורת של סגנית שר החינוך מרים תעסה גלזר על השיר "תפילין" של יונה וולך, ודרישתה שלא לממן את ההצגה "ייסורי איוב" של חנוך לוין כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". חייכתי לעצמי כשדמיינתי את פסל עירום של תעסה גלזר בהפגנה מול משכן הכנסת. לרוע המזל אז לא היה אינטרנט, ווטסאפ וסקייפ וכל השאר, ולא יכולתי לשתף מיד חוויות מהעולם הגדול. מה גדול היה התסכול…

Piss_Christ_by_Serrano_Andres_(1987)
Piss Christ – Andres Serrano, 1987

למחרת בשיעור "תיאוריה וביקורת בצילום" המרצה Timothy Druckrey, אחד המרצים החשובים ביותר שהיו לי אי פעם, בחר להביא בפנינו את היצירות השנויות במחלוקת. לטים היתה שיטה – הוא היה מקרין את העבודה במקרן שקופיות, שואל: מה אתם רואים בתצלום הזה? ושותק. אחרי כמה רגעים של התבוננות, הסטודנטים התחילו לפרש בעצמם. איזה מסר מעביר פסלון פלסטיק של ישו טבול בשתן? מה התחושה מול צילום גבר חנוט בחליפת פוליאסטר עם איבר מינו מזדקר? האם התחושה היא של חופש, או ההיפך ממנו?

man-in-a-polyester-suit-by-robert-mapplethorpe-1980-1352372123_org
Man in a Polyester Suit, Robert Mapplethorpe,1980

"כששאלתי אותו מה הניע אותו לצלם תמונות כאלה, הוא אמר שמישהו צריך לעשות את זה, ומוטב שזה יהיה הוא. היתה לו עמדת יתרון בכל הנוגע לצפייה באקטים קיצוניים של מין בהסכמה, והמודלים בטחו בו. המשימה שלו לא היתה לחשוף אלא לתעד היבט של המיניות באמנות, כפי שלא נעשה מעולם." (פטי סמית', בספר "רק ילדים")

היום, ממרחק של שניים וחצי עשורים, בעזרת "גוגל" ו"ויקיפדיה" וכל השאר, אני מבינה יותר ממה שקרה שם – העבודות של מייפלתורפ כבר הוצגו במוזיאון בפילדלפיה, והיו אמורות להיות מוצגות בגלריה אשר נתמכת ע"י הקרן, במקום אחר. הגלריה ביטלה את התערוכה (שכללה הרבה עבודות אחרות – צילומי פרחים ופורטרטים), כדי שלא לעורר מחלוקת. הצילום של אנדרה סראנו זכה בפרס חשוב מטעם מוסד אמנות אשר קיבל תמיכה מהקרן. הסנטור לא יכול היה למנוע תמיכה כספית של קרן שהחלטותיה מתקבלות ע"י ועדות מקצועיות, כל מה שעשה היה כתיבת מכתב נזעם לקרן, חתום ע"י 100 סנטורים, ושקול לאמירות הפרובוקטיביות של שרת החינוך מירי רגב, שגם לה לפי מה שהבנתי אין הרבה השפעה על החלטות ועדות מקצועיות. אך מעבר לפוליטיקה הזו, ישנן שאלות שנעשות קשות יותר ממרחק של זמן. למשל: מהי אמנות, והאם אפשר להציב לה גבולות ברורים ומוסכמים? האם על מוזיאונים להציג רק את עבודותיהם הטובות ביותר של אמנים מוערכים, או את כל מכלול העבודות שנחשבו בעיניהם אמנות? וכן – האם הפיכת אדם ל"בובת וודו" משמעותה בהכרח הסתה לרצח?  בובת סנטור נלעגת שנופצה בפטיש לרסיסים, האם היא שונה מהארון השחור וחבל התליה שנתניהו צעד לידו בהפגנה לפני רצח רבין? בשני המקרים זהו ביטוי לכעס גדול, שנאה וכל רגש אחר. האם האחריות מוטלת על מי שיצר דימוי להביע את רגשותיו, השליליים ככל שיהיו, או רק על אלו שהכריזו על "דין רודף" ולמעשה תכננו רצח במציאות עצמה?

אין לי תשובות מוחלטות, גם לא לשאלה מתי "פגיעה ברגשות הציבור" היא נתון שיש להתחשב בו, ומתי לא.  רק דבר אחד די ברור לי – שאלימות קשה במציאות אף פעם לא מעוררת התנגדות בבית הנבחרים, כמו ההתנגדות שמעורר בהם עיסוק פרובוקטיבי במין ובסמלים דתיים. לקריאה נוספת על פרשה זו http://www.publiceye.org/theocrat/Mapplethorpe_Chrono.html

נוזהא כמשל – על הליכה רגלית ושוטטות וירטואלית

המצלמה הבינה עוד לפני שהבנתי בעצמי. כבר בשנות ה-90 צילמתי את הבניינים היפים שבין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. יש לי נטייה להסתכל למעלה, משיכה לאדריכלות יוצאת דופן ודחף לתעד אותה בצילום ישיר, פורמליסטי.

לימים החלטתי לעבור לגור ביפו, לא בלי התלבטות. "הקו האדום הוא רחוב יהודה הימית" אמרה לי חברה שמתגוררת ביפו העתיקה. "לכל מה שמדרום ליהודה הימית, אל תתקרבי". וחברה אחרת ששאלתי אותה על בית ברחוב מסוים: "כל רחוב ביפו סיפור אחר. יש רחוב טוב, יש רחוב מסוכן". כל זה היה לפני למעלה מ-12 שנים. מאז הכל השתנה. העיריה השקיעה בשיפור תשתיות ושדרוג רחובות, לא ברור אם למען התושבים המקומיים, או למען ה"אוכלוסיה החזקה" שתגיע, "תשפר את מצבה של יפו" ותשלשל סכומים נאים של ארנונה לקופת העירייה.

ועדיין – השכונה המדוברת נדמה שנשארה קצת מאיימת גם לאחר השדרוג.  בעבר יצא לה שם של זירת פשע ועולם תחתון, והיא פחות אטרקטיבית משכונות אחרות. ביפו שם רע הוא למרבה האבסורד "תעודת ביטוח" מפני חדירת  בעלי הון לשכונה ודחיקת תושביה המקוריים העניים החוצה.

בדרך לגינה הקהילתית אנחנו עוברים בה הרבה. שוב ושוב אני מצלמת את הבניינים המיוחדים הללו, ותוהה על קנקנם – מי בנו ברחובות שנוכסו וקיבלו שמות אמנים איטלקיים, מחזאים צרפתיים וסופרים רוסיים, כנוח עליהם דעתם הנאורה והתרבותית של חברי ועדת השמות בעירנו?

דאנטה פינת פושקין פינת אוזשקובה. מאי 2015
דאנטה פינת פושקין פינת אוזשקובה. מאי 2015
רחוב ויקטור הוגו, יפו, מאי 2015
רחוב ויקטור הוגו, יפו, מאי 2015
ויקטור הוגו 19, יפו, מאי 2015
ויקטור הוגו 19, יפו, מאי 2015

ג'יין מוליכה אל התודעה
ג'יין ג'ייקובס – עיתונאית וסופרת  שפעלה בארה"ב נגד כשלים בנושאי תכנון ובנייה בשנות ה-50. בהמשך הגרה לקנדה במחאה על מלחמת וייטנאם, גם כדי שבנה לא ייאלץ להתגייס לצבא האמריקאי. אישה כלבבי היתה ג'יין ג'ייקובס, ואני נענית לאתגר להוביל "הליכת ג'יין" ביפו, לאורך שדרה ארוכה שסובלת שנים רבות מכשלים תכנוניים והרכבת הקלה מטילה עליה צל כבד, משבשת את המראה היפה שלה עוד בטרם עבר בה קרון אחד. כבר לפני עשר שנים כוסו צדדיה בפסי בטון מוגבהים ונחסמו כניסות ויציאות אל השדרה, כהכנה לרכבת.

אני מתכוננת לסיור. בדרך כלל הסיורים שלי בסביבה זו הם סיורי אמנות וכוללים מפגשים עם דמויות שפועלות כאן ועכשיו. הפעם אני מתכוונת להוליך את המשתתפים בקו ישר לאורך הפרומנדה עצמה, שדרת עצי דקל וושינגטוניה מיתולוגיים שנטע הד"ר אליהו קראוזה עם תלמידיו לפני 100 שנים. מכאן, כמו במנהרת הזמן, נביט לצדדים ונחלוף על פני תקופות שונות, סגנונות שונים, תרבויות שנכפו זו על זו. רב הנסתר על הנגלה. מכיוון שלא נסטה לימין או לשמאל אולי נחצה גם את כיכר העיר המרכזית, ונמשיך הלאה עד בית החולים דג'אני, הוא מרכז גריאטרי צהלון של היום.

לא מזמן גילתה עיריית תל אביב "נדיבות" והזמינה את משפחת דג'אני מארה"ב, לונדון ודובאי, לחנוך כיכר קטנה וזניחה ליד בית האבות שהסכימו להעניק לה את השם "כיכר דג'אני". שמו של בית האבות, בעבר אחוזת דג'אני, נשאר "צהלון" על שם רופא איטלקי יהודי בן המאה ה-17, וכך גם שם הרחוב שהיה פעם רחוב דג'אני וכעת נושא את שמו של ד"ר ארליך, רופא יהודי שמעולם לא חי בארץ ישראל.

בית חולים דג'אני - האדריכל: יצחק רפפורט. מאי 2015.
בית חולים דג'אני – האדריכל: יצחק רפפורט. צילום: מאי 2015
קברו של פואד איסמעיל דג'אני, בשטח בית החולים שהקים. צילום: מאי 2015
קברו של פואד איסמעיל דג'אני, בשטח בית החולים שהקים. צילום: מאי 2015

אני מגלה בפאניקה, שלא ידוע לי הרבה על צידה הדרומי של השדרה. הולכת לברר באתר מופלא – "השדרה הראשונה", שהקים האדריכל אמנון בר-אור בעזרת הסטודנטים שלו באוניברסיטת תל אביב. והוא אולי האתר היחיד בעברית שמוקדש כולו לאדריכלות חדשה ביפו. אתר כמעט חתרני, מעצם כך שיש בו תיעוד מדויק, נתונים יבשים, עובדות ומספרים. אני נשאבת פנימה אל תיאור כל בניין ובניין, בצד זה של השדרה – בתי מגורים, מתחם שיכונים שהחליף מתחם בית באר אשר נמחק לחלוטין, המסגד, ומגיעה אל תיאור שכונת נוזהא. מסתבר שכבר קראתי על שכונה זו, במאמר מאיר עיניים של אדריכל אחר, שמואל גרואג – "הבולבארד הסמוי מן העין" אך משום מה דילגתי על הפרטים שכעת מתבהרים – עד שנות ה-30 סימנה השדרה שנקראה "אל נוזהא" ("הטיילת") בפי התושבים הערבים – את גבולה המזרחי של יפו. מעבר לגבול זה מזרחה השתרעו שדות, בוסתנים ופרדסים ובהם בתי באר בודדים. בין השדרה ליפו העתיקה החלה להתפתח העיר המודרנית.

אט אט מחלחלת ההכרה שעל תל אביב ועל יפו עבר תהליך דומה בו זמנית – יציאה מסמטאות צפופות אל בתי מידות, בצד העברי "אחוזת בית", בצד הפלסטיני – השדרה החדשה ושכונת נוזהא – שכונת פאר הצמודה לה מצד מערב. שתי תרבויות שהן בשיא פריחתן בשנות ה-30 וה-40, מושפעות זו מזו, עוינות זו לזו, ועם זאת מקיימות יחסי גומלין שכיום כבר לא קיימים. למשל: בית חייזבון (שד' ירושלים 24) שנבנה עבור משפחת חייזבון (המוסלמית?) שמוצאה בירדן, האדריכל היה נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי פולני. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

בית חייזבון - הבעלים ממוצא ירדני, האדריכל נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי פולני.
בית חייזבון (נבנה בין 1926-28) – הבעלים ממוצא ירדני, האדריכל נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי – פולני.

אני מחפשת צילומים היסטוריים של בתים פרטיים אך לא מוצאת. פונה אל ספרם של יוסי גרנובסקי ויוסף עספור "פניך ולא הירח יפו!" – בספרות, באמנות ובקולנוע שיתופי הפעולה קיימים גם כיום, מנצחים את הפוליטיקה העכורה – ומגלה שלא מדובר רק באצולת ממון, תעשיינים, בעלי נכסים ופרדסנים, כי אם בתרבות שלמה שהתקיימה במרחב זה – 20 מערכות עיתונים היו ביפו בשנות ה-40, כמה וכמה בתי ספר, ספרייה, בית משפט, בית חולים, בתי קולנוע וקברטים, בתי מלון. חלק גדול מהתרבות המודרנית נוצר סביב השדרה החדשה. מכה בי התובנה שהמלחמה היתה לא רק על שטחי אדמה, היא היתה גם ובעיקר התנגשות אלימה בין תרבויות.

בדיעבד וממרחק של זמן תוצאותיה הפכו את הכל – הסימטאות הצרות והמלוכלכות, שבילי החמורים והקסבה בעיר העתיקה, הפכו תוך כמה עשורים למקום היוקרתי ביותר ביפו שמתגוררים בו יהודים ותושבי חוץ אמידים, ואילו השכונה היוקרתית – "נוזהא" שהתרוקנה מיושביה, הפכה לשכונת עוני שהתקבצו בה פליטים – בהתחלה יהודים מבולגריה, בהמשך פליטים מג'בליה ועג'מי. כמה אירוני – על אף המאמץ של הלאומנים משני הצדדים להציג את הפלסטינים כעם של פלאחים הקשורים לאדמתם, והכחשת העירוניות – היישובים שנמחקו הם יישובים כפריים, ואילו הבניינים העירוניים נשמרו ברובם, עדות אילמת שאי אפשר להתכחש לה. "אי אפשר למחוק, בסוף זה מבעבע" אומר ידידי קובי לידרמן, באחד הסיורים ביפו.

מה קורה לחברה שהאליטה העירונית שלה – כלכלית ותרבותית נעלמה בבת אחת?

אני יוצאת שוב לצלם, מוקדם בבוקר. מצלמת את מסגד נוזהא – הוא מזכיר לי בול שמעולם לא הודפס. האם יכול היה להתממש כאן תסריט אחר, אלים פחות?

מסגד נוזהא, יפו, מאי 2015
מסגד נוזהא, יפו, מאי 2015
בול פלסטינה א
בול פלשתינה א"י שלא הודפס, שנות ה-30

סיפור מהחיים
פוגשת את יוסי גרנובסקי בספריה, כדי להשלים פרטים על מערכות העיתונים ובתי הקפה ליד השדרה. הוא מקבל את פני בסיפור נוגע ללב:  צעירה לונדונית הגיעה לביקור ביפו לפני כמה שבועות, וחיפשה לשווא את בית אבותיה, משפחת כנעאן. סבה מצד אביה הקים את בית המשפחה ביפו, סבה מצד אמה שימש בתפקיד בכיר בממשלת לוב.
יוסי ממשיך ומספר שלא ידע לומר לה היכן הבית נמצא. "כנעאן, כנעאן, השם הזה מוכר לי" אני מנסה לעשות סדר בכל האינפורמציה שקראתי באתר "השדרה הראשונה". מפשפשת ברשימות שרשמתי לעצמי, ומגלה: שדרות ירושלים 62 – בית כנעאן! בניין יפהפה שנבנה עם הפנים לתוך השכונה, כך שחזיתו המזרחית שנמצאת כיום בשדרות ירושלים, היא הצד הפחות יפה שלו.
לרוע המזל הצעירה כבר חזרה ללונדון. אני יוצאת שוב לצלם, מעבירים לה את הצילומים במייל. בעידן האינטרנט העולם נעשה קטן ושקוף יותר.

בית משפחת כנעאן, מאי 2015
בית משפחת כנעאן, מאי 2015
בית משפחת כנעאן, רחוב מיכלאנג'לו, יפו, 2015
בית משפחת כנעאן, רחוב מיכלאנג'לו, יפו, 2015

בין שימור מוחק לזכרון
בסוף השבוע הבא יתקיימו שני אירועים שקשורים זה בזה אך שונים באופיים. האחד הוא "בתים מבפנים" שיתקיים גם ביפו, באופן אירוני דווקא בתאריכי הנכבה הפלסטינית – בין 14-16 למאי. לשמחתי שובץ באירועים אלו גם סיור של האדריכל שמואל גרואג לאורך השדרה. אני ממליצה מאוד להצטרף לסיור זה, פרטיו באתר "בתים מבפנים".
את סדרת האירועים השניה, מעין אנתי-תזה לבתים מבפנים – יזמו בארגון "זוכרות", היא תתקיים בדיוק באותם הימים ונקראת: בתים מעבר למקף. כל הפרטים באתר זוכרות. אני ממליצה מאוד להצטרף, לשמוע ולראות. אך זהירות: את מה שתדעו כבר לא תוכלו לא לדעת.

קישורים רלוונטים:
כלת הים, אם הזר: יפו הערבית-פלסטינית בשלהי תקופת המנדט
שלמה אבינרי – ביקורת על ספרו של איתמר רדאי "בין שתי ערים"
השדרה הראשונה – מאגר מידע על ההיסטוריה של שדרות ירושלים ביפו
שמואל גרואג – הבולבארד הסמוי מן העין
על שכונת נוזהא – באתר "תל אביב 100"
Palestine remembered