בשבחי החצרות

המתבונן בבנייני השיכונים של שנות ה-50 בשדרות ירושלים ביפו, עלול לחשוב שאלו בניינים באיכות ירודה שנבנו בחיפזון כדי לשכן בהם משפחות דלות אמצעים, ללא מחשבה וללא תכנון מוקפד. בין בתי המידות הפלסטינים נראים בנייני השיכון פשוטים וחסרי ייחוד. במשך השנים נוספו להם מנועי המזגנים ותריסי הפלסטיק, כבלים משתלשלים וצינורות חלודים שלא מוסיפים להם חן.

במבט שני ו״כניסה לעובי הקורה״ – מתברר שהמבנים נבנו בתשומת לב והקפדה על איכות וחוזק, במטרה לאכלס משפחות משכבות סוציאליות שונות, מתוך תפיסת עולם שוויונית, סוציאליסטית ומודרנית. שני אדריכלים ילידי בולגריה פעלו בשדרה בשנות החמישים והשישים – גבריאל גבריאלוף (לימים גבריאלוב) שלמד בפוליטכניק בסופיה, והקים ביפו חברת בנייה ״משכנות עלייה״, וויטאלי לוי, שעבד עבור חברת ״העולה החדש בע״מ״. הם תכננו ״בלוקים״ שלמים של בניינים שתוחמים חצרות פנימיות ענקיות. סביב החצר יכלה כל משפחה להשתלב בקהילה ולזכות ב״ריאה ירוקה״. כיום קוראים לזה ״חצר אירופאית״. ומהי חצר אירופאית? חצר פנימית בגודל נדיב במיוחד, ומבנים שיושבים על קו הרחוב, ומשלבים מגורים, מסחר, משרדים וקליניקות כיאה לרחוב אורבני.
זכיתי לביקורו של שלמה גבריאלוב, בנו של האדריכל גבריאל גבריאלוף, שביקש לרכוש את ספר השדרה בו סיפרתי גם על אביו. יצאנו יחד לשדרה, שלמה הוביל אותי אל שלושה קומפלקסים שלמים שאביו תכנן, באחד מהם התגוררה משפחתו. בבניין זה – מספר 38, הצביע על דירת הקרקע שבה הוקמה גם מרפאת השיניים של האם מרים. בקומת הקרקע היה גם משרדה של חברת ״משכנות עלייה״ שיזם אביו.

שלמה גבריאלוב בחצר הבית בו גדל. בזכות ההזנחה צמח שם קקטוס ענק.

עבורי זו פיסת מידע מעניינת – הבולגרים שהגיעו ליפו המשיכו להשתמש במבנים הציבוריים שהיו בה בייעוד המקורי שלהם: בתי הקולנוע, בית הדואר ועוד. מעניין לראות שגם תפיסת התכנון האדריכלי בבניינים הפרטיים נשארה דומה לזו של המתכננים הפלסטינים – בניין בן כמה קומות שנבנה בין כמה רחובות, קומת הקרקע משמשת למסחר ולעסקים – משרד, חנות, קליניקה וכו׳, הקומות העליונות למגורים, ויש גם חצר פנימית.

שלמה גבריאלוב ליד הבניין שאביו תכנן ובו גדל – שדרות ירושלים 36-38

שלמה, שילדותו עברה עליו בשדרה, מספר שהבניינים נועדו למגורי משפחות, והחצר המוקפת בבניינים היתה בטיחותית לילדים ששיחקו בה רחוק מהכביש, כשהוריהם יכולים להשקיף מהחלונות ולהשגיח מלמעלה.

כך קרה שביפו, שבמשך שנים רבות נחשבה ״החצר האחורית של תל אביב״ – אין הרבה חצרות אחוריות. החצרות בשיכונים החדשים שנבנו היו מרכזיות, ומילאו תפקיד חשוב בחיי התושבים.

נכנסנו אל הקומפלקס שבו התגוררה המשפחה – אשר נמצא בין הרחובות שדרות ירושלים 36-38, עולי ציון 17, בן צדוק ובן גמליאל. החצר כיום מוזנחת. בעלי הדירות המקוריים וגם משפחת גבריאלוב עברו לערים אחרות, וכיום התחלופה גבוהה ויש הרבה דיירים שחיים בשכירות.

לפני תמ״א 38 –
קומפלקס הבניינים והחצר הפנימית שתכנן גבריאל גבריאלוב – צולם על ידי היזמים.
קישור לאתר

בחזיתות הפונות לשדרה תוכננו חנויות, משרדים ובתי קפה. כך הפכה השדרה היפואית לציר עירוני-מסחרי ארוך מאוד. שדרה רבת שימושים, מרובת סגנונות בנייה ורב־תרבותית. כיום הרבה חנויות מוגפות, עדות ל״צונאמי״ שהשדרה עברה מתחילת עבודות הרכבת הקלה.

שלמה נזכר באחת החנויות המיתולוגיות בשדרה של שנות ה-60: חנות לכלי בית ששמה היה: ״צ׳ופי קופי״ (Choopi Koopi) שמשמעותו: ״שבור – קנה״ (כלומר: ״שברת – שילמת!״).

נכנסנו אל חצר הקומפלקס הסמוך שגם אותו תכנן גבריאל גבריאלוף – תחום בין שדרות ירושלים 34, והרחובות בן תרדיון, בן גמליאל ובן צדוק. גם כאן החצר לא מטופחת ונראה שידעה ימים יפים יותר. ובכל זאת ההיביסקוס פורח ואפשר ללקט עשבי חורף שצומחים פרא.

שלמה מספר שבעבר היה קיוסק קטן בתוך אחת החצרות האלה, וגם תוכנן להקרין בה סרטים, רעיון שנגנז בגלל התנגדות השכנים. בכניסה לחצר יש מי שמגדלים צמחים בעציצים ודואגים גם לקולטורה – ציורים ותצלומים. אני מודדת בעיני את הכניסה – האם כשהבניין יעבור תמ״א 38 יאפשרו למכוניות להכנס, ויהפכו את החצר למגרש חנייה? נראה שהמעבר צר מדי, תודה לאלוהי הטבע העירוני.

קשה לדמיין איך נראו החזיתות בעבר. נשארו תצלומים מעטים, באחד מהם נראה קומפלקס פינתי בשדרות ירושלים 63-69, פינת יהודה הימית. כאן בחזית פעל בית הכנסת של הרב אברמיקו, בצד בנק דיסקונט וחנויות המזון, ההלבשה והגלנטריה.

חזית שדרות ירושלים 63-69 בשנת 1957. צילום: וילי פולנדר, ארכיון עיריית תל אביב

מצאו את ההבדלים:
חזית שדרות ירושלים 63-69 כפי שצילמתי בשנת 2016

החצר הפנימית רוצפה, והפכה בשנים האחרונות לגלריית חוצות מרתקת של האמן בורוס חדד שמתגורר בבניין.

בזה אחר זה עוברים המבנים תהליך של תמ״א 38, בחצר של קומפלקס בניינים שתוכנן על ידי האדריכל ויטאלי לוי בין שדרות ירושלים 48 ויהודה הימית, גדל אורן צנובר עתיק שהתנשא לגובה חמש קומות. במהלך ה״תמ״א 38״ נעקר האורן על אף התנגדות התושבים. בחצר נפער בור עצום שבו נבנה בימים אלו חניון תת קרקעי.

בקומפלקס אחר היה שדה פראי של חרציות, בזמן סגר הקורונה זו היתה פיסת הטבע במרחק 100 מטר מהבית, שאפשרה לנו לשמור על שפיות.

כך נראה המקום בימים אלו, כפי הנראה בדרך לעוד מגרש חנייה קטן עם תוספת הקומות בתמ״א 38. כמו בשיר של ג׳וני מיטשל: "They paved paradise and put up a parking lot".

רק בבניין אחד, אותו תכנן גבריאל גבריאלוף – שדרות ירושלים 33, נשמר הצביון המקורי כמו שהיה בשנות ה-50. בבלוק זה מתגוררים עדיין בולגרים. בחזית הבניין בית קפה קטן וחנויות, בחצר הפנימית קליניקה של רופא שיניים, ד״ר לוי. והחצר הפנימית הפכה לגינה קהילתית נהדרת ומשובבת נפש, המשלבת צמחים שנשתלו וכאלו שמתפשטים מעצמם כמו חוביזה וכובע הנזיר. צמחי תבלין לצד צמחי נוי, גן עדן לחתולים ולבני אדם.

פוסט זה מוקדש לזכרו של האדריכל גבריאל גבריאלוף, שידע לתכנן בניינים ידידותיים לבני אדם, לחי ולצומח.

עוד על הבולגרים של יפו ועל האדריכלים שפעלו בשדרה, תוכלו לקרוא בספר השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים.

ט״ו בשבט שמח!