הבית עם המרפסות הירוקות

לפני זמן מה הגיעו אלי אמנון ורנה רימון, ורכשו כמה עותקים של הספר השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים. ילדותה של רנה עברה עליה בשדרות ירושלים ביפו של שנות ה-50, בבית מספר 109. בניין זה לא מוזכר בספר, ולא היה לי שמץ מידע עליו, על אף שצילמתי אותו כמה וכמה פעמים. עבורי הוא היה ״הבית עם המרפסות הירוקות״ שעברו עלום. למרות זאת, התלהבו השניים מהספר ויזמו סיור בשדרה לחבריהם בעמק חפר. את הסיור ביקשו לקיים בצד הדרומי והפחות מתויר של השדרה, שם נמצא הבניין.

רנה עברי (ראשונה משמאל) אחותה גילה ושני בני דודים על תלת אופן. התמונה צולמה בשדרות ירושלים, בתחילת שנות ה-50. אופנועים כאלה שימשו בעיקר להובלת מטענים קטנים לשוק. התמונה צולמה כנראה ע"י פוטו "אאידה" ובעל האופנוע הוא השכן,"דוד מקס״ בפי הילדים.

יומיים לפני הסיור, כשאני מלאת חששות שמא הגדרות של נת״ע, המחסומים והחזיתות המתפוררות בשדרה יקלקלו את החוויה, קיבלתי שיחת טלפון מאישה אחרת, ד״ר נטלי מסיקה. היא הזמינה עותק של ספר השדרה והוסיפה שבמסגרת עבודתה כיועצת שימור, יצא לה להכין תיק תיעוד לאחד הבניינים בשדרה. בצירוף מקרים מפתיע ביותר – התברר שכתובת הבניין שתיעדה: שדרות ירושלים 109! וכך הגיעה אלינו פיסה נוספת מהפאזל המורכב של תולדות השדרה היפואית רבת התהפוכות, בדיוק בעיתוי הנכון…

משמאל – בנין מס׳ 109 בשדרות ירושלים ביפו, 2018. מימין – בניין 111 שעובר שיפוץ ושימור בימים אלו.
צילום: ורד נבון

בבוקר הסיור התפוגגו כל החששות. במקום המפגש – ״מאפה ליאון״ בעולי ציון, קידמה את פני חבורת אנשים בני 70+ צעירים בגוף ובנפש, מלאי אנרגיות טובות וסקרנים לקראת הסיור במחוזות לא מוכרים, מחוזות ילדותה של רנה חברתם.

הסיפור של סבתא ג׳ולי, על הקיר ב״מאפה ליאון״. צילום: ורד נבון

לאחר קפה, בורקס ומשקה איירן, יצאה החבורה לדרך. יותר משלוש שעות נמשך הסיור הזה, אחד המרגשים ביותר שהיתה לי הזכות להוביל. בין אלהמברה לדג׳אני, בין בורקס ליאון למסעדת ויטושה, שלוש שעות של היסטוריה, מיתולוגיה, קולינריה, מורשת בולגרית, אדריכלות ועוד…
בבניין אלהמברה קיבל את פנינו ספי פישלר, איש קשרי הקהילה של הסיינטולוגים ושחקן תיאטרון בעברו, שיודע לספר בלהט האופייני לו על תולדות הבניין על כל גלגוליו ועל גיורא גודיק, המפיק האגדי שלא זכה להנצחה ולכבוד הראוי לו על אף החותם הענק שהשאיר בתרבות הישראלית.

נשארו הזכרונות – ביקור בבניין אלהמברה. צילום: אירית שחם

משם המשכנו אל שני בניינים שכיום מוזנחים מאוד – 44-46. בעבר שימשו מלון מפואר – קונטיננטל, בתקופה קצרצרה לאחר המלחמה, שימש אחד מהם את מטה חיל האוויר הישראלי ובשני התגוררו חיילות עולות חדשות.
מול חנות בגדים ישנה שפעם פעל בה בית הכנסת ״סיני״, גוללנו את סיפורו של הרב אברהם בכר – הרב אברמיקו, שבדמותו ובאורח חייו המחיש את התכונות הדומיננטיות בקהילה הבולגרית: מתינות וסובלנות.
ליד מסגד נוזהה סיפרנו על הסביל המרוקאי היפהפה שנבנה לזכר ילדה בת 12 שטבעה בשארם אל שיח, באיטליז הגליל הקריאה רנה לחבריה את הכיתוב החצי מחוק בבולגרית, שריד לשנות ה-50. מדהים שהשלט הזה לא הוחלף, יש כמה וכמה מקומות שבהם הזמן עצר מלכת בשדרה הזו.

מלון קונטיננטל – שדרות ירושלים 44. צילום: ורד נבון

הזמן קפא: שלט משנות ה-50 ב״איטליז הגליל״. צילום: ורד נבון

שימור מסורת עתיקה של ייצור סבונים בעבודת יד – בחנות של עליא אבו שמיס. צילום: אירית שחם

ביקרנו במעדנייה של אבנר ובחנות הסבונים היפה של עליא אבו שמיס,
התמזל מזלנו וקיבלנו אישור מיוחד לבקר במתחם דג׳אני, מקום מעורר השראה. שם סיפרתי את סיפורו הטראגי של הרופא שהקים את בית החולים הפרטי הראשון ביפו, חלה ונפטר לאחר שנדבק מחולה במהלך ניתוח, והוא קבור בגן ביתו, בחצר פרויקט חייו.
אך הרגעים המרגשים ביותר בסיור זה היו ללא ספק מול בניין 109, בצל עצי הפיקוס שניצלו מעקירה ב״תחנת ארליך״ של הרכבת הקלה, כאשר רנה הקריאה את הסיפור שלה, ואחריה אמנון בעלה סיפר מה שהצליח ללמוד תוך יומיים מתיק התיעוד של ד״ר נטלי מסיקה.
אני משתפת כאן קצת ממה שנאמר בסיור ונמצא בתיק התיעוד ובמקורות נוספים.

סיפורו של בניין שדרות ירושלים 109

ד״ר נטלי מסיקה אשר חקרה את הבניין, מצאה ששתי הקומות הראשונות נבנו באמצע שנות ה-30 עבור עיסא דאוד אל עיסא (1890 יפו – 1950 בירות) – משורר, מתרגם ועיתונאי נוצרי שייסד את העיתון פַלַסְטִין (فلسطين) עם בן דודו יוסף אל עיסא, בשנת 1911. בהמשך העביר את הבעלות לאחיינו דאוד בנדאלי אל עיסא (1903 יפו – 1983 עמאן, ירדן).
עיתון זה שהיה אחד המשפיעים ביותר בתקופת המנדט הבריטי, נקט קו ברור נגד הציונות, וביקר בחריפות את הכנסייה היוונית האורתודוכסית. משום כך הושבת כמה וכמה פעמים בידי הממשל העות׳מאני והבריטי. ההיסטוריון שמואל גילר מספר כי המנהיגים המתונים יותר – עבדאללה אלדג׳אני, עומר אלביטאר ועסאם בק סעיד, ביקשו לא לחדש את פרסום העיתון, אך הפרסום אושר והחלה הסתה נגדם. לימים כשהתחולל מאבק פנימי ביפו בשנת 1938, אל עיסא שינה עמדתו והציג קו של הידברות עם היהודים, ובשל כך הותקף על ידי גורמים ערבים ונאלץ לברוח מהארץ.
ד״ר מסיקה יצרה קשר חם עם בנו של האחיין אשר מתגורר בירדן, ופגשה אותו ואת משפחתו כשהגיעו לביקור בארץ. לדבריו, אל עיסא השכיר את הבניין בשדרה לדיירי משנה, ובהם פקידים בריטים. משפחת אל עיסא היתה משפחה אמידה, בבעלותה היו מבנים נוספים ביפו וברמלה.

עיסא דאוד אל עיסא

עיסא דאוד אל עיסא עם בנו

העמוד הראשי בעיתון ״פלסטין״, יוני 1937, ובו מופיעים כל המעורבים בהקמת סינמה אלהמברה. הסריקה באדיבות מרכז הסיינטולוגיה.

בניין מערכת העיתון ״פלסטין״

סיפורה של רנה רימון (מתוך מה שהקריאה ליד הבית)

עלינו לארץ בדצמבר 1948 באניה "בולגריה". לי טרם מלאו 3 שנים.
העליה הבולגרית היתה רובה ככולה עלייה ציונית. כל הבולגרים, כ-40 עד 50 אלף איש עלו בסוף 48 תחילת 49.
העולים עברו דרך בתי עולים (טרם היו מעברות) לנו, היו קרובי משפחה ולכן פסחנו על שלב זה בתהליך העליה.
שני אחים של אמי ואח ואחות של אבי היו בארץ. אחיו של אבי נהרג במלחמת השחרור. 
יש סיפורים שונים כיצד הגיעו הבולגרים ליפו. כשאנחנו הגענו חיפשנו דירה ביפו.
יפו היתה עיר מעורבת. לאחר המלחמה רב התושבים הערבים ברחו או גורשו ואלה שנותרו רוכזו באזור עג'מי. אזור שקראנו לו גטו.
שדרות ירושלים מאז ומתמיד היתה אזור של עשירים, שהשקיעו בבניית בתיהם.
השדרה רובה ככולה בנויה בסגנון הבינלאומי. הסגנון המודרני הגיע ליפו עם בואם של אדריכלים שלמדו באירופה, כולל מהנדסים יהודים.
אחרי המלחמה שדרות ירושלים ננטשה מכל תושביה הערבים. הרכוש הנטוש הפך לרכוש המדינה, בידי האפוטרופוס.
אנחנו קיבלנו חדר אחד באזור הגטו.
אין לי הסבר לכך, אבל רב הבתים בשדרות ירושלים ניתנו לרופאים, עורכי דין ושאר משכילים. בולגרים, אשכנזים או סתם ותיקים. המנהיגים היו סנובים. בקיצור בכל בית שני היו מספר שלטים של רופאים ועורכי דין.
שדרות ירושלים 109, קומה ב', זאת הדירה שלנו.
בבית גרו שלושה רופאים. הדירות חולקו מהרכוש הנטוש. 
בקומה ראשונה גר ד"ר שיוביץ שמכר במשך הזמן את הזכות על הדירה לרופא שינים, בולגרי, ד"ר כהן.
בקומה השניה, זאת שלנו, גר בשני חדרים מחוברים ד"ר דובז'ינסקי, בחדר אחד ד"ר בת ובחדר אחד סבי וסבתי. מטבח ואמבטיה משותפים.
גם בקומה השלישית גרו שלוש משפחות, בחדר אחד גר אחיה הצעיר של אמי וכשעבר לתל אביב מכר את הזכות לאחות סבתי. ובקומה הרביעית על הגג גר חייט ששמו היה זהה לשמו של אבי. במרתף גרה משפחה בת שלוש נפשות, ללא שרותים. לפעמים היה מסריח משם.
אבי, בהיותו אח שכול, קיבל חנות ברחוב יהודה הימית. הוא פתח גלנטריה. היה לו נסיון קודם בהיותו בעל חנות גדולה בבולגריה. אמא שלי עבדה בחנות בתיקון גרבי ניילון.  אני הייתי בחנות, אחרי הגן או ביה"ס, לפעמים עד חצות הלילה. מכונית, כמובן לא היתה ואני הייתי ישנה על הכתפים של אבא  עד הבית. בערך חצי שעה או יותר.
במשך הזמן ד"ר דובז'ינסקי החליט לעבור לתל אביב ואנחנו רכשנו את הזכות על שני החדרים שלהם. עברנו לגור עם סבתי, סבי כבר נפטר. יותר לא נאלצתי להשאר עד חצות בחנות.
אמא שלי, שהיתה יזמית, למדה קוסמטיקה ופתחה את סלון הקוסמטיקה הראשון ביפו.
ד"ר בת, שהיה כנראה ניצול שואה במצב קשה, החליט להגר לאמריקה. רכשנו גם ממנו את החדר כך שכל הקומה היתה ברשותנו.
אמי טיפחה מאד את הדירה. הדירה היתה גדולה עם חדרים גדולים עם מרצפות יפיפיות.
הגענו לשדרות ירושלים כשהייתי בת קרוב ל-8 ישר לכתה ג' לבי"ס ויצמן. באותה תקופה הילדים למדו גם במשמרת שנייה, ואני נשלחתי למשמרת שנייה.
אבא שלי לקח אותי וביקשנו מהמנהל הנערץ שרייבמן שיעביר אותי למשמרת בוקר. המנהל הושיב אותי על ברכיו והחל לשאול אותי שאלות בחשבון, הייתי טובה בחשבון, הוא העביר אותי ישר לכיתה הטובה במשמרת בוקר.
זאת היתה באמת כיתה טובה. רב התלמידים תלמידים טובים עם מצב סוציואקונומי סביר. עדיין זאת לא היתה יפו הבולגרית לגמרי ובכיתתי היו בנוסף לבולגרים, אשכנזים מזרחים וותיקים.
החיים כאן התנהלו לאורך השדרה.
היו שלושה בתי קולנוע, יפאור, לאחר מכן אלהמברה, נוגה וצליל. לאחר מכן נוסף גם קולנוע אילת. חברתי הטובה, אביה היה מפעיל בקולנוע אילת, כך שהלכתי להרבה סרטים חינם.
לאורך השדרה היו הרבה חנויות עם דליקטסים, מעט בתי קפה.
הספרייה היתה בסוף השדרה, ואמי נאלצה ללוות אותי יומיום לספריה, מרחק הליכה של שעה הלוך וחזור. הספרנית ריחמה עליה ונתנה לי לקחת 3 ספרים בכל פעם.
כל חברותי גרו לאורך השדרה. הגלידה היתה בשדרה, הגרעינים היו בשדרה, החנות של אבא שלי עברה לשדרות ירושלים והצופים היו אמנם ליד השעון אבל גם לשם הגענו דרך השדרה. בקיצור  חיינו התנהלו לאורך השדרה.
מול ביתנו היה המסגד. המואזין קרא 3 פעמים ביום. מעולם לא שמעתי תלונה על כך.
המגע שלנו עם הערבים הסתיים לגמרי מהרגע שעברנו לשדרות ירושלים. לעומת החיים בגטו ששם היה לנו מגע יום יומי עם הערבים, כולל רופאים ערבים. היחסים היו קורקטים. אנחנו הילדים קצת פחדנו מהם אבל לפעמים שיחקנו איתם.
הבית עבר תהפוכות. האוכלוסיה השתנתה. הרבה עזבו את יפו ועברו לבת ים או לתל אביב. הורי התגרשו לאחר שהתחתנו ואבי נשאר לגור בדירה.הוא פיצל את הדירה הפך את מחציתה לסטודיו לציור.  את הקומה התחתונה קנה ירקן שמילא את כל הדירה ירקות וסחורות. לא ידוע לי מי קנה את הקומה השלישית. הבית הוזנח ונרקומנים באו לעשן בחדר המדרגות.
כיום יש התחדשות בכל האזור. אנשים צעירים רוצים לגור ביפו. (…) הבית הוא בית לשימור. מי שירצה לבנות על הגג ולקבל את הגג לרשותו צריך להתחייב לשפץ את החלק החיצוני של הבית לפי החוק לשימור בתים.  ההוצאה גדולה ולנו לא בוער.

בסיור – רנה (שנייה משמאל) מספרת על ילדותה בשדרה, ליד הבניין שבו גדלה. צילום: אירית שחם.

תם הסיור בארוחה בולגרית ב״ויטושה״, ולא נשלם סיפור השדרה. היא ודאי מכילה עוד הרבה סיפורים שלא סופרו. חלקם מגיעים טיפין טיפין, פיסות מידע מהיסטוריה מתרחקת, שזורות זו בזו, מעניקות משמעות למבנים דוממים. על הספר השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים אפשר לקרוא בקישור הזה.

שדרות ירושלים 109, 2018. צילום: ורד נבון