כדי שמקום ייחשב עתיק, הוא צריך לפני כן לעבור את גיל 50, 70, 100… פרנסי העיר ומתכנניה שוכחים זאת לפעמים, וידם קלה על הבולדוזר. תארו לכם שבניין הגימנסיה היה עומד על תילו עד היום – כשנהרס היה בן 50, כעת יכול היה להיות כבר בן 112.
בתחילת שנות ה-50 היתה כוונה להרוס את כל יפו העתיקה (שאינה כה עתיקה, רובה נבנה במאות ה 18 וה-19), ובמקום בתי הכורכר הנדירים לבנות בתים לבנים בסגנון איי יוון. ברגע האחרון סוכלה תוכנית זו. כיום לאיש אין ספק בדבר חשיבות השימור, ויפו העתיקה מהווה מוקד משיכה לתיירים מכל העולם.
כבר למעלה משנתיים מתנהל מאבק להגנת העצים בשדרות ירושלים על רקע תוכניות מתכנני הרכבת הקלה לכרות עצים רבים ולהפוך את השדרה למדרחוב ענק שבו נטועים עצים קלילים שלא יפריעו לדלתות הרכבת להפתח. בשנה האחרונה התווסף נתון מדאיג: במצגות ובסקר העצים של נת״ע מופיעה גם תוכנית לעקור את רוב עצי דקל הוושינגטוניה בשדרה, שגילם כגילה – 102 שנים.
בעוד חשיבותם של עצי הפיקוס האדירים גלויה לעין, בסביבה האורבנית ההולכת ונעשית צפופה ועתירת אקרשטיין, הרי שהדקלים שמתמרים לגובה רב, מסתתרים בין הפיקוסים וסיפורם ידוע למעטים בלבד. הוושינגטוניות התמירות פגיעות יותר מיד אדם, הגזע שלהן דק וקל לכורתים להניף מסורם החשמלי עליהן. הן זקוקות להגנה.
לפני כמה שנים יצאתי למסע אישי בשדרה בעקבות צלמיה. נעזרתי בתיעוד האדריכלי ובשיטוטים אינסופיים בארכיונים. הגעתי אל צילומים מ-1915 ועד ימינו אשר מספרים סיפור מרתק בתולדות יפו היהודית והערבית. ברבים מצילומים אלו נמצאים עצי הוושינגטוניה, משתפת כאן כמה מהם בתקווה שיצליחו לגעת בליבם של מקבלי ההחלטות ולהניא אותם מפגיעה בסיפורו של מקום.
המאה ה-19 – אורינטליזם משתלב במיתולוגיה המקומית
העץ ושינגטוניה חסונה (W. robusta) קרוי על שמו של ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית. במקור גדל בר במדבריות של צפון מקסיקו, אך כיום היא צמח נדיר באזור מוצאה. מין זה והקרוב אליו (ושינגטוניה חוטית) הובאו לארץ עפ״י גרסה אחת ע״י שלמה אהרונסון אשר שתל אותן בעתלית ב-1910, אך ככל הנראה קדמו לו הטמפלרים בסוף המאה ה-19, שנטעו אותם בשרונה ובמושבות אחרות.
1916-17 – גזירת הגירוש מתבטלת בזכות שדירת הוושינגטוניות
אליהו קרָאוּזֶה היה אגרונום מומחה, מנהל חוות סג'רה, ממקימי השומר ומנהלו של בית הספר החקלאי מקווה ישראל. מושל האזור – ג׳מאל פאשה הטיל עליו משימות שונות – בין השאר בית הספר סיפק לצבא התורכי ירקות ותפוזים ותלמידי בית הספר ביצעו עבודות שונות עבור הממשלה. כמו כן נטעו את עצי דקלו ושינגטוניה בשדרת ג'מאל פאשה ביפו.
ג'מאל פאשה מאוד העריך את קראוזה, ביטוי מילולי לכך נתן בנובמבר 1916 כאשר הביא למקווה ישראל משלחת נכבדה מקושטא, והדגיש בפניה שהיה זה קראוזה אשר העלה את התוכנית להפריית מרחבי המדבר ע"י נטיעת עצים.
ההסטוריון שמעון רובינשטיין כותב שאת הביטוי המעשי המובהק להערכתו ניתן למצוא בעובדה שבזכות יחסו זה לקראוזה פסח ג'מאל פאשה על מקווה ישראל ,ולא כלל אותה בין תושבי יפו ותל אביב שגורשו מעירם באפריל- 1917 וכי יתכן שיגורש האיש שנטע על שמו של ג'מאל פאשה שדרת עצים – שהפכה לרחובה הראשי של יפו?
בולבארד ג׳מאל פאשה הפך להיות ״קינג ג׳ורג׳ אבניו״ מייד עם כניסת הבריטים ב-1917. זהו כפי הנראה הצילום הראשון של שדרת הוושינגטוניות ביפו. צילם אותו הצלם אברהם סוסקין, התצלום נצבע ביד והודפס על גלויות של האחים אליהו.
1920 – פיקניק בצל הוושינגטוניות
בפי התושבים היפואים נקראה השדרה החדשה: ״נוזהה״ (טיילת, מקום שנעים להיות בו).
פיקניק בשדרה – צילם ההסטוריון ההולנדי פרנק שולטן, אשר נמנה עם קבוצה מכובדת של היסטוריונים אירופאים שנשבו בקסמי המזרח התיכון ויצאו למסעות בעקבות ספרי הקודש של שלוש הדתות.
1921 – ושינגטוניות בשירות האתוס הציוני
צילום נוסף שהפך לגלויה בצירוף דמויות מצוירות של חלוצים – בניית בניין פסג׳ זריפה, מבט ממערב מזרחה אל השדרה.
שנות ה-20 – ושינגטוניות כסמל סטטוס
במקביל עם השתלבותן המהירה ביפו, שבה דקלי תמרים נחשבו מאז ומתמיד חלק מהתרבות המקומית, ניטעו שדרות של דקל ושינגטוניה גם במקומות רבים אחרים בארץ. ב-1921 נטעו במקווה ישראל שדרת ושינגטוניות (חסונה וחוטית) אשר מאז ועד היום נחשבת סמל בולט של בית הספר החקלאי והיא הוכרזה לשימור מחמיר.
גם בפתח בית הכנסת הסמוך נשמרו שני דקלים של ושינגטוניה חוטית.
בחזית הבניין שברחוב השפלה (בניין מספר 4) ניצבים עד היום ארבעה עצי דקל ושינגטוניה חסונה שניטעו לכבוד יריד המזרח שהתקיים במקום זה בשנות ה-20.
בתל אביב וגם בערים אחרות ניתן לראות עד היום זוג ושינגטוניות בפתחי בניינים ובתים פרטיים, כחלק מהסגנון האוריינטליסטי, וכסמל לזוגיות טובה וקשר למקום. לעיתים במרוצת השנים הכניסה עברה למקום אחר בבניין. הוושינגטוניות החסונות ממשיכות להצביע על מיקום הכניסה ההיסטורי. (תודה לאדריכל גיא נרדי על סיור מאלף בעקבות העצים בתל אביב).
שדרות דקלים מאותה תקופה מעטרות ומפארות עד היום ישובים כמו בית שאן, קיבוץ תל יוסף, קיבוץ חולדה, בנימינה ועוד.
שנות ה-30 – השדרה מתפתחת והוושינגטוניות משגשגות
השדרה הולכת ונבנית תחת השלטון הבריטי, הגינון מוקפד והוושינגטוניות ניצבות בשורה כמו במסדר המפקד.
שנות ה- 40 – גני איספהן
מיקו וטרודי שוורץ, זוג צלמים מצ׳כוסלובקיה, צילמו את השדרה בשיא פריחתה בין השנים
1939-1945. הצמחיה שמסביב לדקלים גבהה והפכה סבוכה, המזרקה היפהפיה עוטרה בגינה שבה צורות פרחים, בערך באותה תקופה תיעדו צלמי סוכנות מטסון גם בין הדקלים גינות בעלות צורות גיאומטריות.
לא מזמן חיפשתי צילומים מהמקום בו אבי נולד – העיירה כרמנשאה שבאיראן. תוך כדי חיפוש הגעתי אל גינות בצורת פרח וצורות גיאומטריות בכרמנשאה ובאספהן, שהזכירו לי את השדרה היפואית בימיה היפים, ואת הזיקה שלה למרחב המזרח תיכוני.
שנות ה-50 – הבולגרים באים
העלייה הבולגרית הגיעה ליפו כקהילה שלמה – האליטה והפרולטריון גם יחד, והפכה את השדרה ל״סופיה הקטנה״. הצלם זולטן קלוגר הנציח יום חג בשדרה ב-1952, בסמוך לבניין אלהמברה.
1955 – זיהוי בזכות הוושינגטוניות
צילום זה נשלח אלי מאיש יקר ששמו אביהו בר. מכיוון שלא זיהיתי את הבניין (שהתכער מאוד מאז) חשבתי שצולם בעיר אחרת, אך אביהו התעקש שאלו הוושינגטוניות של יפו!
והתברר שצדק: העדלידע של פורים עברה בשדרות ירושלים ב- 1955. הקהל יושב במקום שבו כיום חצרות יפו. בבניין היפה שהפך אפור שוכנים כיום משרדי ויצ״ו ולשכת הרווחה.
1957 – הפיקוסים נעים בשדרה
השדרה היפואית שימשה לא רק לעדלידע אלא גם למצעד צה״ל שנערך בה פעם אחת בלבד.
הצילום שצילם אלמוני נמצא ע״י האספן הדי אור בשוק הפשפשים ביפו, ונמסר לי ע״י משה רימר. כאן אפשר לראות בבירור את הפיקוסים הצעירים שבימינו מגיעים למימדים אדירים ומצליחים להתחרות בוושינגטוניות על תשומת הלב.
השדרה בתקופה זו שוקקת חיים, ורבים מצטלמים ליד המזרקה על רקע הדקלים המשדרים גאווה מקומית ומוסיפים חן לצילומים.
צילום זה ורבים אחרים על רקע הדקלים נמצאים בארכיון ״ישראל נגלית לעין״.
1992 – מזרקה חדשה בנגה
מכאן ברשותכם אדלג על כמה עשורים היישר אל רחבת נגה שנוצרה יש מאין בין השנים
1989-1990. יצא לי לבקר במקום קצת לאחר מכן.
ניסיתי להנציח את המזרקה החדשה במצלמה טכנית כבדה שהבאתי מניו יורק. הנסיון לא צלח וכעת לא ברור לי אם הוושינגטוניות אכן עברו בהרבה את גובה בניין השקם ממול, או שמא יש כאן טעות של פרספקטיבה. מכל מקום נוכחותן מורגשת גם בצילום זה.
2015 – ועוד קפיצה אחת בזמן –
אל השנים האחרונות ואל הקומה החמישית בבניין סמוך.
״דקל שפל צמרת״ לא ביפו. כאן הוושינגטוניות ממשיכות להנשא זקופות אל על.
שיתפתי כאן מעט מתוך מאות צילומים שאספתי וצילמתי בשנים האחרונות, מתוך כוונה להוציא לאור את אלבום ההיסטוריה הצילומית של השדרה הותיקה – האדריכלות, התרבות וחיי הקהילה התוססים שהיו סביבה.
כשהייתי ילדה קטנה, הורי רכשו את הספר ״שירת האגם הגווע״ של פטר מירום. מראה הצב הגווע על שפת אגם החולה שיובש גרם לי לסיוטים במשך תקופה ארוכה.
פוסט זה נכתב בחשש רב שמא עד שאשלים את הספר ואשיג מימון להדפסתו, ייעלמו הוושינגטוניות יחד עם הרבה פיקוסים מהשדרה. אני מאוד מקווה שישנה דרך למנוע זאת.
עצים ששרדו כל כך הרבה, נשארו גאים וזקופים והפכו להיות סמל בעיני רבים ביפו ומחוצה לה, מן הראוי לאפשר להם להישאר איתנו עוד שנים רבות.
הם חזו בדיליג׳נסים, למה שלא נניח להם לחזות גם ברכבת הקלה?
כל הזכויות שמורות לבעלי הזכויות על הצילומים.
מהסוף להתחלה 
מרשים מאד ומצער מאד. מקווה שהמאבק ישא פירות. מעניין להשוות בין מסורת הגינון הפרסית לבין מה שרואים אצל הבהאים. https://www.pikiwiki.org.il/image/view/14823
אהבתיLiked by 1 person
תודה מירי, נכון, יש קשר בין הגינון הזה לגינון אצל הבהאים בחיפה. זה יפה, כי בו זמנית קיימה זיקה עם נופים במזרח הקרוב והרחוק, וגם עם נופי מורשת הציונות שמקורה במזרח אירופה.
אהבתיאהבתי
הקישור שצירפת מדהים, לא ראיתי קודם. בהחלט הייתי צריכה לשלב אותו בפוסט… אולי אעשה זאת.
אהבתיאהבתי
כל כך יסודית ומרגשת . התמונות האלו מזכירות בתוכי משהו רחוק ומצמרר. אקרא שוב את הפוסט. זה פוסט לשמור. זה פוסט לעשות ממנו סיפרון.
אהבתיLiked by 1 person
תודה איריס, גם על אחד הצילומים כאן שצולם ממרפסת דירתך בשדרה :)
הפןסט הזה הוא אפס קצהו של מה שנאסף אצלי בשנים האחרונות. כבר יש למעלה מ-350 עמודים שמחכים לעריכה, להגהה ולהוצאה לדפוס… מקווה שזה יקרה בחודשים הקרובים.
אהבתיאהבתי
ניחוחות של תקופות שונות עולים דרך המבט הרגיש (וגם המרגש) על הוושינגטוניות. הדאגה והאהבה שלך לעצים פרטה אצלי על נים אישי. אבי היה יערן וצוטט פעם כמי שביכר את חברתם של עצים על זו של בני אדם. הוא הרי ראה את בני האדם בשפלם.
מקווה שהאלבום המתוכנן יתממש עוד השנה. אולי השקתו תהיה סוף סוף הזדמנות חגיגית להיפגש.
אהבתיLiked by 1 person
תודה דליה יקרה, הנה עוד פרט שמחבר בינינו… אבי ז״ל לא היה יערן, אבל מאוב אהב עצים ונטע עצי פרי בחצר בחולון. בערוב ימיו גם צייר עצים…
מקווה שנפגש עוד לפני כן. :) עכשיו יש לי עוד סיבה למהר עם סיום פרויקט הספר. תודה על העידוד!
אהבתיאהבתי
ורד כתבת כל כך יפה, מחכה לספר
אהבתיLiked by 1 person
תודה שונית, המעט שאני יכולה לעשות למען העצים הללו… מקווה שלא ייגעו בהם.
ותודה גם לך על העידוד, מקווה שיהיה בחודשים הקרובים. מי כמוך יודעת איזה תהליך זה…
אהבתיאהבתי
כתבה מעמיקה ומקסימה, יישר כוח והלוואי שהספר ייצא לאור והשדרה תינצל מיד כורת. היא מזכירה לי את שדרת הוושינגטוניות בשכונת בת גלים בחיפה.
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה שונית יקרה, את השניה כאן בתגובות שמזכירה את חיפה, גם מירי הזכירה את הגנים הבהאיים…
כנראה שיש קשר בין המקומות – ערים מעורבות עם היסטוריה ומיתולוגיה, ושוכנות ליד הים… תודה על העידוד, גם לגבי השדרה וגם לגבי הספר. :)
אהבתיאהבתי