צלמים כאדריכלי התודעה

‭"‬עיר‭ ‬זקוקה‭ ‬לסמלים‭ ‬מוחשיים, ‬למבנים‭ ‬שנוכחותם‭ ‬הבלתי‭ ‬משתנה‭ ‬משמשת‭ ‬עוגן‭ ‬תרבותי‭ ‬ונקודת‭ ‬ייחוס‭ ‬במרחב‭ ‬העירוני״ ‬(אמנון בר אור, ״זמן שימור״, עמ׳ 116, 2013)

המתבונן בתצלומים היסטוריים של יפו שצולמו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, יכול לזהות בבירור כי המבנים שנוכחותם לא השתנתה, ומשמשים עוגן תרבותי ונקודת ייחוס במרחב העירוני, הינם בעיקר מבני דת. מסגד חסן בק במנשייה שנמחקה מהמפה, כנסיית סנט פטרוס ומסגד מחמודייה שעומדים על תילם לאחר ההרס הנרחב ביפו העתיקה, ועוד.

שונה המצב בשדרות ירושלים – שדרה מודרנית רחבת ידיים שנשמרה כמו שהיא במשך שנים רבות, ובה ״עוגנים״ אזרחיים, לאו דווקא דתיים, שקשורים בטבע ובמעשי ידי אדם. התבוננות בתצלומי העבר, יכולה לספק מקור מידע לגבי חשיבותם של ״עוגנים״ אלו שחלקם כבר אינם במרחב הציבורי, והשפעתם על הרצף התכנוני.

דקלי הוושינגטוניה – בין יפו לאלכסנדריה

האייקון הראשון שמסמל את השדרה היפואית ההיסטורית הם עצי דקל הוושינגטוניה שמעטרים אותה מיומה הראשון ועד עצם היום הזה. סביר שתכנון השדרה שאב השראה משדרות פריזאיות שנסללו באותה תקופה. יחד עם זאת – התבוננות בגלויות ובתצלומים מתחילת המאה, מלמדת על כך שהיו שדרות דומות גם במרחב המזרח תיכוני, ובהן שורות של דקלי וושינגטוניה. לדוגמה באלכסנדרייה.

_{קינג ג׳ורג׳ אבניו ביפו – שנות ה-30. הצלם לא ידוע. מארכיון בית עמנואל}

_{שדרה באלכסנדרייה, 1940}

איליאס מור ״מתכתב״ עם ריכארד קאופמן

השנאי – הטרנספורמטור הראשון שהאיר את יפו, נבנה בשדרה בנובמבר 1923. האדריכל – ריכרד קאופמן, תכנן אותו כמגדל מרובע בעל קירות משופעים, שמזכיר מקדש פילונים מצרי עתיק (ג. הרברט, א. היינצה-גרינברג וס. סוסנובסקי "בשאיפה למצוינות באדריכלות – מבנים ופרויקטים של מפעל החשמל בארץ-ישראל 1942-1921").  מבנה זה הוא ללא ספק עוגן היסטורי – בשנים הראשונות הופיע ברוב הגלויות ובאינספור תצלומים שצולמו בשדרה.
השנאי נעקר על ידי עיריית תל אביב ומתכנני הרכבת הקלה בדצמבר 2007.

_{השנאי בשדרות המלך ג׳ורג׳, שנות ה-30. צילום: ראובן גרוס}

בניין אלהמברה המפואר שתכנן שתכנן האדריכל הלבנוני איליאס מור, נחנך במאי 1937. מהתבוננות בתצלומים אפשר לראות דמיון עיצובי, מקרי או לא, בין ה״צריח״ ששימש לפתחי אוורור בבניין זה, לבין מבנה השנאי שנבנה 14 שנים לפני כן. במרוצת השנים נאטמו שלושת הפסים שלמעלה, ורק התצלומים יכולים לרמז על כך שהאדריכל הלבנוני אולי בחר לשלב במבנה בסגנון אר-דקו, אלמנט שמתכתב עם יצירת קודמו היהודי-גרמני.

_{בניין אלהמברה בסוף שנות ה-30, צילום: סוכנות אמריקן קולוני. אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקאי}

_{מימין: גג אלהמברה והמבנה עם פתחי האוורור, צילום: משה שוורץ. משמאל: מבנה השנאי ב-1924, ארכיון חברת חשמל}

כיכר נגה מהדהדת את בית הדואר

בניין בית הדואר המפואר שבנייתו הושלמה ב-1931, הוא ללא ספק ״עוגן היסטורי״ בתולדות יפו המודרנית, מהבודדים שנשמרו ופועלים גם כיום בייעודם המקורי. האדריכל הבריטי שתכנן אותו – אוסטן סנט בארב הריסון, שאב השראה מסגנונות אדריכלות איסלאמיים, ביזנטיים ואחרים. הבניין נבנה מאבנים מקומיות בשילוב פסי אבן גיר לבנים. הוא מופיע בתצלומים רבים משנות ה-30 ואילך.

בית הדואר ביפו בשנות ה-30. צלם לא ידוע, הצילום באדיבות בית עמנואל

בשנת 1990, נבנתה ״יש מאין״ כיכר נגה. ירון כ״ץ, בנו של מתכנן הכיכר קלמן כ״ץ, מספר שאביו התייחס לבניין הדואר שבצידה השני של השדרה, ובהשראתו השתמש באלמנטים דומים: קשתות, אבן מקומית ופסי אבן גיר לרוחב העמודים.

כיכר נגה ב-1990, צילום: רן ארדה. באדיבות משרד אדריכלים קלמן כ״ץ-ירון כ״ץ

כיכר נגה נהרסה ברובה על ידי מתכנני הרכבת הקלה בשנת 2021, ורק התצלומים יכולים להעיד על התייחסות מתכנן הכיכר, למתכנן הבריטי של בית הדואר כ-60 שנים לפניו.

פרויקט חצרות יפו ממשיך את מדרחוב בת עמי

בין המונומנטים שתכנן האדריכל קלמן כ״ץ בכיכר נגה, היתה גם פרגולה מעוצבת משובצת בתאורה. כיום ניתן לראות אותה רק בתצלומים, מכיוון שהוסרה על ידי עיריית תל אביב בשנת 2005.

_{פרגולה במדרחוב בן עמי, תכנון: קלמן כ״ץ. מבט מדרום לצפון, 1990. צילום: רן ארדה}

בשנת 2000 הוקם קומפלקס המגורים ״חצרות יפו״ בתכנון משרד האדריכלים של אורי שטרית. האדריכל שטרית התייחס למדרחוב המקורה שיצר האדריכל קלמן כ״ץ, וכמו המשיך אותו לכיוון דרום, מעבר לרחוב סלמה. בנוסף – שאב השראה מעיצוב הפרגולה המעוגלת שעדיין עמדה על תילה באותו זמן, ו״הדהד״ אותה בעיצוב המבנים, כך שנוצרו המשכיות של המדרחוב, וגם רצף עיצובי. כאמור – לא לזמן רב.

_{חצרות יפו, דצמבר 2022, צילום: ורד נבון}

מגדל המים והמינרט

במאמרה של עדינה שטרן: ״מפעלים תעשייתיים ומגדלי מים״, היא מתארת את תכנון מגדל המים בשטח ה״באסה״, סמוך לשדרה. לדבריה, בין הסקיצות של מגדלי מים ששרטט האדריכל ארפד גּוט נכלל גם שרטוט של מגדל בסגנון של צריח מסגד מוסלמי, שכיפתו מחודדת כמו חלק מצריחי המסגדים בפלשתינה, עם מרפסת שמזכירה את מרפסות צריחי המסגדים שעליהן
ניצב המואזין. ארבעה מגדלי מים תכנן ארפד גוט בשנות ה-20, ורק זה שתוכנן ביפו מאזכר בצורתו את צריחי המסגדים. לא רק בכיפה שעל מיכל האגירה, אלא בצורתו הכללית העגולה שבה עמודים הנראים כפסי אורך בולטים.
מגדל המים נהרס על ידי עיריית תל אביב יפו בשנת 1979.

_{מגדל המים שתכנן ארפד גוט במגרש הבאסה, צילום: משה שוורץ, 1940}

_{סקיצה של מגדל מים בנפח ברֵכה של חמישים מ“ק, מלווה באיורים של ציפורים, עננים ודקלים, 15 בנובמבר 1926; אוסף פרטי}

מסגד ״נוזהה״ המסגד האחרון שנבנה ביפו, הוקם בשדרה ונחנך ב-1937, כך שהמתכנן היהודי-הונגרי שאב השראה ממינרטים אחרים שקדמו לו, כמו המחמודייה וחסן בק. עם זאת מעניין לראות את הדמיון שבין מגדל המים גם לצריח מסגד זה שנבנה לא רחוק ממנו.

_{מסגד נוזהה בתחילת שנות ה-40, צילום: משה שוורץ}

בשדרה ההיסטורית היפואית היו עוד כמה וכמה ״עוגנים״ שנחקקו בזכרון התושבים אך על קיומם יכולים להעיד אך ורק תצלומים ספורים שנותרו. הפביליון (סוכת התזמורת) שנבנה בדומה לפביליונים דומים ברחבי אירופה, כיכר סלמה ועוד.
ללא ספק ה״עוגן״ החשוב ביותר הוא כיכר העירייה, שנשמרה בתצלום אחד מכונן שצילם משה שוורץ ב-1940 לערך.

הכיכר נבנתה ב-1935, עם הקמת בניין העירייה החדש על ידי ראש העירייה עסאם בק אסעיד. הגינה המעוצבת סביב המזרקה, ללא ספק מעידה על הזיקה לכיכרות כאלה במזרח התיכון – באיראן, בטורקיה ובמקומות אחרים. גינות מעוצבות דומות בגן הבהאי בחיפה, הוכרזו כנוף תרבות על ידי ארגון יונסקו.

_{כיכר העירייה ביפו, 1940. גינה מעוצבת, מגדל מים בסגנון איסלמי, ושני בתי קולנוע – אלהמברה בסגנון אר-דקו ופארוק בסגנון מזרחי אקזוטי. צילום: משה שוורץ}

_{גן הבהאיים בחיפה, צילום: רפי אבקסיס, 2011 (מקור: אתר פיקיויקי)}

אמנת אונסקו מחלקת נופי תרבות לשלוש קטגוריות – נוף מעוצב, נוף אסוציאטיבי ונוף אורגני.
״נוף אורגני או המשכי (evolving landscape) – נופים שהתפתחו לאורך זמן כתוצאה מנסיבות חברתיות, כלכליות, מנהליות או דתיות ובזיקה לסביבה הטבעית בה נוצרו. נופים אלו הינם דינאמים,  והם משקפים תהליך אבולוציוני בו הנוף פעיל ומשתנה, תוך שהוא משמר מסורות מהעבר.״ (ד״ר עירית עמית-כהן – נופי תרבות)

בהיעדר ההכרזה על השדרה כעל אתר מורשת רב־תרבותי לשימור, נעקרו ממנה בהדרגה אלמנטים ששימשו כעוגנים היסטוריים, שבלעדיהם לא ניתן להבין את סיפור התהוותה, את הזיקה שלה למרחב, את חשיבותה התרבותית והאדריכלית, את ההשפעות ההדדיות שהיו למתכנניה הרבים זה על זה ואת יחס הכבוד שלהם למה שנוצר לפניהם.
התבוננות בתצלומים הרבים שמספרים על עברה של השדרה ושל יפו בכלל, מלמדת על כך שיש הסכמה רחבה שאין לפגוע באתרים קדושים – בית כנסת, מסגד, כנסייה. לעומת זאת – ידן של הרשויות קלה יותר כשמדובר בעקירת / הזנחת סמלי תרבות חשובים אחרים כמו בית קולנוע ואולם הופעות מיתולוגי, מגדל מים, טרמינל נוסעים, מבנה בנק, בית ספר היסטורי וכו׳. עקירת עוגנים כאלו בשדרה הפכו אותה לפה חסר שיניים, ועיקרו את משמעותה כשדרה חשובה ומרכזית.

תצלומי העבר יש בהם כדי לאחות את הפער בין מצבה כיום לבין עברה המפואר של השדרה, וליצור את הרצף ההכרחי להבנת סיפורו של מקום, רצף שכבר לא קיים במציאות, ואולם בזכות התצלומים, קיים בזכרונם ובתודעתם של כל מי שחיו ביפו בעבר או חיים בה כיום.

פרטים על הספר ״השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים״ בקישור זה.