הסיפור של אדוארד וקלרה

זהו סיפור על אהבה גדולה ובלתי אפשרית, אירועים היסטוריים הרי גורל, טרגדיה נוראה וחברות אמיצה.

כמו הרבה סיפורים מהשדרה, גם הסיפור הזה נודע לי במקרה, ובו רב הנסתר על הנגלה. את המעט שאני יודעת סיפר לי ג׳ונתן (ג׳וני) שמיר, כתב ועורך בכיר של החדשות באנגלית בעיתון ״הארץ״. אולי אם נספר אותו יצוצו פרטים נוספים דרך ותיקי יפו שעודם זוכרים.

בינואר 2022 פגשתי את ג׳ונתן שמיר, צעיר מקסים, בן למשפחה יהודית שהגיעה מעיראק לישראל אחרי 1948, בהמשך היגרה ללונדון ושם הוא גדל. ג׳וני, שחי בין לונדון לישראל, ביקש לרכוש את ספר השדרה, תוך חיפושיו אחר פרטים על משפחת צהיון, משפחה נוצרית שהתגוררה במנשייה לפני מלחמת 1948. הוא חקר את שורשי המשפחה עבור חברו הטוב אלכס פטורל, שלמד איתו באוניברסיטת קיימברידג׳. אלכס הוא צאצא למשפחת צהיון שעקרה לביירות ב-1948.
בפגישתנו סיפר לי ג׳וני פרט פיקנטי שסיפר לו חברו: אחיה של סבתו של אלכס, אדוארד שמו, הועסק באלהמברה (אל-חמרה) בשנים שלפני המלחמה, כמי שאחראי על יבוא סרטי קולנוע שהוקרנו באולם המפואר ביפו.

ג׳וני שמיר בקפה מיכלאנג׳לו, ינואר 2022

דמותו של אדוארד סיקרנה אותי. השם ״צהיון״ מקורו במילה העברית ״ציון״. בשיטוט בגוגל מצאתי שיש בחיפה רחוב על שם אברהים צהיון, שהיה חבר מועצה ואיש עתיר נכסים. המשפחה הלבנונית השתקעה ברובה בחיפה. רק פלג קטן ממנה הגיע ליפו.

חלפה שנה מאז פגישתי הראשונה עם ג׳וני, כאשר צלצל הטלפון, והתבשרתי שאלכס פטורל, החבר מלונדון, הגיע לביקור ביפו. התרגשתי מאוד לפגוש צאצא של ״דמויות רפאים״ שחיו כאן בעבר. יצאנו שלושתנו לסיור בשדרה, וכמובן המקום הראשון שביקרנו בו – היה בניין אלהמברה, כיום מרכז הסיינטולוגיה.
בתערוכת הקבע מצאנו עמוד מעיתון ״פלסטין״ שתיאר את טקס חנוכת הבניין המפואר במאי 1937, עם פורטרטים של כל מי שהקימו את בניין אלהמברה וייסדו את בית הקולנוע ואולם ההופעות ששכן בו. האם מישהו מהם העסיק את אדוארד הצעיר בסוף שנות הארבעים? אין לדעת.
עלינו אל הגג להשקיף אל המסגדים והכנסיות של יפו.

עמוד ראשון בעיתון ״פלסטין״, שהוקדש לחנוכת בניין אל-חמרה (אלהמברה), יוני 1937

להגדלה לחצו כאן

אלכס פטורל (משמאל) וג׳וני שמיר, על גג בניין אלהמברה, ינואר 2023
להגדלה לחצו כאן

ביקרנו במסגד נוזהה, שם הופתעתי לגלות שג׳וני דובר ערבית רהוטה. הוא ניהל בטבעיות שיחה עם ג׳וואד חמדאן, האימאם של המסגד, שסיפר על ילדותו בשדרה והצביע על החדר שבו שכן בית הדין השרעי בעבר. אני לא רגילה לשמוע צעירים יהודים ישראלים מדברים ערבית בטבעיות כזו ביום יום. נהניתי להקשיב לשיחה על אף שאני לא דוברת ערבית לצערי.

במסגד נוזהה, ג׳וני שמיר וג׳וואד חמדאן

להגדלה לחצו כאן

ביקרנו גם בבית הדין השרעי במשכנו החדש, שדרות ירושלים 111. ג׳וני ואלכס המשיכו אל בית החולים דג׳אני, ואני חזרתי לענייני.

אלכס (משמאל), ג׳וני ואני בפתח בית משפחת זיפתה, כיום בית הדין השרעי, ינואר 2023. להגדלה לחצו כאן

לאחר כמה ימים אלכס חזר ללונדון. ג׳וני המשיך לנסות לדלות פרטים במוסדות יפו – בית הספר טרה סנטה שבו אדוארד למד, הכנסייה המארונית שאליה השתייכו הנוצרים הלבנונים, אך ללא הצלחה. את הפרטים הידועים לאלכס, הוא שמע מסבתו, ז׳אן דארק שחיה בלבנון עד היום, והיא כבר בגיל מופלג, כך שאינה זוכרת את כל הפרטים. זהו סיפורה, כפי שסיפרה לנכדה:

אסמא שווירי (Asma Shweri) אמה של ז׳אן, סבתא רבתא של אלכס, נולדה בשנת 1892-4 למשפחה נוצרית קאתולית. היא היתה הראשונה מהמשפחה שהגיעה לפלסטין מלבנון. היא נישאה לבן משפחת אל-עיסא, משפחה נוצרית אמידה ששניים מבניה – עיסא ודאוד אל-עיסא, ייסדו את העיתון ״פלסטין״ ב-1911. בעלה וילדיה (?) מתו בשנות הרעב הגדול שהתחולל בארץ במלחמת העולם הראשונה. אסמא המשיכה לקבל מרמאללה פנסייה לא קטנה שבעלה השאיר אחריו.

אסמא נישאה בשנית – ליוסף איברהים ממשפחת צהיון. לבעלה היה מוסך גדול לחלקי חילוף. נולדו להם שבעה ילדים: אדוארד הבכור, מוריס, אדמונד, קלייר, אודיל, מינרווה, ובת הזקונים ז׳אן דארק – היא סבתו של אלכס.

המשפחה התגוררה בשכונת מנשייה, ליד המסגד, קרוב לחוף הים. ז׳אן זוכרת שבקרבת מקום היו בית החולים הדסה, ומלון בלה ויסטה.

מלון בלה ויסטה וחוף מנשייה בגלויה ישנה, התאריך לא ידוע.

להגדלה לחצו כאן

תעודת הזהות של אסמא שווירי

להגדלה לחצו כאן

בנות המשפחה למדו בבית הספר לבנות ביפו – St Joseph de L'Apparition, כיום בית הספר טרה סנטה, ברחוב יפת 80. בכל בוקר פסעה ז׳אן דארק ברגל ממנשייה, דרך מגדל השעון ובמעלה רחוב חילווה (יפת) כדי להגיע אל בית הספר. הבנים למדו בבית הספר טרה סנטה לבנים, שנמצא גם היום ברחוב יפת 49.

שמה של ז׳אן דארק מופיע ברישומי בית הספר טרה סנטה

להגדלה לחצו כאן

בתמונה שנשתמרה משנת 1947, רואים את אדוארד יושב על הסירה בצד ימין. משמאל בחולצה לבנה – אדמונד, אחיו, מאחור חובש כובע – אחיהם מוריס. בחזית התמונה עומד חייל בריטי (שמו אולי ג׳ון). שני האחרים הם דייגים פלסטינים. להגדלת התמונה לחצו כאן.

אדוארד סיים את לימודיו ומצא עבודה באל-חמרה (אלהמברה) כמי שאחראי על ייבוא הסרטים להקרנה באולם, שהיה אז הגדול והמפואר ביותר בכל המזרח התיכון. הוא דיבר עברית שוטפת, כמו רבים מבני משפחתו, חלם להתגייס לצבא הבריטי, התרועע עם חברים במועדון הטניס המקומי, ושם פגש את קלרה, צעירה יהודייה. קלרה ואדוארד התאהבו. לקלרה היה אח, שמו מאיר. אמה עבדה כאחות בבית החולים הדסה. כשיוסף, אביו של אדוארד, נפצע בתאונת דרכים, אמה של קלרה טפלה בו והוא אושפז בבית החולים היהודי הדסה.

ב-4 בינואר 1948, פוצץ בניין הסראייה ביפו בידי אנשי ארגון המחתרת לח״י, וגרם ל-28 הרוגים – עשרים וחמישה גברים, אישה אחת ושני ילדים, ולהרס רב. משאית, שכביכול הסיעה ארגזי תפוזים, היתה עמוסה בחצי טון חומר נפץ שהתפוצץ בסימטה שבין הבנק לבין מבנה הסראייה. הבנק לא היה מאובטח באותו יום, מכיוון שחמישה שומרים שבתו במחאה על כך ששכרם החודשי לא שולם. רוב ההרוגים בפיגוע זה היו עוברי אורח ואנשי הרווחה שעבדו בבית תמחוי בבניין הסראייה. למרבה המזל לא היו ילדים בבניין באותו יום – יום ראשון בשבוע. לקח זמן רב לחלץ את המתים מבין ההריסות. אבל כבד ירד על יפו.

בנק ברקליס
לפני שפוצץ בידי אנשי לח״י

להגדלה לחצו כאן

בנק ברקליס
אחרי הפיגוע
להגדלה לחצו כאן

למשפחתו של אדוארד היו כספים בסניף זה של הבנק. לאחר האירוע הקשה, החליטו שלמען שלומם עליהם לעקור מיפו אל לבנון. הבן הבכור, אדוארד, נשלח לירושלים, על מנת למשוך את כל חסכונותיהם מהסניף הירושלמי של בנק ברקליס.
באותם ימים התחוללו תקריות אש בדרך לירושלים. המשפחה חיכתה לשובו של הבן ליפו, כשבושש לחזור הבינו שקרה אסון, אדוארד נהרג בדרך לירושלים, או בדרך חזרה ליפו. מי ירה בו ומתי? האם הספיק למשוך את הכספים? פרטים אלו לא ידועים לנו. המשפחה מעולם לא ראתה גופה. בין ה-9 באפריל (פרשת דיר יאסין שיצרה בהלה גדולה) וכיבוש יפו בסוף אפריל (״מבצע חמץ״) / תחילת מאי, ארזו את מטלטליהם ועלו על סירות משוטים שהפליגו ללבנון. קלרה, שבורת לב על מות אהובה, הפצירה במשפחה שירשו לה להפליג איתם לביירות. נפשה נקשרה במשפחתו של אדוארד, אך המשפחה סירבה, מתוך ידיעה שהמסע לא יהיה קל.

ז׳אן דארק מספרת שהסירה בה שטו הטלטלה במים סוערים וכמעט שקעה. לרגע היה על המשפחה להכריע בדילמה האכזרית אם להשליך אחד מהם למים כדי להציל את האחרים, כי הסירה עמדה לשקוע מרוב עומס. בסופו של דבר לא עשו זאת, ועל אף תלאות הדרך הצליחו להגיע אל החוף. אחותה של ז׳אן דארק, מינרוה, סיפרה שהיו משפחות שעשו זאת (השליכו למים אחד מהם) כדי לשרוד.

מה עלה בגורלה של קלרה? מה שם משפחתה ואיפה התגוררה אחרי קום המדינה? פרטים אלו עלומים.

מאז שאדוארד נהרג ועד יום מותה, אסמא אמו לבשה שחורים תמיד, וכאשר ערכה את השולחן, הניחה תמיד צלחת נוספת לבנה האהוב.
ז׳אן דארק, אחותו של אדוארד, סבתו של אלכס, עדיין חיה בלבנון. כיום היא בת 87. מותו של אחיה השאיר צלקת בנפשה, לעתים הוא מופיע בחלומותיה ונראה מורעב. אלכס מספר שביקר בביתה לפני כמה שנים. כשפתחה את הדלת חשבה שאדוארד חזר.

סיפור זה לצערי לא נכלל בספר השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים, מכיוון שסופר לי רק אחרי שכבר הודפסו שתי מהדורות בעברית. אני מקווה שתהיה גם מהדורה באנגלית ובה ללא ספק ישולב סיפורם של אדוארד ואחותו ז׳אן דארק, וסיפור אהבתם של אדוארד וקלרה.
כמו בשירו של נתן יונתן – גבהו עשבי הזמן, אך לא ייתם סיפור אהבתם…