נוזהא כמשל – על הליכה רגלית ושוטטות וירטואלית

המצלמה הבינה עוד לפני שהבנתי בעצמי. כבר בשנות ה-90 צילמתי את הבניינים היפים שבין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. יש לי נטייה להסתכל למעלה, משיכה לאדריכלות יוצאת דופן ודחף לתעד אותה בצילום ישיר, פורמליסטי.

לימים החלטתי לעבור לגור ביפו, לא בלי התלבטות. "הקו האדום הוא רחוב יהודה הימית" אמרה לי חברה שמתגוררת ביפו העתיקה. "לכל מה שמדרום ליהודה הימית, אל תתקרבי". וחברה אחרת ששאלתי אותה על בית ברחוב מסוים: "כל רחוב ביפו סיפור אחר. יש רחוב טוב, יש רחוב מסוכן". כל זה היה לפני למעלה מ-12 שנים. מאז הכל השתנה. העיריה השקיעה בשיפור תשתיות ושדרוג רחובות, לא ברור אם למען התושבים המקומיים, או למען ה"אוכלוסיה החזקה" שתגיע, "תשפר את מצבה של יפו" ותשלשל סכומים נאים של ארנונה לקופת העירייה.

ועדיין – השכונה המדוברת נדמה שנשארה קצת מאיימת גם לאחר השדרוג.  בעבר יצא לה שם של זירת פשע ועולם תחתון, והיא פחות אטרקטיבית משכונות אחרות. ביפו שם רע הוא למרבה האבסורד "תעודת ביטוח" מפני חדירת  בעלי הון לשכונה ודחיקת תושביה המקוריים העניים החוצה.

בדרך לגינה הקהילתית אנחנו עוברים בה הרבה. שוב ושוב אני מצלמת את הבניינים המיוחדים הללו, ותוהה על קנקנם – מי בנו ברחובות שנוכסו וקיבלו שמות אמנים איטלקיים, מחזאים צרפתיים וסופרים רוסיים, כנוח עליהם דעתם הנאורה והתרבותית של חברי ועדת השמות בעירנו?

דאנטה פינת פושקין פינת אוזשקובה. מאי 2015

רחוב ויקטור הוגו, יפו, מאי 2015

ויקטור הוגו 19, יפו, מאי 2015

ג'יין מוליכה אל התודעה
ג'יין ג'ייקובס – עיתונאית וסופרת  שפעלה בארה"ב נגד כשלים בנושאי תכנון ובנייה בשנות ה-50. בהמשך הגרה לקנדה במחאה על מלחמת וייטנאם, גם כדי שבנה לא ייאלץ להתגייס לצבא האמריקאי. אישה כלבבי היתה ג'יין ג'ייקובס, ואני נענית לאתגר להוביל "הליכת ג'יין" ביפו, לאורך שדרה ארוכה שסובלת שנים רבות מכשלים תכנוניים והרכבת הקלה מטילה עליה צל כבד, משבשת את המראה היפה שלה עוד בטרם עבר בה קרון אחד. כבר לפני עשר שנים כוסו צדדיה בפסי בטון מוגבהים ונחסמו כניסות ויציאות אל השדרה, כהכנה לרכבת.

אני מתכוננת לסיור. בדרך כלל הסיורים שלי בסביבה זו הם סיורי אמנות וכוללים מפגשים עם דמויות שפועלות כאן ועכשיו. הפעם אני מתכוונת להוליך את המשתתפים בקו ישר לאורך הפרומנדה עצמה, שדרת עצי דקל וושינגטוניה מיתולוגיים שנטע הד"ר אליהו קראוזה עם תלמידיו לפני 100 שנים. מכאן, כמו במנהרת הזמן, נביט לצדדים ונחלוף על פני תקופות שונות, סגנונות שונים, תרבויות שנכפו זו על זו. רב הנסתר על הנגלה. מכיוון שלא נסטה לימין או לשמאל אולי נחצה גם את כיכר העיר המרכזית, ונמשיך הלאה עד בית החולים דג'אני, הוא מרכז גריאטרי צהלון של היום.

לא מזמן גילתה עיריית תל אביב "נדיבות" והזמינה את משפחת דג'אני מארה"ב, לונדון ודובאי, לחנוך כיכר קטנה וזניחה ליד בית האבות שהסכימו להעניק לה את השם "כיכר דג'אני". שמו של בית האבות, בעבר אחוזת דג'אני, נשאר "צהלון" על שם רופא איטלקי יהודי בן המאה ה-17, וכך גם שם הרחוב שהיה פעם רחוב דג'אני וכעת נושא את שמו של ד"ר ארליך, רופא יהודי שמעולם לא חי בארץ ישראל.

בית חולים דג'אני – האדריכל: יצחק רפפורט. צילום: מאי 2015

קברו של פואד איסמעיל דג'אני, בשטח בית החולים שהקים. צילום: מאי 2015

אני מגלה בפאניקה, שלא ידוע לי הרבה על צידה הדרומי של השדרה. הולכת לברר באתר מופלא – "השדרה הראשונה", שהקים האדריכל אמנון בר-אור בעזרת הסטודנטים שלו באוניברסיטת תל אביב. והוא אולי האתר היחיד בעברית שמוקדש כולו לאדריכלות חדשה ביפו. אתר כמעט חתרני, מעצם כך שיש בו תיעוד מדויק, נתונים יבשים, עובדות ומספרים. אני נשאבת פנימה אל תיאור כל בניין ובניין, בצד זה של השדרה – בתי מגורים, מתחם שיכונים שהחליף מתחם בית באר אשר נמחק לחלוטין, המסגד, ומגיעה אל תיאור שכונת נוזהא. מסתבר שכבר קראתי על שכונה זו, במאמר מאיר עיניים של אדריכל אחר, שמואל גרואג – "הבולבארד הסמוי מן העין" אך משום מה דילגתי על הפרטים שכעת מתבהרים – עד שנות ה-30 סימנה השדרה שנקראה "אל נוזהא" ("הטיילת") בפי התושבים הערבים – את גבולה המזרחי של יפו. מעבר לגבול זה מזרחה השתרעו שדות, בוסתנים ופרדסים ובהם בתי באר בודדים. בין השדרה ליפו העתיקה החלה להתפתח העיר המודרנית.

אט אט מחלחלת ההכרה שעל תל אביב ועל יפו עבר תהליך דומה בו זמנית – יציאה מסמטאות צפופות אל בתי מידות, בצד העברי "אחוזת בית", בצד הפלסטיני – השדרה החדשה ושכונת נוזהא – שכונת פאר הצמודה לה מצד מערב. שתי תרבויות שהן בשיא פריחתן בשנות ה-30 וה-40, מושפעות זו מזו, עוינות זו לזו, ועם זאת מקיימות יחסי גומלין שכיום כבר לא קיימים. למשל: בית חייזבון (שד' ירושלים 24) שנבנה עבור משפחת חייזבון (המוסלמית?) שמוצאה בירדן, האדריכל היה נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי פולני. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

בית חייזבון (נבנה בין 1926-28) – הבעלים ממוצא ירדני, האדריכל נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי – פולני.

אני מחפשת צילומים היסטוריים של בתים פרטיים אך לא מוצאת. פונה אל ספרם של יוסי גרנובסקי ויוסף עספור "פניך ולא הירח יפו!" – בספרות, באמנות ובקולנוע שיתופי הפעולה קיימים גם כיום, מנצחים את הפוליטיקה העכורה – ומגלה שלא מדובר רק באצולת ממון, תעשיינים, בעלי נכסים ופרדסנים, כי אם בתרבות שלמה שהתקיימה במרחב זה – 20 מערכות עיתונים היו ביפו בשנות ה-40, כמה וכמה בתי ספר, ספרייה, בית משפט, בית חולים, בתי קולנוע וקברטים, בתי מלון. חלק גדול מהתרבות המודרנית נוצר סביב השדרה החדשה. מכה בי התובנה שהמלחמה היתה לא רק על שטחי אדמה, היא היתה גם ובעיקר התנגשות אלימה בין תרבויות.

בדיעבד וממרחק של זמן תוצאותיה הפכו את הכל – הסימטאות הצרות והמלוכלכות, שבילי החמורים והקסבה בעיר העתיקה, הפכו תוך כמה עשורים למקום היוקרתי ביותר ביפו שמתגוררים בו יהודים ותושבי חוץ אמידים, ואילו השכונה היוקרתית – "נוזהא" שהתרוקנה מיושביה, הפכה לשכונת עוני שהתקבצו בה פליטים – בהתחלה יהודים מבולגריה, בהמשך פליטים מג'בליה ועג'מי. כמה אירוני – על אף המאמץ של הלאומנים משני הצדדים להציג את הפלסטינים כעם של פלאחים הקשורים לאדמתם, והכחשת העירוניות – היישובים שנמחקו הם יישובים כפריים, ואילו הבניינים העירוניים נשמרו ברובם, עדות אילמת שאי אפשר להתכחש לה. "אי אפשר למחוק, בסוף זה מבעבע" אומר ידידי קובי לידרמן, באחד הסיורים ביפו.

מה קורה לחברה שהאליטה העירונית שלה – כלכלית ותרבותית נעלמה בבת אחת?

אני יוצאת שוב לצלם, מוקדם בבוקר. מצלמת את מסגד נוזהא – הוא מזכיר לי בול שמעולם לא הודפס. האם יכול היה להתממש כאן תסריט אחר, אלים פחות?

מסגד נוזהא, יפו, מאי 2015

בול פלשתינה א"י שלא הודפס, שנות ה-30

סיפור מהחיים
פוגשת את יוסי גרנובסקי בספריה, כדי להשלים פרטים על מערכות העיתונים ובתי הקפה ליד השדרה. הוא מקבל את פני בסיפור נוגע ללב:  צעירה לונדונית הגיעה לביקור ביפו לפני כמה שבועות, וחיפשה לשווא את בית אבותיה, משפחת כנעאן. סבה מצד אביה הקים את בית המשפחה ביפו, סבה מצד אמה שימש בתפקיד בכיר בממשלת לוב.
יוסי ממשיך ומספר שלא ידע לומר לה היכן הבית נמצא. "כנעאן, כנעאן, השם הזה מוכר לי" אני מנסה לעשות סדר בכל האינפורמציה שקראתי באתר "השדרה הראשונה". מפשפשת ברשימות שרשמתי לעצמי, ומגלה: שדרות ירושלים 62 – בית כנעאן! בניין יפהפה שנבנה עם הפנים לתוך השכונה, כך שחזיתו המזרחית שנמצאת כיום בשדרות ירושלים, היא הצד הפחות יפה שלו.
לרוע המזל הצעירה כבר חזרה ללונדון. אני יוצאת שוב לצלם, מעבירים לה את הצילומים במייל. בעידן האינטרנט העולם נעשה קטן ושקוף יותר.

בית משפחת כנעאן, מאי 2015

בית משפחת כנעאן, רחוב מיכלאנג'לו, יפו, 2015

בין שימור מוחק לזכרון
בסוף השבוע הבא יתקיימו שני אירועים שקשורים זה בזה אך שונים באופיים. האחד הוא "בתים מבפנים" שיתקיים גם ביפו, באופן אירוני דווקא בתאריכי הנכבה הפלסטינית – בין 14-16 למאי. לשמחתי שובץ באירועים אלו גם סיור של האדריכל שמואל גרואג לאורך השדרה. אני ממליצה מאוד להצטרף לסיור זה, פרטיו באתר "בתים מבפנים".
את סדרת האירועים השניה, מעין אנתי-תזה לבתים מבפנים – יזמו בארגון "זוכרות", היא תתקיים בדיוק באותם הימים ונקראת: בתים מעבר למקף. כל הפרטים באתר זוכרות. אני ממליצה מאוד להצטרף, לשמוע ולראות. אך זהירות: את מה שתדעו כבר לא תוכלו לא לדעת.

קישורים רלוונטים:
כלת הים, אם הזר: יפו הערבית-פלסטינית בשלהי תקופת המנדט
שלמה אבינרי – ביקורת על ספרו של איתמר רדאי "בין שתי ערים"
השדרה הראשונה – מאגר מידע על ההיסטוריה של שדרות ירושלים ביפו
שמואל גרואג – הבולבארד הסמוי מן העין
על שכונת נוזהא – באתר "תל אביב 100"
Palestine remembered

מודעות פרסומת

ים המלח של ורד נבון*

מרית בן ישראל בהתבוננות המיוחדת שלה מוצאת גם דברים שאני עצמי לא ראיתי בצילום שלי מים המלח. אם יש משהו שגורם לי אושר גדול, זה הפוסט שלה בבלוג: עיר האושר.

עיר-האושר

(* הכותרת היא לגמרי אינפורמטיבית – ים המלח הוא מקום ממשי, ורד נבון היא האמנית שצילמה אותו, אבל בדיעבד וכשקוראים את המילים כפשוטן זה נהיה שירי וקצת אפל. כי ורדים נבונים הם זן נדיר, אוקסימרוני-אירוני כמו האוהבים הנבונים של נתן זך, ומה לאחד כזה ולים של מלח? וגם הים בתורו מופקע מן הגיאוגרפיה הקונקרטית אל מחוזות המוות והדמעות של המטפורה. סוג של הקדמה לפוסט.)

ים המלח, צילמה ורד נבון

אז למה אני כל כך אוהבת את הצילום הזה?

בגלל טבעו הכפול, הכמעט קולאז'י; הליריות שבעומק מונחת ליד הפוטוריזם של הכביש החדש (שמהדהד גם בבניינים הרחוקים המונוכרומיים והעתידניים).

בגלל הרקיע הנקי מעננים וציפורים והמים שאין בהם קמט. בגלל הדממה שיש בה קצת מוות. זה קשור גם לכביש וגם לנוף המשתקף שמזכיר במעומעם נתח דג.

הניכור האורבני של הכביש ביחד עם הריקות והדממה העלו באוב את אדוארד הופר. זה היה לגמרי אינטואיטיבי. רק כשחיפשתי תמונה לפוסט שמתי לב עד כמה הקומפוזיציה של…

View original post 380 מילים נוספות

איריס לא גרה כאן יותר

קשה לאבד אדם קרוב, וקשה פי אלף לאבד מישהו שהבין אותך, מישהי שידעה בדיוק על מה את מדברת. המוות הוא תמיד חידה, תמיד מופיע חד כתער, גם כשמתכוננים אליו הרבה זמן מראש. את החלל שנוצר אחריך קשה לי לתאר. ואת יכולת, בכמה שורות מזוקקות. שיר שכתבת לחברה שלא הכרתי, עכשיו הוא מתאר אותי כשאת אינך.

אִימֵיְל אָבוּד
פְּרָחִים עַל קִבְרֵךְ מְסַנְּנִים אֶת גַּעְגּוּעַי,
תְּחִיחוּת הָאֲדָמָה עוֹשָׂה דֶּלִית עַל הַדְּמָעוֹת,
אֲבָל אֵין זֶה מְשַׁנֶּה,
מִמֵּילָא אֵין לָךְ תֵּבָה שֶׁל דֹּאַר
לֹא בָּאֲתָר הַזֶּה וְלֹא בָּאֲתָר הַהוּא,
גַּם אַף פַּעַם לֹא הָיָה לָךְ.
לֹא בְּדִבּוּר עָקִיף דִּבַּרְנוּ
רַק עַיִן בְּעַיִן וְקֶמֶט מוּל קֶמֶט
וּכְבָר הָיִית נוֹצַת יוֹנָה לְבַנְבַּנָּה
אַךְ בִּלְחַיַיִךְ נִצַּת הַרְדּוּף וָרֹד
וּבָעֵינַיִם – הַנִּיצוֹץ,
אוֹתוֹ נִיצוֹץ כְּמוֹ תָּמִיד.
אוֹמְרִים יֵשׁ לְהַשְׁלִים עִם הֶחָסֵר
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר?
אִם בְּדַרְכִּי אֵלַיִךְ נִפְעַר לִי חֹר בַּמִּדְרָכָה.

אסתטיקה היתה השפה שבה דיברת. נדמה שכל צרימה אסתטית היתה עבורך כאב בלתי נסבל.
האם לא היית אמורה לחיות במקום אחר? אולי בטוסקנה. שם היית משפצת בלהט בית עתיק ליד שדה מוריק, בו ארנבות מקפצות, כבשים רועות וחתולים מדושנים רובצים בשמש. כל פרט ופרט היו מוצאים את מקומם המדויק בהרמוניה ואיזון הצבעים שידעת ליצור סביבך. ושם היית מציירת וכותבת עוד ספרים נפלאים לילדים שלא היו לך,  כמו ספרי "החברים של טליה" שכתבת וגם איירת.
המעבר ליפו עשה אותך מאושרת, אחר כך התחלת לשים לב גם לכיעור, לרעש, למתח. הצטמצמת למרחב המוגן שלך ולחתולים שבחוץ. ואחר כך פרצה המחלה.

בַּחֶדֶר
לוּ הָיָה הַשֻּׁלְחָן הָעַתִּיק יָכֹל לָלֶכֶת
עַל שְׁנֵי זוּגוֹת רַגְלָיו,
אֲבָל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל וְטוֹב שֶׁכָּךְ.
הַאִם הָיָה מְסַפֵּר לִי עַל
הַמַּפָּה הַצְּחוֹרָה וּשְׁנֵי פָּמוֹטוֹת
בְּלִיבָּאוּ עֶרֶב שַׁבָּת הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה
לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל הִתְחִיל וְהַכֹּל נִגְמַר.

לְעַמְעֵם אֶת כֹּבֶד הַזִּכְרוֹנוֹת
תָּלִיתִי מֵעָלָיו תְּמוּנָה עַלִּיזָה, צִבְעוֹנִית
בָּהּ רוֹקְדִים מְפֻסְפְּסֵי בְּגָדִים
וּמְשַׂחֲקִים כַּדּוּר עִם רוּסוֹ
לִפְנֵי שֶׁיֵּאָלְצוּ לִבְלֹעַ אֶת הַכַּדּוּר
בִּפְקֻדַּת הַמְּדִינָה.

בַּקִיר מִמּוּל אֲנִי נִרְגַּעַת –
יֶלֶד קָטָן עִם קַסְקֶט מְטַיֵּל עִם כְּלַבְלַב
וְהַשְּׁבִיל כֹּה רַךְ וְהָעֵצִים מְלַחְשְׁשִׁים
כְּשֶׁעֲדַיִן הָיְתָה הָאֲדָמָה רְווּיָה בְּמֵי גֶּשֶׁם בִּלְבַד
וַאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת מִמּוּל לַיֶּלֶד הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִגְדַּל לְעוֹלָם
שֶׁהַכֶּלֶב יִגְדַּל וְיִשְׁמֹר עָלָיו לְתָמִיד.

אֲנִי חוֹזֶרֶת אֶל הַכֻּרְסָא וְהַסּוּס מִן הַתְּמוּנָה
מַבִּיט בִּי בְּעֵינֵי מוֹנָה לִיזָה.

פִּתְאוֹם פִּיצוּץ וְעוֹד פִּיצוּץ וְהָאֲוִיר מַרְעִיד מִפִּיצוּצִים
וַחֲתוּלִים וּכְלָבִים תָּרִים אַחֲרֵי מִסְתּוֹר
וּבַשָּׁמַיִם זִקּוּקִים וְרַעַשׁ שֶׁל שֵׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת.

הַאִם מִצְמֵץ הַסּוּס שֶׁבַּתְּמוּנָה?

אֲנִי סוֹגֶרֶת חַלּוֹנוֹת, מְגִיפָה אֶת הַתְּרִיסִים –
הַלֵּילוֹת שֶׁל יָפוֹ חֲשׂוּכֵי מַרְפֵּא,
אֲנִי אַשְׁאִיר אוֹתָם בַּחוּץ.

היית מין ציפור עצמאית, יפת כנפיים שמרוכזת בתחומים שלה. היית מבוגרת ממני בהרבה שנים, וכאילו דילגת על התקופה שלי, לא היית בטוחה שאת יודעת מיהו ניל יאנג. הצחיק אותי הסיפור שסיפרת לי איך כשהיית צעירה, הגיע לביקור אורח מקנדה – חבר טוב של בן זוגך אז. הוא הושיט לך יד והציג את עצמו: "Hi, I'm Leonard Cohen"
ואת לחצת את היד המושטת וענית בפשטות: "Hi I'm Iris"
והוא חייך חיוך גדול כי לא ידעת מי הוא.
והוא לא ידע מי את.
אבל בספרות היה קשה מאוד להפתיע אותך. למרות שקראת כמעט הכל, היתה בך תשוקה לעוד ועוד. עשרה ימים לפני מותך שלחת אותי לספריה להחזיר שני ספרים של ג'ורג' סימנון, להאריך את מועד החזרת שניים אחרים שלו, וגם לחפש כמה ספרים שנורית זרחי המליצה לך עליהם, בצירוף מספר הטלפון של נורית למקרה שיהיו לי שאלות. מיד לאחר מכן התקשרת לבטל את הבקשה: "תחזירי את כל הספרים ואל תיקחי כלום, אני רוצה לסגור את החשבון בספריה". האם ייסורי הגוף אותתו לך שהסוף כבר קרוב? עכשיו אני קוראת את ספרה של רונית מטלון שהמלצת לי עליו – "קול צעדינו", והפתק הצהוב נשאר כמו צוואה רוחנית, אחת מהן.

פעם, ממש כשהתגלתה המחלה, שאלתי אותך מה עוד היית רוצה להספיק בחיים האלו לו כל האפשרויות היו פתוחות. ענית שכבר הספקת הכל, שאין לך שום רצון מלבד למנוע סבל מחתולי הרחוב, ולו ידעת שתחיי עוד הרבה שנים, כל מה שהיית רוצה הוא להישאר בבית ולקרוא ספרים. כן, משאלה אחת היתה לך – לפרסם את ספר השירים שלך, ואת זה ביקשת שנעשה לאחר מותך. "למה לא עכשיו?" אני לא הבנתי. "אין לך מושג כמה הוצאת ספר היא עניין פשוט". אבל את התעקשת. טענת שהשירים זקוקים לעריכה, כמו שיהלומים צריכים ליטוש, ואין לך כוחות לעשות זאת. "אבל גם יהלום גולמי הוא יהלום" עניתי. מאוחר יותר הראיתי לך את פסלי העבדים של מיכלאנג'לו. "תראי כמה עוצמה יש ביצירה לא מלוטשת ולא גמורה". אמרתי. את התעקשת שרק לאחר מותך, אבל בעידודה הנחוש של שלומית הסכמת שנתחיל לעבוד על עיצוב ועימוד. וכשאלון מבית הדפוס מסר לנו דוגמה אחת של ספר שעדיין לא הודפס, את היית מאושרת על אף כמה טעויות עיצוביות בעטיפה. "תניחי להן", אמרת. "איך אמרת על מיכלאנג'לו? שגם העטיפה תישאר קצת מחוספסת, לא גמורה". כמה ימים לאחר מכן כבר לא היית, ועם מותך נולד הספר, שמקבל תשואות מהקהל. ואת כבר לא תפלי אל זרועותיו ולא תקודי בחן.

אָה-קָפֶּלָה
הִיא פּוֹסַעַת בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים
עוֹקֶפֶת מַהֲמוֹרוֹת
עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת מְטוֹפֶפֶת.
טוֹעִים לַחְשֹׁב
שֶׁאֵלּוּ צַעֲדֵי רִקּוּד
אֲבָל זוֹ בָּלֶרִינָה לְלֹא מַלְמָלוֹת,
לְלֹא לִוּוּי מוּסִיקָלִי
לְלֹא קָהָל.
הִיא לֹא תּוּכַל לִפֹּל
כִּי אִם תִּפֹּל מִי יִתְפֹּס
וְאֵיזֶה קָהָל יַעֲצֹר אֶת נְשִׁימָתוֹ?

כשקיבלנו את הניקוד מכרמלה לכיש, אספת כוחות ובאת אלי הביתה. ישבנו מול המסך והקראת לי את כל השירים בזה אחר זה – קולך כמו הזליף מים על השירים, וכמו אוסף האבנים שכתבת עליו הם נעשו בוהקים יותר, והתחילו לפזז כנסיכות. הרגשתי שאני בת מזל. נזכרתי בקולה של לאה גולדברג, במרים ילן שטקליס. במסיבת השקת הספר שלא תהיה, בהספדים שלא ייקראו בלוויה שלא תתקיים כי כך ציווית.

שְׁנוֹת אוֹר
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת תַּרְנְגוֹל-יָם
וּבֵינְתַיִם גּ'וֹרְג' אוֹהֵב אֶת גִ'ין,
דָּוִד אֶת יְהוֹנָתָן,
תַּנִּינָה אֶת צֶאֱצָאֶיהָ,
פִּיל אֶת פִּילָתוֹ.
אֶצְלִי זֶה אַחֶרֶת,
כְּמוֹ הָאוֹר הַבָּא מִמֶּרְחַקִּים,
אַהֲבָה בְּהַגִּיעָהּ אֵלַי
כּוֹכָבָהּ כָּבָה מִזְּמַן.

"אבל אני לא רוצה להיות מפורסמת!" נזפת בי כמי שחוששת שילדיה היקרים ייצאו לרחוב ללא השגחה. מותך הוסיף להם עוד עומק, אבל יכולנו לדמיין אותו, לא היה צורך בהמחשה.
ועכשיו יש להם חיים משלהם, מילים שכתבת גדלו והולכות בדרכן. את ההשפעה שלך עלי רק עכשיו אני מתחילה לקלוט, אבל מי יאמר לי "וואו!"? ולמי אני אגיד?

וָואו
כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וְקֶרֶן אוֹר תִּשְׁזֹף אֶת הָעֲצִיץ
וּפֶרַח בּוֹגֶנְווִילְיָה יַסְמִיק בִּשְׁקִיפוּתוֹ,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו!"

כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וַחֲתוּלִי יִרְבַּץ עַל הַשָּׁטִיחַ
נִיחוֹחַ פְּלוּמָתוֹ כִּשְׂדֵה קָמָה בָּשֵׁל,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו!"

כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וְעִם פְּתִיחַת חַלּוֹן יָצוּפוּ
שְׁמֵי רָקִיעַ בְּכָחֹל בִּלְתִּי מוּבָן,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו, אֵיךְ אֶפְשָׁר
דָּבָר כָּזֶה לָשִׂים עַל קַנְבָס?"

הִנֵּה כִּי כֵן  שָׁלוֹשׁ סִבּוֹת לְהִשָּׁאֵר.

צילום: ליליאנה אורבך, גלריה "מוזה פלוס". מאי 2014.

איריס שריד – 5 למרץ 1944 – 9 לדצמבר 2014
בעבר – מעצבת ומרצה לעיצוב המוצר בבצלאל.
בשנים האחרונות פרסמה שלושה ספרי ילדים פרי עטה ומכחולה שיצאו בהוצאה עצמית.
ספר השירים הראשון שלה – "יש ימים כאלה" יצא לאור בדצמבר 2014,
כמה ימים לאחר מותה, במהדורה מוגבלת, לחברים, מכרים ומוקירים.

 

חלון אל נוף

מאחורי בית העלמין הישן של רחובות נפרשים מרחבים ירוקים. מפתיעה הצמידות שבין קברות דוממים – מצבות מלבניות קרות וברושים שתוחמים אותם כמו במסדר צבאי, לבין הטבע שפורץ בצבעים עזים, אנרכיסטי שכמותו וממלא את כל הסביבה באופטימיות. את בית העלמין לא צילמתי, רק הרהרתי לעצמי שגם אחרי המוות הצורות הישנות ידידותיות יותר לבני אדם מאלו החדשות. אמנם בזבוז גדול להקים בית קברות במקום שבו יכול להיות עוד שדה פתוח או שטח חקלאי, ויחד עם זאת זו מנוחה נכונה, השלווה כאן שוררת, פריחה, לבלוב וציוץ ציפורים, אשר נעדרים זה מכבר מבתי הקברות החדשים ההמוניים. לצערי יצא לי לבקר באלו וגם באלו. כשאמות, קיברו אותי בבית הקברות הישן, לא חשוב איפה.

 

 

החברה להגנת הטבע זימנה אותנו אל עוד מקום שמתחולל בו מאבק איתנים בין יד האדם לבין הטבע. במקום זה היתה עד לא מזמן בריכת חורף גדולה, ששימשה אכסנייה למינים רבים של בעלי חיים ושל צמחים. היא כוסתה עפר לטובת נטיעת פרדס חדש בחלק משטחה. למרות שידענו זאת קיווינו שנוכל לראות מקווה מים גדול, הילד התעקש לבוא עם מגפיים. והתאכזב לראות שכמעט לא נשאר זכר מבריכת החורף.

היה היתה כאן בריכת חורף

 

היו היו כאן (דו) חיים

בהיעדר מים שתמיד מושכים את תשומת הלב, אנחנו מוצאים עניין בחי ובצומח מסביב. חשבנו להביא בלוק ציור ועפרונות צבעוניים ולצייר בטבע, אבל שכחנו בבית, אולי לא במקרה.
אני מצלמת את מה שאין לי היכולת והסבלנות לרשום בעפרונות או בגירי פחם.

 

מחול הרימונים

ארמון הנמלים

 

בית באר? בחברה להגנת הטבע יודעים להסביר על המגוון האקולוגי, אך סיפורם של בני האדם נשאר עלום.

ומי האנשים שעל הקיר?

מטפסים אל גג המבנה, מולו ניצב שלד של בית אחר, כמעט כאילו לקוח מציורי ילדים.

 

במבנים נטושים יש הרבה קסם – מצד אחד הם חתומים – עדות לחיים שהיו כאן פעם ועכשיו הם תעלומה, זכרונות של אחרים אשר נעדרים מהתמונה. מצד שני הם פרוצים לארבע רוחות, הפכו לנחלת הכלל.

בית שהפך להיות חלק מהטבע, או טבע שפלש אל תוך בית? מכל חלון נשקף נוף אחר.

 

 

ושוב אנחנו בחוץ

 

 

מפגשים

החודש התפרסם בשפה הגרמנית כרך חדש של "האלמנך היהודי", כתב עת שמוציא לאור מכון ליאו בק, העוסק במחשבה יהודית וישראלית בת זמננו, ומחדש מסורת יהודית גרמנית ישנה אשר נפסקה ב-1933 (האלמנך היהודי הופיע לראשונה בשנת 1902 בברלין). כל כרך מוקדש למאמרים בנושא מסוים, המלווים בצילומים של צלם/ת אחד/ת. לשמחתי נבחרתי להיות הצלמת של הכרך הנוכחי שנושאו: "מפגשים" (Encounter). אחד עשר צילומים שלי מלווים כרך זה, לצערי בשחור לבן (למעט צילום העטיפה שהוא בצבע מלא). משתפת כאן את כולם – כפי שצולמו, בצבע.
כל תמונה נפתחת בלחיצה לפורמט גדול יותר.

בית ג'ימל, ספטמבר 2007

מזרקה בחוף הים, תל אביב, יולי 2010

גרפיטי בטיילת יפו, אפריל 2010

טיילת יפו

שאול הדיג ויונים

ליד הכותל המערבי, בזמן טקס השבעה לצנחנים

טיילת צ'ארלס קלור, יפו, מרץ 2013

 

מצפור מואב, אוקטובר 2011

 

פסאדה, רחוב מוהליבר, תל אביב

יפו, אפריל 2012

עטיפת כרך "מפגשים", האלמנך היהודי, ספטמבר 2014

פמיניזם ואני

השבוע התבשרתי לשמחתי ששני צילומים שלי מופיעים בגליון "פמיניזם" של המגזין 44Degrees. הדף שלי נמצא בקישור הזה.
כשאני שולחת צילומים ל"קול קורא" כלשהו, לעתים מפתיעה אותי הבחירה – אני בטוחה שמתוך מה ששלחתי תיבחר עבודה מסוימת, אבל דווקא היא נשארת בחוץ, והאוצר/ת בוחר/ת באחרת. פוסט זה מוקדש לסיפורן של 8 העבודות ששלחתי, כולן מניו יורק,  ו"כולן היו בנותי" – צולמו בתקופה המשמעותית ביותר בחיי.
באותה תקופה, שוטטתי הרבה ברחובות מנהטן וברוקלין כשהמצלמה עלי וווקמן סוני צמוד לאוזני. ישנם כמה מאות נגטיבים מהשנים ההן, שפיתחתי בעצמי, אך רק כמה עשרות פריימים עברו את מסננת עיני הבוחנות והודפסו אז בהדפסת כסף על נייר אילפורד איכותי שנשמר היטב עד היום.
יום אחד אעבור שוב על הנגטיבים אחד אחד. יש לי הרגשה שיש שם פריימים שאז לא אהבתי, והיום ייראו לי ראויים לחשיפה. בינתיים הנגטיבים שוכבים במגירה, כאבן שאין לה הופכין.

ילדה במכונית
הילדה הזו היא לא אני אבל יש בה משהו ממני – המבט הסקרן החוצה. היא לא אני כי אני מעולם לא הייתי בסיטואציה שבה אימי הובילה אותי במכונית. לאמא היה רשיון נהיגה שהוציאה בעמל רב, אבל היא לא נהגה. תמיד טענה שאבי הרס את הבטחון העצמי שלה, ואולי היה בזה משהו, אבל האמת שהיא לא סמכה על עצמה מספיק כדי לנהוג במכונית, או להתגבר על הביקורת של אבא.
בתצלום הזה, מהשנה הראשונה בניו יורק, רואים היטב את השפעתו של רוברט פרנק עלי. פרנק היה אחד משלושת הצלמים שנחשפתי אליהם בשיעורים של מיכל רובנר בקמרה אובסקורה, ותחת השפעת העבודות שלהם החלטתי לנסוע לניו יורק.

Girl in car, Brooklyn 1987

בחלון הראווה
זהו חלון ראווה של חנות מפוארת בצד המזרחי של מנהטן, לא רחוק מוושינגטון סקוור. המנקין משכה את תשומת ליבי, בגלל המבט המתריס שלה. אין כאלה בובות בתל אביב. יחסיה עם המתקין שלה נלכדו בעדשת המצלמה. חבל ששוער הבניין יצא קצת מטושטש, הנוכחות שלו יכולה היתה לתרום לתחושה כאילו מדובר בסצינה מתוך סרט של היצ'קוק.

Mannequin in shop window, Manhattan 1990

כובעים נשיים, כובע גברי

את שתי התמונות הללו צילמתי כמעט באותה שעה, באזור ה Upper East Side. ההתאמה בין ההשתקפות לסוג הכובעים היא בעיני "מזל של צלמים" שיש לצלמי רחוב. המציאות לפעמים יודעת לביים את עצמה יותר יפה ממה שהיה עולה בדמיונו של צלם סטודיו. אני תמיד מציגה אותן יחד,  אבל למגזין שלחתי רק את ה"נשית". אולי זו היתה טעות.

Hats in car, Mahatten, New York, 1990

Hat in car, Manhatten, New York, 1990

את שרלוט האוסטרית, המודליסטית הראשית שלי – הכרתי בדירה הראשונה שבה התגוררתי בברוקלין,  נשארנו חברות טובות לאורך כל התקופה של ניו יורק וגם כיום נשמר הקשר. היא היתה בחורה אנרגטית, מלאת חיים, ונראתה כמו שלגיה – שער שחור ועיניים ירוקות, עור חלק לבן. היא אהבה מאוד להצטלם ויש לי המון צילומים יפים שלה במגירות. כאן – באחד המשברים שלה. היו די הרבה כאלה, אהבות נכזבות שנלווה להן שברון לב גדול. מה שאהבתי אצל שרלוט – שאף פעם לא נתנה לשברון הלב להשפיע על הקשר הבא, וכל התנסות חדשה נחוותה שוב בהתלהבות וללא מעצורים.

charlotte in a room, Brooklyn, 1990

לנה

לנה למדה איתי במרכז הבינלאומי לצילום במנהטן. היא הגיעה משבדיה. בשיחות בינינו אמרה שאין מה לקנא בבני גילנו בארץ שלה, כי השעמום שם גדול ולכן צעירים רבים עוזבים.
לתצלום הזה לא היתה אז משמעות מיוחדת בעיני – הוא נוצר כחלק מתרגיל בו התבקשנו לצלם, לפתח ולהדפיס בעצמנו פורטרט בצבע. אהבתי את הצבעוניות של הנייר עליו הדפסתי. לנה צילמה אותי ואני אותה. לא ייחסתי חשיבות לצילומים שהיא צילמה אותי, וחבל. זוכרת שמסרה לי "קונטקטים" (הדפסות מגע) של הנגטיב שצילמה בפורמט בינוני , וגם הם אבדו בערימת הצילומים. צריכה לחפש אותם. כעת, כשכמעט הכפלתי את מניין שנותי אז – ערכם של פורטרטים אלה לא יסולא בפז.

Lena, Brooklyn 1990

אישה וילדה בשדרה

אומנת שחורה וילדה לבנה, מראה שכיח במנהטן. התמונה צולמה בשדרה השניה או השלישית, ב Upper East Side. האישה נראתה לי מהורהרת – אולי חשבה על יום המשכורת השבועי, ועל התוכניות שלה לסוף השבוע.
צילמתי בגלל משחקי השחור לבן, ומשום שהזכירה לי את עצמי. גם אני הייתי "נאני" במשך תקופה מסוימת – אומנת של ילדים במנהטן. זו אחת העבודות שלאמריקאים/ות אין עניין בהן, ומי שעושה אותן הן "עובדות זרות", סטודנטיות ואחרות.

Woman and girl, Upper East Side, New York, 1990

אישה יושבת

אני כבר לא זוכרת את הנסיבות בהן צולמה תמונה זו. זוכרת שהשכונה נמצאת בברוקלין, עברתי בה פעם אחת, ולא זוכרת בדרך מאן ולאן. האישה האירית ישבה שם בתנוחה של אחד ממנהיגי האומה האמריקאית, והביטה – כבר לא זוכרת במי. אולי היו שם ילדים ששיחקו ברחוב. מאוד שמחתי שהאוצר גבי יאיר בחר בתצלום הזה, שנים לאחר שצולם, לתערוכה "מיהי גיבורה" שאצר ברעות באביב האחרון.

Woman sitting, Brooklyn, 1989

פטריק

הבחור הזה עמד על גרם מדרגות בפתח בניין ברחוב 93, ב Upper East Side. בחליפה ובמעיל שלבש, והתסרוקת, נראה לי כמו ניו יורקי טיפוסי. ביקשתי ממנו רשות לצלם אותו והוא נענה בחיוך. הבטחתי שאשלח את הצילומים והוא רשם את שמו ואת הכתובת על פיסת נייר. בזמן שרשם צילמתי עוד פריים אחד, והוא זה שמופיע כאן. התמונה הזו הופיעה על כרטיס הביקור הראשון שלי כשחזרתי לישראל. לא כולם אהבו את זה. בחורה שמופיעה על כרטיס ביקור של צלם – דבר שגרתי. לעומת זאת צעיר יפה שמופיע על כרטיס ביקור של צלמת, זה מבלבל. ("אם את הצלמת, למה יש תמונה של בחור על הכרטיס?"). בחרתי בדימוי הזה משום שהיה בו כל מה שעשיתי אז בצילום – פורטרט שחור לבן, קומפוזיציה "נקייה"- פורמליסטית, ארכיטקטורה, צילום רחוב לא מבוים.

Patrick, Manhatten, New York, 1990

"סלפי" מול מראה

את הפורטרט העצמי הזה מהדירה הראשונה בה התגוררתי, בברוקלין, התלבטתי ולבסוף לא שלחתי למגזין 44Degrees . זהו לדעתי הצילום הכי יפה שצולמתי אי פעם, משום שנעשה בתקופה שבה היו לי הכי הרבה תקוות ואמונה ביכולות שלי, והעתיד היה פתוח. מציאת הזווית הנכונה כדי לקלוט את הלבה שפעפעה אז בתוכי, נראה שהצליחה כאן, במקרה לגמרי. שהרי קשה לתכנן צילום מול מראה – העדשה לא נמצאת ליד העין.

Self portrait, Brooklyn, New York, 1987

בוקר ביפו – 9.7.2014

האדריכל אחמד דמיאטי, שתכנן את הבניין שלנו ב-1936, לא לקח בחשבון רקטות מעופפות מעזה. הוא לא תכנן מקלט וגם לא ממ"ד. ודאי שלא העלה בדעתו את התהפוכות הקרבות, וגם בדמיון הכי פרוע לא היה מצליח לחזות את התרחיש – צאצאי היפואים משגרים רקטות אל העיר, 67 שנים לאחר שננטשה על ידי אבותיהם.
הדירה שלנו נראית כמו אניה ויש בה הרבה חלונות ודלתות למרפסת. טיל שיגיע מדרום יוכל להשתחל בנחת דרך חלון רחב בחדר השינה ולהתיישב ישר על הספה בסלון.

ברבע לשמונה שולחת את הילד לקייטנה ויוצאת לבדוק אם פתחו את הדלתות בבית הספר שממול בלילה כפי שהבטיחו, כי אין מקלט אחר בשכונה.  בפתח  מקבל את פני ג'ורג' השומר הוותיק,  לא דובים ולא יער, הוא טוען- בית הספר היה ויישאר נעול בלילות.  ג'ורג', יפואי נוצרי, הוא מצביע נאמן של מפלגת העבודה כבר שנים, גם בבחירות למועצה. הנטייה שלו להגן על הממסד בדרך כלל, רק לעתים נדירות יעביר ביקורת. מהשיחה הקצרה בינינו משתמע שהפעם יש לו ביקורת קשה על שני הצדדים במלחמה שהתלקחה פתאום.

נפרדת מג'ורג' ושמה פעמי אל ד"ר סיקסיק חאלד, רופא השיניים שלי בעג'מי. צועדת ברגל לכיוון יהודה הימית, מחשבה חולפת – מעניין כמה מחברי השמאלנים היו מוכנים לפתוח את הפה בפני רופא שיניים מוסלמי. את ההמלצות קיבלתי דווקא מחברה ימנית בדעותיה… ומאז נוכחתי לדעת שהוא רופא מעולה.  את המחשבות קוטע צלצול הטלפון – על הקו הילד, מספר לי על אזעקה. אין צורך להרגיע אותו, בקייטנה יש מקלט, והכל בסדר. הסירנה לא פעלה ברחוב שלנו, לא שמעתי ולא ראיתי אנשים רצים להסתתר. אני במתח, למרות שהסביבה אדישה.

חוצה חורשה קטנה, עוברת ליד כנסיה ישנה בעלת ארכיטקטורה מיוחדת, ולצידה מבנה מוזנח שנראה כמו בית מלון. האם זו הכנסיה הקופטית שקראתי עליה באתר של צור שיזף? מסמנת לי לחפש פרטים נוספים- מי הקים אותה ומי משתמש בבניין כיום?
השעה עשר דקות לפני תשע, כשהאור נופל נכון כדאי לצלם כי זה ישתנה אחר כך. יש לי כמה דקות לצלם ולהמשיך הלאה.

בהמשך – בנין נטוש ובפינה שלט קטן דהוי: "לגור בתוך ציור". מיזם נדל"ני שכנראה לא צלח, הזנחה שמאפשרת לטבע לפרוץ אל בין קירות שותקים. פעם ראיתי טווס ליד הבנין הזה. הטווסים כבר נעלמו מיפו.

בית ברחוב יפת

ברחוב יפת, חלונות מושכים את תשומת לבי, ואני מצלמת. אולי ישמשו אותי ואת שכנתי מייסר סרי בספר המשותף שרצינו להוציא: "יפו – בישולים וסיפורים".
החלונות המחודדים מעל המלבניים מאפשרים כניסה של אור טבעי, גם כשהתריסים סגורים. בבניין שלנו שבנוי בהשפעת סגנון הבאוהאוס, אין כאלו חלונות.

בית ברחוב יפת

קצת לפני ביתו של רופא השיניים, חצר ובה דחליל אקטואלי, בין עצי הרימון והלימון אזכור ל"צעקה" של מונק.

דחליל בחצר, עג'מי, רחוב אסף הרופא

מגיעה אל בית ד"ר סיקסיק.  מראה לו צילומי סטטוס, מבקשת חוות דעתו לאחר שרופא ב"מכבידנט" נזף בי, למה לא הגעתי מוקדם יותר לביקורת, כשיש נסיגת חניכיים ושלוש שיניים שצריך לעקור.
ד"ר סיקסיק מחייך – "אני מכיר את ההפחדות של מכבי, אל תקשיבי להם. תסתכלי על הצילומים – נסיגה היא דבר טבעי בגיל שלך, כל השיניים יציבות וטיפול פולשני רק יזיק.
אני מציע לא לגעת, רק להקפיד על ניקוי שיניים פעמיים בשנה, ועל היגיינה באופן קבוע. את השן הזו אפשר להשאיר וגם את זו, אם אפשר לעשות טיפול שורש, למה לעקור?
הייתי עוקר רק את שן הבינה, שמפריעה ואין בה צורך, בזה הם צודקים." והוא מסנן: "הם רוצים רק כסף…"
"לא יודעת", אני אומרת, "יש אצלנו נטייה לעקור כל בניין ישן, לבנות חדש במקומו. אולי גם רופאי השיניים כאלה…"
מספרת לו שהעקירה דרך "מכבי שלי" זולה מאוד, ויש הנחה על טיפול שורש. אני מתלבטת.
"לכי אליהם לעקירה, ותבדקי מה המחיר של טיפול שורש, תעשי מה שמתאים לך" הוא מקל עלי.
"וכמה מגיע לך על הייעוץ הזה?" אני שואלת. "כלום, זה בסדר" פוטר אותי בחיוך.
אני מאושרת, מודה לו אלף פעם, בחדר ההמתנה פציינטים מחכים, ולא נעים לי לשאול מה ידוע לו על המסגד שהקימה משפחתו רבת הפעלים ברחוב בית אשל בסוף המאה ה-19, גם שוכחת לאחל לו "רמדאן כרים".
יוצאת אל הרחוב, מצלמת גם את ביתו המפואר של הרופא, הסגנון תמיד סקרן אותי – משום מה מזכיר לי בית לבנוני, לא יודעת למה, הרי לא הייתי בלבנון אבל כך נראה בדמיוני בית שם, במיוחד הכיפה שלמעלה, חסרים רק הרים ברקע ושלג.

בית משפחת סיקסיק, עג'מי

פוסעת שוב ביפת, מגלה את החנות החדשה של חינאווי, לא זה שכולם מכירים אלא קרוב שלו שהיתה לו חנות קטנה ליד שדרות ירושלים, אצלו קניתי באופן קבוע עד שסגר, שמחה לגלות שפתח חנות חדשה ביפת. מוסרת ד"ש לליאון, הנכד הקטן שלו שלמד עם בני בגן השלום, מעון ערבי-עברי של נעמ"ת, כעת הוא ב"טביתא" והילד שלי בתל נורדאו. השפה יוצרת חיץ, מה שהיה נפלא ואפשרי בגיל הגן הולך ונעשה קשה יותר אחר כך.

ממשיכה הלאה, יש לי קצת זמן הבוקר, עוברת ליד בית המרקחת הירוק המיתולוגי. על הדלת שלט "סגור לרגל שיפוצים". הדלת פתוחה ואני נכנסת. בבית המרקחת הזה היה רוקח שידע הרבה. הופניתי אליו לראשונה ע"י שכני המנוח אבו חסן – "אם את רוצה לדעת מה היה כאן לפני 48, לכי אליו".
פח'רי, הרוקח הקשיש הלך לעולמו לפני כמה חודשים. במקום נמצא בחור צעיר שמאפשר לי לצלם את החנות שקפאה בזמן ב- 48, עם הארונות הישנים וכסאות המתכת הצבועים בירוק.
"לא, השיפוצים רק של הכניסה, לא של הארונות" הוא מרגיע אותי. "אבל אל תצלמי יותר מדי, די די, מספיק…" הוא מזהה שבעל המקום, בנו של הרוקח הקשיש, מתקרב.

למרבית הפלא הבן זוכר אותי מהפעם הקודמת שבה תחקרתי את אביו, לפני 10 שנים… הוא מאוד שמח, שדווקא בעת הקשה הזו מישהי מתעניינת במה שהיה כאן לפני הנכבה, או אולי משום שאני זוכרת את אביו.
עדיין חסרה לי הפיסה בפאזל שאביו לא ידע לענות עליה – איפה נמצאים היום האדריכל שבנה את הבניין שבו אני חיה, והאנשים שבנה עבורם. "חג' דיב וחג' ח'ליל כותאב", כך נכתב על התוכנית מ1936 שמצאתי בארכיון העירייה.
"כותאב או קוטוב?" הוא מנסה לפשפש בזכרונו. "אולי בלבנון, אולי בעמאן". "אתה בטוח שהם לא בעזה?" אני מבקשת להרגיע את מצפוני. "כנראה שלא, לפי השם הם היו עשירים, העניים ברחו לעזה, העשירים בעמאן או בלבנון, או אולי במקום אחר" הוא פוסק.
למה כל כך חשוב לדעת? למה בחרתי לגור בבניין שיש בו רוחות רפאים? למה מעסיק אותי איך זה קרה – אם הידיעה היתה פתאומית או שהיה להם זמן להתכונן? מה לקחו איתם ומה השאירו? איך יצאו מכאן- בספינה או על עגלה או במכונית? מי מקרוביהם עדיין כאן, האם היו שמחים לדעת שאני בדירתם ולא מישהו אחר?
בסיוטים שלי הגלגל מתהפך… זה סיוט אמיתי.

חוזרת דרך יהודה הימית, בפינה מבנה נטוש.

יהודה הימית, יפו

עוברת ליד מבנה שהיה שייך לעמידר, לפני כשנה התנוסס עליו שלט ענק של יזמי נדל"ן, השלט נעלם בזמן האחרון, והבניין עדיין עומד בשממונו. אולי עמידר חזרו בהם, הבניין לא נמכר והדירות יוצעו למחוסרי הדיור? קשה להאמין.

יהודה הימית, יפו

עולה במדרגות ביתי, השנה אין קישוטי רמדאן. השכנה אום חסן התאלמנה לא מזמן, והיא עצובה. המלחמה לא עושה אותה שמחה יותר. ב"עופרת יצוקה" איבדה 11 מבני משפחתה בהפצצות בעזה. ביניהם אחיה, יפואי לשעבר, שלא ראתה הרבה שנים. אני נכנסת לבדוק מה שלומה, מבקשת את הטלפון של החשמלאי שלה. כמו לסבתי מרים ז"ל, גם לשכנתי ספר גדול שנראה כמו "פייסבוק"- ליד כל מספר טלפון יש ציור שציירה כדי לזכור של מי המספר.
בטלוויזיה שידורי הרמדאן ממכה ומדינה, ולא חדשות אל ג'זירה. תודה לאל.
"הם רוצים אדוני אחד" היא מסבירה לי ומתכוונת להנהגה הישראלית "אדוני אחד, שכולם יהיו אותו דבר, יעמדו בשורה ככה, אותו דבר" מדגימה לי עם היד. "אבל בעולם יש כל מיני אנשים שמאמינים בכל מיני אלוהים".
אני מקשיבה. לא תמיד צריך להגיד משהו, אפילו אם יש מה להגיד.

סאכינה אבו שחאדה (אום חסן) עם הצמחים שלה

דיאלוג

הים הזה מבטו אל העיר העתיקה
ואומר לה: מה שלומך אישה זקנה?
ענתה לו: בסדר אך רגלי כואבות לי
ובניי רחוקים לי לא עוזרים
ואתה היסטוריה ישנה מה שלומך?
אוי, הזמן עשה את המשקל כבד עליי
הסודות התרבו
ואני גם איש זקן בכל זאת
תגידי, את זוכרת את העצים מסביבך?
כן, אך הם נעקרו
כמו שיני מפי
בכל זאת אני אישה זקנה
ואתה זוכר את האנשים בתוכך?
כן, אך הם נעלמו
כמו חלק מהסודות בראשי
בכל זאת אני איש זקן.

(מוחמד אגואני)