על אף שחלק מתחנות חייו של הפסל ורב החובל עמנואל הצופה כמו נלקחו מתוך האתוס הציוני, מההיכרות הקצרה שלי איתו התרשמתי שהיה נון-קונפורמיסט כל חייו. עמנואל הלך לעולמו בקיץ האחרון, קצת לפני שהחל השיפוץ המאסיבי בנמל יפו, המקום אליו היה קשור בעבותות עד סוף ימיו. פוסט זה מוקדש לו ולזכרו.
עמנואל נולד בתל-אביב ב־ 19 בנובמבר 1928 להוריו אליהו וזהבה קוקר. הוא למד בבית הספר העממי "תחכמוני", בבית הספר הימי בחיפה, ובבצלאל. השתלם בפיסול בשיש ובאבן בפייטרה-סנטה שבמערב איטליה, התגייס לפלמ״ח, גילה תושייה בקרבות בגליל העליון ב-1947, קצין בריטי בדרגת מייג'ור שנכח במקום אמר לכמה חברים בקיבוץ דפנה שאם עמנואל היה משרת בצבא הבריטי היה זוכה בעיטור צלב ויקטוריה על התושייה והגבורה שהוא ולוחמיו גילו במהלך הקרב. ב־1948 נפצע כמה וכמה פעמים עד שלא היה כשיר עוד לשרת בחיל רגלים. הוא הצטרף כחניך לקורס החובלים הראשון של חיל-הים ועבד בצי הסוחר שנים רבות בכל דרגות הפיקוד, עד לתפקיד רב-חובל. במקביל, עסק בפיסול, בתחילה בעץ ואחר כך באבן. הוא הציג בארץ ובחו״ל וזכה בפרסים, היוקרתי שבהם בביאנלה ביפן.
פגשתי את עמנואל הצופה לראשונה בשנת 2013, כשבעקבות שחיקה מתמשכת בעבודה מול המחשב, התחלתי להדריך סיורים ביפו. באותו זמן קראתי קטע מהשיר ״תיירים״ של יהודה עמיחי שהשפיע עלי:
"(…) פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."
יצאתי עם גלית גרעין, שותפתי לתכנון הסיורים, לחפש את רוח המקום, את הדמויות שפועלות בנמל וביפו העתיקה, כדי שהסיורים יתמקדו בנפשות הפועלות ולא רק במבנים ההיסטוריים. כך הגענו אל עמנואל שישב ויצר כל בוקר בקרון רכבת ישן בפאתי הנמל, אל הדייגים, אל מוטי נטף יוצר המגדלורים המיניאטורים, אל בן ציון דוד הצורף שהקים מוזיאון לתולדות יהדות תימן ועוד ועוד. כל סיור כזה התחיל בקרון של עמנואל שנמצא ממש ליד החניון, עם מוטיב העוגן שלו – יציבות ואחיזה באדמה, והסתיים אצל מוטי נטף בקצה השני של הנמל, עם מוטיב המגדלור שמאיר את הדרך.
התלהבות גדולה נרשמה בתחנה הראשונה – קרון הרכבת של עמנואל, עולם ומלואו. האנשים היו מוכנים להשאר עוד ועוד אצלו ולא מיהרו להמשיך הלאה. הוא מצידו שמח לשתף בקורות חייו העשירים ובסיפורים אין סוף בהומור המיוחד לו. רק על סיפורי הגבורה שדליתי מהאינטרנט לא כל כך שש לדבר – למשל על סיפור ההפלגה הראשונה שלו לניו יורק, הסערה הנוראה שטלטלה את האונייה, האומץ והתושייה של עמנואל שהצליח להשיט אותה אל חוף מבטחים. במקום זאת העדיף לדבר בגאווה על ילדיו – האופנאית הגר אלמביק ואוהד הצופה איש רשות שמורות הטבע שמופקד על כל נושא הצפרות בארץ. כשהסיורים נעשו תכופים יותר, שאלתי אותו איך אוכל לגמול לו על המפגשים המרתקים עם הקבוצות. הוא ענה: ״את יודעת מה? אם תביאי בקבוק וויסקי זה יהיה נחמד.״ מאז דאגתי להצטייד בבקבוק ג׳וני ווקר לפני כל סיור…
בגלל עיסוקו בימאות, עמנואל לא היה מעורה בברנז׳ה התל אביבית ובחוגי האמנות. הוא הודה בפני כמה וכמה פעמים שיחסי ציבור הם עיסוק שהוא ממנו והלאה, היכולות שלו הן בפיסול. שני אנשים זיהו את איכויות הפיסול שלו וטיפחו אותו – אדם ברוך, אושייה בפני עצמו, ומוטי עומר שהיה מנהל מוזיאון תל אביב. ״מאז ששניהם הלכו לעולמם אני יתום״ אמר לי בחיוך עצוב.
פסל הסירה ברחבת מוזיאון תל אביב, צילום: ורד נבון
כשביקרתי עם קבוצה אצל עמנואל, הראיתי תצלומים ממקומות בארץ בהם מוצבים הפסלים שלו: פסל הסירה ברחבת מוזיאון תל אביב, פסל השואה והגבורה באוניברסיטת תל אביב, פסל ״הרעות״ ביראון, פסל העוגן שזכה בביאנלה הבינלאומית בעיר טויאמורה, יפן, ונמכר לאחר מכן לאספן בניו יורק ועוד. הקראתי את התיאור המזוקק של אדם ברוך מתוך ההקדמה לספר ״עמנואל הצופה קטלוג עקרוני״, 2002 (בעריכת מורן שוב):
״חלק מהפיסול של עמנואל הצופה נראה כממצא ארכיאולוגי. כתצורה שהיתה פה מאז ומתמיד, נתכסתה חול וזמן, עד שנעלמה, והנה היא נחפרת ומתגלה לעין – והיא מדויקת ויפה מתצורות מודרניות שירשו אותה, שהחליפו אותה, שמלאו את מקומה. יפה כיוון שהיא מדוייקת, ומדוייקת כיוון שהיא יפה. והתצורה נוכחת כפסל, ללא פיקפוק. השור, הכסא, העוגן, החיה, ההדום, הפיגורה האנושית של עמנואל הצופה מהדהדים את אסיה הקטנה, הים, כלי השיט, המזרח התיכון, הים התיכון, ארץ ישראל, חומרי המקום, פיסול קמאי, פיסול נאיבי – וכל אלה נכללו מחדש ובאופן עצמאי בידיו האמונות של עמנואל הצופה לפיסול. בידיו האמונות, גם במובן של מלאכה כפשוטה, של מלאכת יד. ומהו בעברית "פסל"? מה שנפסל מהגוש הראשוני. נפסל ונפסל עד שמתוך הגוש (אבן, חומר) נתגלתה הצורה. כאילו הצורה היתה ממילא בתוך הגוש. ואז היא מגיחה וכל סודותיה כמו גלויים.
(…) אלוהי כל הפסלים חנן את עמנואל הצופה בהבנה ענקית ועמוקה את תמצית התצורות. וכן ביכולת הרמונית גבוהה, בחוש מידה מעולה, בחושניות טובה, ביחס כמעט אירוטי לחומריו, בפשטות נפלאה, בריאליזם ובהפשטה כאחד. לכבוד לי לכתוב הקדמה קטנה זו.״
ועוד מתוך הקטלוג היפה – בשיחה עם מורן שוב עמנואל מספר על העבודה באבן: ״אני לא מתחכם לאבן, אני רק, אני רק מה? יש לי הרגשה, יש פה הרגשה של יכולת, הרגשה של אני מתגבר על משהו: אני מוציא צורה מסוימת ממשהו. ממשהו, נאמר, מריבוע, מגוש, ופתאום אני מוציא משהו שאני רוצה. זו הרגשה טובה. הרגשה של יכולת. אבל אני לא מתחכם עם האבן. יש לי הרבה כבוד לאבן. אני לא מוותר לה, אני מנסה.״
הרושם הראשוני שלי מהמפגש עם הפסלים בקרון וגם מהפסלים שבקטלוג – היה של חושניות, ועיסוק בדימויים זכריים ונקביים – הסירה – דימוי נשי, עגול, כמו חלל הרחם, והעוגן שחודר וננעץ, מאפשר אחיזה ובטחון. עמנואל עצמו דיבר על כך פעמים רבות.
חלק מהפסלים שראיתי הזכירו לי את האמן היפני איסמו נוגוצ׳י. אולי לא מפתיע שביפן ידעו להעריך את עמנואל הצופה ולהעניק לו את הכבוד שהוא ראוי לו. בפסלים שלו כאילו פסח על התייחסות ישירה לאקטואליה, לפוליטיקה הישראלית. הם מתאימים להיות מוצגים ליד פיסול קמאי במוזיאון ישראל, אולי יותר מאשר במוזיאון תל אביב.
בפברואר 2019 יצא לאור ספר השדרה, כמה שבועות לפני כן ביקרתי אצל עמנואל עם טיוטה של הספר, רציתי להראות לו ולקבל את ברכתו. הספר כבר היה בדפוס כשהתברר לי שפסל שלו מוצב גם בצידן הדרומי של שדרות ירושלים, והוא נקרא ״יפו, שער כניסה מארבע כנפות הארץ״, הבטחתי שבמהדורה הבאה של הספר אשלב תצלום של הפסל. מודל מוקטן שלו נמצא בקרון.
זו היתה הפגישה האחרונה שלי עם עמנואל. בחודשים הבאים הייתי עסוקה עם הספר שלי ולא יצאתי לסיורים. כשעברתי במקרה בנמל התפלאתי שעמנואל לא נמצא. עד אז נהג לבוא כל בוקר, בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב. התקשרתי לשאול מה שלומו ונודע לי מאשתו שהוא חולה מאוד.
עמנואל נפטר כמה חודשים לפני יום הולדתו ה־91. בצירוף מקרים מיוחד מאוד הוצב פסל בזלת שלו במליבו בארצות הברית 4 ימים לאחר הלוויה. כך כתב אוהד בנו בפייסבוק:
לא יודע עוד כמה פעמים בחיי אפגוש את ה"עוגן של מליבו".
אתמול ליטפתי את פסל הבזלת שנוצר בידיו המוכשרות של אבי והוצב שם ארבעה ימים אחרי שנפרדנו ממנו בלוויה.
היה מהנה לבקר שם עם משפחתי מלוס אנג'לס. והמרגש ביותר היה לשמוע מקומיים משוחחים ואומרים "נפגש ליד הפסל".
הפסל מוצב מול בניין העיריה והספרייה העירונית של מליבו וליד ה-Malibu lagoon bird sanctuary. אולי עיריית מליבו ידעה משהו על הבן של הפסל. ליטפתי אותו …
באוקטובר ביקרתי עם אחייני יהל בקרון, שמחנו לפגוש את אוהד הצופה, אדם מיוחד בפני עצמו. יהל שעוסק בפיסול שמח לקבל ממנו כמה סלעים מעזבונו של עמנואל ז״ל אשר רוחו שורה עליהם. אני עברתי מפסל לפסל בתוך הקרון ותיעדתי במצלמתי, מתוך ידיעה שהכל יפונה על פי דרישת עיריית תל אביב. חלק מהתצלומים משתפת כאן למטה, ממליצה להגדיל כל תמונה…
משהו אישי – עמנואל נולד בשנה שבה נולד אבי, 1928. בשמות שניהם הופיע אלוהים – עמנואל, עובדיה, ושניהם היו חילונים גמורים. אבי היה בין מייסדי מלכיה, עמנואל נלחם בקרבות נבי יושע, בדרך למלכיה. שניהם היו אנשים שאהבו את הקשר עם אנשים, וידעו לרתק את שומעיהם בסיפורים בסגנון המחוספס והמשעשע שלהם. אבי אהב לפסל אך עשה זאת כתחביב. משהו בדמותו של עמנואל הזכיר לי אותו. בעיני שניהם היו שייכים לדור נפילים שחי כאן בארץ והוא הולך ונעלם.
בתאריך 2 בדצמבר 2019 יעבור גם הקרון למקום אחר וייעלם סופית מהנוף שהיה נטוע בו באופן טבעי במשך עשרות שנים. תהייה זו מחווה יפה מצד עיריית תל אביב, אם יכירו בתרומתו הרבה של עמנואל הצופה לתרבות המקומית ולמורשת יפו, וינציחו את זכרו בפאתי הנמל, במקום שבו פעל ויצר. מקווה מאוד שהיצירות החשובות שלו לא יתפזרו בין אספנים פרטיים, שיזכה להכרה כאחד האמנים החשובים ביותר שפעלו כאן בארץ, ויקבל את המקום הראוי לו באחד המוזיאונים הגדולים.
לקריאה נוספת:
האתר של עמנואל
בן הים עמנואל הצופה
כל התצלומים צולמו ע״י ורד נבון בין השנים 2013-2019
כותרת הפוסט לקוחה מ״שיר הספנים״ של נתן אלתרמן.
מהסוף להתחלה 
להשאיר תגובה