הטיול

כששאלתי את הבן שלי, לאן נטייל לפני הגיוס באוגוסט, הוא ענה מייד: ללונדון. ואז שינה דעתו וביקש לנסוע לצפון, אל סביבת הבניאס, שם שירתתי אני בנח״ל לפני שנים רבות, אל אזורי הגבול, לבנון וסוריה, ואל דודתי נעמי בת ה-90 שמתגוררת שנים רבות בקיבוץ מלכייה.
שמחתי על הבחירה שלו בטיול אל מקומות שאליהם אני מחוברת בכל נימי נפשי.
סגרנו לינה בצימר קטן בכפר עין קינייא, ״סוף העולם״ שמו. שם יפה לבריחה מהמציאות הלוחצת מאוד בחודשים האחרונים, הדאגות והטרדות היומיומיות. לא ידעתי שהמציאות הזו תעקוב ותלווה אותנו בשלושת ימי החופשה.
כמה ימים לפני הטיול הגיעה בשורת איוב – כוכי ערבה, בת גרעין הנח״ל לשניר, חברתי משכבר הימים, שכלה את בנה בר בנסיבות מזעזעות. רצה הגורל והטיול התחיל בניחום אבלים בקיבוץ ליד חדרה.

היום הראשון – 6 באוגוסט 2023
התקרבנו אל הבית שבו ישבו שבעה, וקולו של רינו צרור מלווה אותנו ברדיו. בדיוק כשהגענו החל לראיין את כוכי על האסון שהחריב את חייה. חנינו בחורשה סמוכה, דוממנו מנוע והקשבנו לראיון עד שהסתיים, כדי לא להפריע.
הנער ביקש להשאר בחורשה עם הכלב. אני נכנסתי ולא מצאתי מילים. כוכי, בעברה רקדנית בלהקת ענבל וכיום מורה למחול, כואבת ושבורה, וגם מותשת מאור הזרקורים, ועם זאת חדורת כוח פנימי ראוי להערצה – לעשות הכל למען הלומי הקרב, רבים מהם נמצאים איתה בקשר והגיעו ללוויה. כעת מציפים אותה מכל עבר. מה יהיה בהמשך כשהתקשורת תיעלם, והיא תישאר לבדה בהתמודדות בלתי אפשרית?
בחצר המוצלת בני משפחה וחברים, על השולחן תמונות ממוסגרות, חלקן נראו בכל ערוצי התקשורת בשבוע שחלף. באחת התמונות פניו של בר הילד, עיניים ענקיות, חיוך ממיס לב. מה היו חלומותיך ילד יפה? לאן שאפת להגיע, איזה כוכבים רצית לקטוף? מה רמס את נשמתך, טלטל והפך את עולמך? מי חסמו את הדרך החוצה מהתופת הזו?

יהי זכרך ברוך.

בר כלף ז״ל

כוכי ואני נפרדות בעצב ואנחנו ממשיכים לצפון.

עין פית

היעד הבא: ״עין פית״, פיסת טבע בסכנה בדרך לעין קינייא. ביקור תמיכה במאבק נגד ההחלטה הלא הגיונית בעליל, להפוך את המקום לשטח צבאי סגור.
הדרך לעין פית משובשת, מלאה מהמורות. שרידי כפר סורי – מבנים מאבן בזלת, רובם מחוררים מאש המלחמות, חלקם עתיקים. נוף לאינסטגרם ושלט שצויר ביד ״עין פית – גן עדן בסכנה״. כמה מטיילים, בעיקר חרדים, רוחצים במעיין, שלושה טרקטורונים חולפים על פנינו עם המדריך. אקטיביסטים הקימו מאהל קטן, בניסיון להשפיע ולמנוע את הפגיעה האנושה באתר טבע פראי, בית גידול להרבה בעלי חיים ופיסת היסטוריה נעלמת. בראש המאבק צעירה מקסימה ששמה עינת לסט. ויש עצומה שחתמו עליה יותר מ-30 אלף, כאן חותמים, ויש סרטונים ביוטיוב – תראו את זה.

עין פית

עין פית. אם היו מוצאים כאן שרידי בית כנסת, המצב היה טוב יותר?

עין פית באוגוסט

עין קינייא – סוף העולם 1

התיאורים באינטרנט ציוריים: כפר דרוזי שהוקם במאה ה-14, יש בו כנסייה עתיקה ו-40 מעיינות, בתנאי שמגיעים בעונה הנכונה… באוגוסט יבשו כולם. מחפשים את הבית ברחובות פתלתלים, הווייז משתגע, מנסים להתקשר ליאמן, בעל הצימר, אך אין קליטה. מסתבר שלבזק יש קשיים בסוף העולם. בסופו של דבר מצליחים לתקשר דרך ווטסאפ – יאמן מנחה אותנו להגיע לבית כחול ומשם ולהמשיך עד הסוף. שמות של רחובות ומספרי בתים הם לוקסוס שאין בעין קינייא.

עין קינייא

הצימר בנוי בצורה מוזרה על צלע ההר, החדר קטן מדי אבל המארחים הם זוג מקסים שמקבלים גם כלבים באהבה, ויש בריכה קטנה וג׳קוזי, מול נוף משגע. שקט ושלווה, אוויר צח, מי עדן בברזים, ואפשר להשקיף כמעט בגובה העיניים (800 מ׳ מעל פני הים) על מבצר נמרוד, על החרמון והר דב, על עמק החולה, על אצבע הגליל ועל שטח נרחב בלבנון. מי צריכה יותר מזה?

להתעורר מול המבצר –
עין קינייא בבוקר. לחצו להגדלה.

מבט אל עמק החולה ואצבע הגליל
בזמן השקיעה

מעניין שבצימר מתארחים גם יהודים דתיים. במרפסת משותפת, ליד הג׳קוזי, הניחו בעלי הצימר הדרוזים משקפת, טלסקופ, וספר תנ״ך לשימושם של האורחים.

היום השני – 7 באוגוסט 2023

התעוררתי מוקדם, יצאתי לשוטט ברחובות הכפר. בפתחי הבתים נשים שבידיהן מטאטא, דלי ומטלית, האם יום שני הוא יום הנקיונות? ליד כל בית עציצים ומיכלים ובהם עשבי תיבול. שואלת על הכנסייה העתיקה, מכוונים אותי אל סמטאות צרות, אך לא מצליחה למצוא את הדרך אליה וגם אפליקציית ״עמוד ענן״ מתעתעת. את שלוות הבוקר מפר צלצול הטלפון – נציגת בנק דיסקונט מתנצלת על איחור בתשובה לפנייתי בנושא הפרסום בערוץ 14 (איימתי להעביר חסכונותי לבנק אחר). הנציגה שמחה ליידע אותי שהבנק החליט שלא לפרסם בערוץ 14, מאחר והוא נוגד את ערכיו – ״שוויון, סובלנות, הידברות ושיח מכבד״. תודה דיסקונט מסוף העולם בעין קינייא, הצלחתם להציל את כבודכם.

פלוטו בצימר סוף העולם
צילום: שי נבון

קלעת נמרוד ונחל חזורי – מביברס אל ביבי

יצאנו אל מבצר נמרוד, מרחק נסיעה קצרה מהכפר. בפתח האתר הוצב שומר חמור סבר שציווה עלינו לסוב לאחור. לא הבאנו איתנו מחסום לפיו של הכלב פלוטו, ובלי מחסום אין כניסה לכלבנו הזקן והכמעט עיוור. אני מסבירה שפלוטו קשור אלינו תרתי משמע, בשמונה וחצי בבוקר אין נפש חיה באתר מלבדנו, ו…הנה, כתוב באתר שכניסת כלבים מותרת, מניין לנו לדעת שצריך מחסום? לאחר דין ודברים שנמשך דקות ארוכות, השוער מתרצה, אנחנו נושמים לרווחה.
המבצר חולש על נוף עוצר נשימה. הוא נבנה על ידי שליט ממלוכי ששמו ביברס, אותו עריץ שהחריב את נמל יפו כדי למנוע חזרת הצלבנים. יורדים במדרגות צרות אל אולם וחדרים שבהם חרכי ירייה. אכן אין נפש חיה באתר מלבד שפני סלע שמקפצים סקרנים סביבנו.

מבט אל מגדל העוז בצד הצפון מזרחי

האולם המרכזי במגדל הצפון מערבי

חרך אל נוף קדומים

כאן מתגוררת משפחה גדולה של שפני סלע

כתובת מונומנטלית המפארת את השליט ביברס

בדרך למטה, בעצתו של מארחנו יאמן מעין קינייא, עוצרים בפתח נחל חזורי. הנחל יבש בקיץ. כאן ישנו אתר הנצחה לסיירת שקד ולידו מבנה קדוש, קברו של נבי חזורי. אני מבקשת רשות מהשומר בשער להכנס אל המתחם. הוא מאשר, ומספר את סיפורו של השיח׳ חזורי שהיה שוחר שלום, מחולל ניסים ונדיב, העניק מכספו ומרכושו לאחרים ובירך אותם על אם הדרך לדמשק.
אפשר לצלם אותך? אני שואלת את האיש הנחמד. בין סורגי השער הוא מחייך: ״למה לא? צלמי״.

קבר הקדוש
נבי חזורי

לפתע מגיחות כמה מכוניות של משטרה ומתמקמות בכביש ליד הצומת. ״תמיד יש פה שוטרים בבוקר?״ אני מתפלאת. והוא עונה: ״הם מחכים לביבי שיעבור כאן היום״.
ביבי? ביברס? גם לכאן הגיע? בדרך חזרה לעין קינייא אני מתלבטת עם הנער: האם להצטרף להפגנה שוודאי תתרחש בשעות הקרובות בנווה אטי״ב? נזכרת בחברתי גלית, שתוך כדי אחת הצעדות בתל אביב צעקה לי ונופפה בידיה: ״אני הולכת לתבוע את ביבי על כל הזמן שבזבזתי בהפגנות בחצי שנה האחרונה!״ אחרי התלבטות קצרה נופלת החלטה: לא ניתן לרודן לקלקל לנו את החופשה! ההפגנות ייתקיימו בלעדינו, ואנחנו נסתפק בשמחה לאיד על כך שעל אותו נוף מרהיב הוא ורעייתו משלמים הרבה יותר מאיתנו (אם הם משלמים כמובן), וגם כלואים בכלוב של זהב, מוקפים במפגינים זועמים, זמבורות, שומרי ראש ואנשי אבטחה.
בתוכנית שלנו להמשך היום: טבילה בג׳קוזי בעין קינייא, ביקור אצל חברינו מגרעין הנח״ל שנשארו בשניר והקימו את ביתם במקום הכי יפה בעולם, וירידה אל הבניאס הצונן. בין לבין יש לנו מרווח של שעה, הנער מבקש לנסוע אל תל פאחר, ואני נעניית לבקשה.

תל פאחר

הגולן משופע בשדות מוקשים ובאתרי הנצחה. תל פאחר הוא אחד המפורסמים שבהם. בדרך הישנה והצרה נוסע אחרינו אוטובוס ובו קבוצה של חיילים דתיים / חרדים. בכלל, בטיול הזה פגשנו הרבה דתיים וחרדים. האם משום שאהבת הארץ מפעמת בהם? משום שבחרנו בימי חול ולא בסוף השבוע מטעמי חיסכון? יותר מאוחר יספרו לנו חברים על תום שלושת השבועות של ימי ״בין המיצרים״ שבהם חל איסור על טיולים. תם האיסור ונפתח ״חלון״ לטיולים לפני תחילת הלימודים ב-1 בספטמבר.

עם החיילים משוחח מדריך שמספר על מורשת הקרב. הנער מקשיב בעניין. כשייתגייס ישמע עוד סיפורי מורשת קרב כאלה. בינתיים הוא איתי וחווה גם את התיווך הביקורתי שלי. אני חוזרת על דברי המדריך: הפקודה להסתער על התל משטח נחות, השכם בבוקר במקום בלילה, טעויות בניווט, החלטות אומללות שגבו חייהם של 30 צעירים, ביניהם גם המפקדים שחירפו נפשם. במקום זה נולד הביטוי ״לשכב על הגדר״. כמה עצוב ונורא הסיפור של תל פאחר. וגם כאן שרידי מבנים מאבן בזלת, עדות לחורבן כפר סורי, אסון על גבי אסון. בונקרים, מוקשים מסביב ודרך צרה מאוד. הנפש יוצאת אל הדרכים של פעם, אבל קשה ומסוכן להתנייד בהם.

הדרך לתל פאחר

תל פאחר – מבט אל ״גבעת האם״ ועמק החולה

מפל הבניאס – איה נעורי?

ב-12 השנים שהכלב שלנו איתנו, לא יכולנו לבקר ברוב אתרי שמורות הטבע, בגלל האיסור על כניסת בעלי חיים. הפעם החלטנו שבלי ביקור במפל הבניאס אי אפשר. השארנו את פלוטו אצל אמיל ודפנה, חברים מקסימים בשניר שעמלו על ארוחה נהדרת לכבודנו, וירדנו אל הנחל, שבילדותי נדמה בעיני, יחד עם תל דן, לגן העדן ממנו גורשו אדם וחווה. לכאן נסענו עם ההורים בפורד אנגליה ישנה בסוף שנות ה-60, תחילת ה-70, כשבגרתי ביליתי כאן את השנים היפות בחיי בגרעין הנח״ל לשניר, ובהיאחזות שיאון בהר דב. באותם ימים הנחל היה פיסת טבע פראית – ללא גדרות, שערים ומחסומים וגשרים תלויים. ״אתה רואה? כאן ישבתי בתחילת שנות ה-80 וקראתי ספר בכל בוקר שבת״, אני מספרת לנער ומצביעה על סלע כלשהו. ״כן, בטח, בדיוק כאן?״ הוא צוחק: ״את זוכרת בדיוק על איזה סלע ישבת לפני 40 שנים?״ כל כך הרבה זכרונות מהמקום הזה. מכל המקומות בעולם – זה המקום שעושה לי משהו בלב.
מהבניאס אל החברים בשניר. כאן יכול היה להיות גם ביתי, לולא בחרתי בעירוניות. ואולי עדיין לא מאוחר לשנות כיוון? להפרד מהעיר הגדולה לטובת חיים בתוך גלויה בקצה הארץ? שקט נפשי (עד המלחמה הבאה), שפע מים ומרחבים מוריקים (מלבד אלו הממוקשים).

בדרך למפל הבניאס

״לא טובלים פעמיים באותו נהר״ (פתגם סיני עתיק)
אבל הההתרגשות אותה התרגשות

בניאס

לצד מעיינות הבניאס, כנסייה נטושה שלא ידוע לי עליה דבר

בערב, כשחזרנו לעין קינייא, ראינו מלמעלה נצנוצי אורות של שיירת מכוניות עושה דרכה אל עבר נווה אטי״ב. האם זהו ראש הממשלה עם רעייתו, שמעדיפים את החשיכה על פני נסיעה בפקקים אין סופיים בדרך לנופש שלהם?

היום השלישי – 8 באוגוסט 2023

ע׳ג׳ר

בוקר אחרון בטיולנו מתחיל בבעיה: אני משתוקקת לבקר בישוב שמעולם לא הייתי בו – הכפר ע׳ג׳ר (המבוטא כנראה ״רג׳ר״), אך הנער חושש לנסוע לשם. רבות שמעתי על הכפר המיוחד הזה ששינה זהויות כמה וכמה פעמים – פעם סורי, פעם לבנוני, במשך כחצי שנה התנהל כמדינה אוטונומית שלא שייכת לשום מקום, ועכשיו חלקו בלבנון וחלקו בישראל, על אף שבמוצאם תושביו סורים עלאווים. מאז ומתמיד אני נמשכת אל אזורי הדמדומים ואל קווי התפר. הנער מתנגד בתוקף. הוא עוקב אחר החדשות, כל התחממות בגזרה לא חומקת ממנו, וגם הפרובוקציות ליד הגדר של ע׳ג׳ר. פוחד מטיל שהחיזבללה ישגרו ישירות אלינו בדיוק כשנטייל בכפר. מתייעצים עם חברינו בשניר והם פוסקים חד משמעית שאין חשש! יוצאים לדרך: נוסעים אל צומת הטנק, מרחוק רואים משאית, אשכרה מסיעה טנק אל צומת הטנק, ובטונדות בצד הדרך, זה לא מבשר טובות. נכנסים לכפר וכל החששות מתפוגגים (כמעט). חונים בכחול לבן, המוכר לנו מתל אביב-יפו. סלופארק משתגע ולא מוצא את הישוב ע׳ג׳ר ברשימה, גם לא רג׳ר. התושבים (דוברי עברית) אומרים שפנגו יעיל יותר. בינתיים סלופארק עונים בטלפון: צריך לכתוב ״כפר ע׳ג׳ר״. יעני, ע׳ג׳ר זה לא מספיק. מפעילים חנייה ויוצאים לשיטוט לאורך טיילת החצבאני.
כפר צבעוני, מטופח, המון גינות מעוצבות עם שלל פרחים, כיכרות שבהן פסלים יפהפיים מגולפים בשיש או באבן, גן השלום, רחוב אל סאלאם, לרגע נדמה שהגענו אל ארץ אחרת, ודווקא בצד הישראלי של הכפר. למחלקת הגינון של עיריית תל אביב יש הרבה מה ללמוד. תראו את הערוגות המקסימות מסביב לעצים. ואם יש גדר סביב ערוגה – היא נמוכה, מעוצבת יפה ונבלעת בצמחייה. אין שוטרים, אין חיילים. בתחתית הנחל עמדה לבנה של האו״ם, מרחוק רואים את בתי החיזבללה שמעבר לגבול. מחפשים נקודת ציון כלשהי בתוך הכפר החצוי – עד כאן ישראל, מכאן לבנון. אבל אין כזו. הגבול בלתי נראה.

כיכר בכניסה לכפר ע׳ג׳ר

לחולדאי יש מה ללמוד

גן השלום,
כפר עג׳ר

מזרקה בגן השלום

גן השלום

גן השלום

כיכר מפוארת בכפר, האם זהו אליהו הנביא?

הכפר ע׳ג׳ר ללא ספק שונה מכל כפר שביקרנו בו בארץ. ממשיכים לשוטט ומגיעים אל עמדות האו״ם והגדרות, מנסים להבין מי נגד מי ומה היה נושא ההתנצחות בין צה״ל והחיזבאללה לאחרונה.

נחל הוזאני (חצבאני), מרחוק רואים כפר בלבנון, למטה ליד הנחל עמדה של האו״ם (לחצו להגדלה)

כאן בצד שמאל עוברת גדר הגבול

זהו כנראה הצד הלבנוני של הכפר

עמדת האו״ם וגדר הגבול בצד המזרחי

ברור לנו שבמקום הזה כדאי לשכור שירותי מדריך מקומי, וכמובן – עוד נשוב לכאן. אבל בלי לטעום ממאכלי המקום קשה להבין תרבות… השעה 11:30 ואנחנו כבר רעבים לאוכל עלאווי סורי לבנוני… עוברים ליד מסעדה קטנה שנראית מבטיחה, שתי בנות נחמדות מתנצלות שהיא תפתח רק בשעה 12:00. ״אבל שם למטה יש מסעדה, תפנו ימינה וימינה״. ימינה וימינה אכן יש מסעדה, ובעליה החביב מתנצל שתפתח רק בשעה 14:00. מבואסים חוזרים לכיכר המרכזית, בחור צעיר דובר עברית מפנה אותנו אל מסעדת ״אל ביסן״ – ״תעברו את הכיכר, אחרי פארק השלום עוד רחוב ושם שמאלה״. מסעדת אל ביסאן סגורה גם היא בשעה זו… אבל ברחוב הסמוך סוף סוף מוצאים מסעדה ביתית קטנה – שלושה שולחנות ושמשייה, ואישה מאירת פנים – סארוה קהמוז, שמארגנת לנו ארוחה נהדרת של כופתה קבאב, אורז עם ירקות ושקדים, עלי גפן, סלט טרי אלוהי ומאפה במילוי ירקות. הכל בהנחה מיוחדת לאמא ונער – 60 ש״ח בלבד לסועד/ת. כולל לאפה ענקית דקה מאוד בצד, ולקינוח תה צמחים שנקטפו ישר מהגינה ועוגיות בעלות ניחוח נפלא.
את עלי הגפן שנשארו ארזה לנו בקופסה. הם נסעו איתנו אל דודה נעמי במלכייה, שתטעם גם היא.

סארוה קהמוז

נפרדים מכפר עג׳ר ונוסעים אל מרום הגליל, שם תחכה לנו הדודה נעמי אחות אבי ז״ל, שהיא דמות מיתולוגית. אישה איתנה, חזקה, שהכתה שורשים באדמת ההר בגיל צעיר מאוד, שם פגשה את אברהם כלתי ז״ל ב-1950, ומאז חיו יחד עד שאברהם הלך לעולמו. על מצבת קברו שצופה אל החרמון נכתב השיר:
״מעל המגדל סביב אשקיפה,
עיני תגמע מרחקים,
ארץ רוגעת בדמי הליל,
הוי, שומר, מה מליל?״
נעמי ואברהם כלתי מעולם לא פקפקו בציונות שלהם, בצדקת הדרך. ממרום הגליל, על קו התפר בין ישראל ללבנון היו נאמנים לדרכם ובטוחים בזהותם הישראלית. וכאן, במקום ממנו אפשר להשקיף אל עמק החולה, אל החרמון ואל קלעת נמרוד ועין קינייה ורג׳אר ושניר מהכיוון ההפוך לזה שהיינו בו בימים הקודמים, אנחנו סוגרים מעגל, אפשר לחזור הביתה, אך לא לפני שנעמי, בגילה המופלג, תאחוז ביד הנער ותצא איתו לסיבוב ליד גדר הגבול כדי להראות לו את התצפית החדשה על הרי הלבנון שהקימו לזכר אחד המייסדים, ואת המיגרסה – היחידה שעוד נותרה מהימים ההם ועברה שיפוץ ושימור.

נפרדים גם מדודתי האהובה ויוצאים לדרך, הביתה ליפו.

בכביש הצפון חששות מתגנבים אל הלב – ספרנו לפחות שמונה משאיות ועליהן טנקים ונגמ״שים בדרכם צפונה. ברדיו שר הביטחון מבטיח לנסראללה שיחזיר את לבנון לתקופת האבן, והמטורף מהצד השני מחזיר לו בהבטחות דומות. המשאיות ועליהן טנקים וציוד לחימה, עושות לי ״דה ז׳ה וו״ ליוני 1982, כשפרצה מלחמת לבנון, בזמן שהותי בשניר.
נראה שהדבר הוודאי היחיד במדינה הזאת – הוא ההתלקחות הבאה.

בדרך הביתה, בכביש הצפון

אחרי כל הפקקים הגענו להרצליה בשעה 19:00, עצרנו ונכנסנו לחנות ״הסיירת״ שעדיין פתוחה, לרכוש את כל הציוד הנדרש: תריסר זוגות גרביים צבאיים, חולצות בצבע ירוק זית, משחת נעליים ועוד כהנה וכהנה. אנחנו נחשפים לראשונה לתעשייה המשומנת של גיוס וחיול, כוכבים והנחות שונות, הנער חוזר הביתה והוא כמעט מוכן לגיוס. פיזית. האם גם רגשית? נפשית?
בעוד זמן קצר יהיה חייל בצבא שנאלץ להישמע להוראות הממשלה הכי מסוכנת בתולדות המדינה.
אני נזכרת במשפט של ג׳וזף הלר במלכוד 22: ״"האויב הוא מי שמנסה להרוג אותך וזה לא משנה באיזה צד הוא נמצא. (…) ואל תשכח זאת, משום שככל שתזכור זאת, אתה עשוי לחיות יותר.״
במדינה שגבולותיה המדיניים והמוסריים לא מוסכמים ולא ברורים, זהו אתגר לא פשוט.
הטיול הסתיים, המסע רק מתחיל.