הבית של משפחת זיפתא

משפחת זיפתא – Zifteh היתה משפחה ערבית נוצרית אמידה ומושרשת ביפו. עד לפני זמן לא רב התגוררו ביפו בני משפחה זו – דניס זיפתה ובנה פול.
בתחילת שנות ה-30, בנה איברהים זיפתה בית למשפחתו, בשכונת ״נוזהה״ היוקרתית שקמה סביב שדרות המלך ג׳ורג׳ ביפו (שדרות ירושלים 111 של ימינו). בבעלותו של איברהים זיפתה היו כמה פרדסים וזו היתה הפרנסה העיקרית של המשפחה.
הבית שגבל בפרדסים, נועד לשמש שתי משפחות: משפחת זיפתה – איברהים ואשתו נזלה (בתמונות שלמטה), שלושת בניהם וארבע בנותיהם, וכן משפחה נוספת שהתגוררה כפי הנראה בקומת הקרקע, ולכן תוכננו לו שתי כניסות ושני שערים נפרדים, כפי שאפשר לראות בתרשים שהכין בן המשפחה. בחצר האחורית ניטעו עצי פרי.

כך נראה הבניין כאשר הושלמה בנייתו בשנת 1932. בני המשפחה הצטלמו בכניסה. את התמונה ההיסטורית והפרטים על המשפחה מצאתי בתיק התיעוד שהכינו עמית שלטון ומגנניה קבדה תלמידי בית הספר לאדריכלות, הסטודיו לשימור באוניברסיטת תל אביב.

וכך נראה כשצילמתי בשנת 2016. התריסים המקוריים הוחלפו בתריסי פלסטיק זולים, הגדר הוגבהה, חלון עגול אחד נסתם, נוספו סורגים ועוד כהנה וכהנה שינויים שפגמו ביופיו של הבית.

שדרות ירושלים 111, 2016. צילום: ורד נבון

כאשר התחלתי להתעניין בבניין הזה, משכה את תשומת ליבי הלוחית שהוצבה בחזית הבית. התברר שכך היה מקובל לעשות בבתי הנוצרים ביפו. בלוח השיש שמאז כוסה בשפריץ מכוער, נכתב בערבית: ״הבעלות על נכס זה לאללה ולעבדו איברהים זיפטה״.

לוח השיש שכוסה שפריץ בחזית הבית. 2016. צילום: ורד נבון

בזמן המלחמה ב-1948 נאלצה משפחת זיפתא לעקור ללבנון, בתקווה שיוכלו לשוב ליפו כשהמלחמה תסתיים, תקווה שלא התממשה. בני המשפחה חיים כיום בלבנון, בירדן בארצות הברית ובצרפת.
הנכס עבר לידי המדינה על פי חוק ״נכסי נפקדים״. בשנים האחרונות עמד נטוש ונעול רוב הזמן. נודע לי שבתקופה מסוימת שימש יחידה צבאית עלומה שהוקמה ב-1982 בשיתוף עם עמותה אזרחית של מתנדבים מחו״ל. במשך כמה שנים סקרן אותי לדעת מה מאחורי השער הכחול הנעול שעליו נכתב ״שר-אל – העמותה למתנדבים לאומיים בישראל״. כל נסיונותי להגיע אליהם עלו בתוהו.
לכן מאוד שמחתי כששי פרקש, רסטורטור מומחה בתחומו לשחזור ציורי קיר בבניינים עתיקים, הזמין אותי לבקר בבניין מבפנים. הבניין נפתח לזמן קצר לצורך הערכת השיפוץ האדריכלי והשימור הנדרשים לאחר ההזנחה ממושכת. הסטודיו של שי פרקש – סטודיו תכלת לתיעוד, שימור ושחזור ציורי קיר, כבר חוללו פלאים בשרונה, בנווה צדק וביפו כאשר חשפו ציורי קיר ותקרה ושימרו אותם בעבודת נמלים.
שמחתי לשמוע שהמדינה החליטה להחזיר את הנכס לידי הקהילה הערבית, ולהשמיש אותו לטובת בית הדין השרעי של יפו.
בית דין שרעי (בערבית: محكمة شرعية, מהמילה "שריעה" – ההלכה המוסלמית), הוא בית הדין הדתי המוסלמי.
החדשות הפחות טובות – שבמצבו הנוכחי המבנה דורש תיקון כל הנזק שנגרם לו במשך שנים רבות, אך האדריכלים ייאלצו כנראה להתגמש עם אילוצי התקציב. יש לקוות שלא יוותרו על שימור מדוקדק ועל בעלי המקצוע הטובים ביותר.
אני מצרפת כמה צילומים שצילמתי בבניין הנטוש. סטודיו תכלת הגיעו מצויידים בכלים מיוחדים כדי לחשוף ולגלות את המקור. בזהירות ובהתמדה הצליחו לחשוף פרטים מפס מאויר מסביב לקיר, אשר כוסה בציור שציירו חברי עמותת ״שר -אל״.

מה מסתתר מתחת לציור? מטאפורה עצובה לסיפורה של יפו במאה האחרונה.

לאחר קילוף כמה וכמה שכבות מתחילים לבצבץ האיורים

אלו שני תצלומים מבניין אחר בשדרה שנבנה באותה תקופה – בית טטוסיאן (שדרות ירושלים 28) שכבר עבר שימור בידי משרד האדריכלים תואם. ייתכן שהאיורים בבית זיפטה היו בסגנון דומה. בינתיים רב הנסתר על הנגלה.

עיטורי קיר בבית טטוסיאן, שדרות ירושלים 28.

משרד אדריכלים תואם שעבר שימור ושחזור – שדרות ירושלים 28

בחזרה לבית זיפתה החבול – כאן מתגלים אלמנטים נוספים שמזכירים את אלו בבית טטוסיאן, במיוחד החלונות העגולים והקמורים.

מגג הבנין אפשר לראות את השדרה שעוברת שינוי מאסיבי בימים אלו. העצים בצד הימני של התמונה היו אמורים להיעקר לטובת תחנת רכבת ״ארליך״, וניצלו בזכות מאבק עיקש של התושבים.

המעקה המחורר מוסיף ליופיה של החזית למתבונן מבחוץ

חזרה לבית עתיר החדרים. האולם הגדול חולק במחיצות סתמיות שוודאי יוסרו במהלך השיפוץ.

הרצפה מכוסה אבק ולכלוך, אבל אפשר לראות את הריצוף היפואי המיוחד שהיה בבית המשפחה. ביפו פעלו כמה מפעלים לייצור מרצפות מוזאיקה באותם ימים. ויש מי שטוען שהיו גם יבואני מרצפות מוזאיקה שיוצרו באלכסנדריה.

קצת מדכא לצלם בניין שהיה פעם גאוות משפחה יפואית ובית חם של שתי משפחות, והפך למקום נטול חן בסגנון קן של הנוער העובד בשנות ה-70.
יצאתי לנשום אוויר בחוץ. נפרדתי ממארחי – האדריכלית והרסטורטור כשאני רואה בדמיוני את הבית חוזר ומקבל את הכבוד המגיע לו, גם אם השימוש יהיה אחר – מבניין שנועד למגורי משפחה, יהפוך להיות בניין ציבורי. בכך לפחות ייסגר מעגל והקהילה הערבית ביפו תקבל בחזרה נכס ששייך לה.
צילמתי עוד קצת בדרך החוצה – השער החסום, הכניסה לדירה שבקומת הקרקע. משתוקקת לצלם מייד אחרי שהשיפוץ ייסתיים, בתקווה שאצליח להדפיס מהדורה שניה של הספר השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים, ולשלב בו את תמונת הבית המחודש. בשנת 2008 היו כל ילדיהם של איברהים ונזלה זיפטה בחיים, על פי עדותו של הנכד ריאד זיפטה. אולי יישמחו לראות ואינשללה גם יוכלו לחזור ליפו במציאות שונה וטובה יותר לכולנו.

מבט מהחצר אל הכניסה הראשית שנחסמה (כיום הכניסה רק מאחור)

הכניסה לבית, כפי שצילמתי בשנת 2016

כניסה לדירת הקרקע ספטמבר 2020. מסביב למשקוף ישנם עיטורים שכוסו בשכבות צבע.

החצר האחורית בשנת 2017. כאן היה פעם בוסתן עצי פרי.

תוספת מאוחרת: עם השלמת השיפוצים בשנת 2022 נראה הבניין כך –

בית הדין השרעי, שדרות ירושלים 111, 2023. צילום: ורד נבון

על תולדות שדרות ירושלים והמבנים המיוחדים לאורכן אפשר לקרוא בספר: השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים.
המהדורה השנייה יצאה לאור באוגוסט 2021, קצת לפני שהושלם שימור בית משפחת זיפתה.