ערב ההשקה לספר ״השדרה النزهة – שדרות ירושלים בעיני הצלמים״ התקיים במרכז השדרה בערב הוולנטיין – 14 בפברואר 2019. האירוע נדחה כמה פעמים בגלל ״חבלי לידה״ קשים במיוחד… העריכה הסופית היתה מלווה בהתלבטויות רבות, ההדפסה נדחתה מסיבה פרוזאית של מחסור בנייר אצל הספק, וכשסוף סוף אפשר היה להדפיס, קרו תקלות אחרות מכל הסוגים, עד שלבסוף יצא מבית הדפוס יומיים בלבד לפני ערב ההשקה, וחלק מהעותקים הובלו הישר אל מרכז מנדל בשדרה ביפו, שם התקיים האירוע.
את מה שהתרחש באותו ערב יהיה קשה מאוד לתאר במילים. אולי זו הסיבה שלא היה פוסט מסכם מאז ועד היום. השבוע עברתי על התצלומים ועל סרטונים שצולמו, וגל של חמימות גאה בי. לראשונה הפכתי ממי שמתעדת וצופה מהצד, למי שנמצאת ממש במרכז האירוע. הדבר הזה בלבל אותי מאוד, במיוחד מכיוון שמספר האנשים שהגיעו היה מעל ומעבר למספר המקומות באולם, והוא היה מלא עד אפס מקום בכל רגע נתון, בנוסף לאנשים שצבאו על הפתח בגלל האיסור להוסיף כסאות מטעמי בטיחות. משום כך עליתי אל הבמה ונשארתי שם (לחסוך כסא אחד באולם. :) ). הכל היה מתוקתק, מלבד דבר אחד חשוב: לא היה מי שתיעד באופן רצוף בווידאו את הערב, שבדיעבד היה אחד החשובים ביותר שהשדרה הזו ראתה לפחות בשנים האחרונות. טעות גדולה שניסיתי לתקן בעודי על הבמה – מאחר שהמצלמה היתה בידי, ניסיתי לצלם בעצמי בידיים רועדות מרוב התרגשות, תיעוד לוקה בחסר אבל במבט לאחור אני מרגישה צורך לשתף, יחד עם מה שצילמו חברים, ואולי משהו מההתרגשות ודברים שנאמרו שם יעברו איכשהו לאנשים שרצו ולא יכלו להגיע, וגם לאנשים היקרים שהשדרה הפגישה אותי איתם לאחר ערב ההשקה. למי שנכחו זו תהיה מזכרת מערב בלתי נשכח.
אנסה לתאר לפי סדר כרונולוגי את ההתרחשות –
הכוונה היתה להזכיר כבר בכניסה משהו מהצלילים, הריחות והטעמים של השדרה בימיה היפים.
כאן התגייסו לעזרה אלברט הבולגרי, שהגיע עם האקורדיון והכניס את כולם לאווירה בנגינה בפואייה, שכנתי אשפית המטבח מייסר סרי אבו שחאדה הכינה עוגות בסבוסה אישיות, לירון המקסימה דאגה לבוטנים, ומאפיית פיס אוף קייק המדהימים סיפקו בורקס בהנחה מיוחדת מאוד.
שתי דבורות עמלניות – אחותי דבורה ודבורה נאות, הצליחו להשתלט על פינת הספרים ולנהל את החלוקה בסדר מופתי, דבר ראוי להערצה בתוך הבלאגן שהיה שם. עלי הוטל לכתוב כ-200 הקדשות בזו אחר זו, עד שראשי הסתחרר עלי.
הערב החל –
אורנה עקאד הסכימה בחפץ לב להנחות וגם עזרה מאוד לתכנן את האירוע. אורנה מחזאית וסופרת, שורשיה בבולגריה, היא נשואה עם פואד יליד הכפר ג'ת שבמשולש, בילדותה שרה במקהלת צדיקוב ויש לה בבית את תוכניות המחזמרים של תיאטרון גיורא גודיק, כך שרק טבעי היה שתנחה ערב בנושא שדרה רב תרבותית והטרוגנית… וגם עשתה זאת בחן ובכשרון. תודה אורנה!
- מוחמד אגואני פתח את הערב בהקראת שירו ״דיאלוג״ שנמצא בספר:
דיאלוג
הַיָּם הַזֶּה מַבָּטוֹ אֶל הָעִיר הָעַתִּיקָה
וְאוֹמֵר לָהּ: מַה שְּׁלוֹמֵךְ אִשָּׁה זְקֵנָה?
עָנְתָה לוֹ: בְּסֵדֶר אַךְ רַגְלַי כּוֹאֲבוֹת לִי
וּבָנַי רְחוֹקִים לִי לֹא עוֹזְרִים
וְאַתָּה הִיסְטוֹרְיָה יְשָׁנָה מַה שְּׁלוֹמְךָ?
אוֹי, הַזְּמַן עָשָׂה אֶת הַמִּשְׁקָל כָּבֵד עָלַי
הַסּוֹדוֹת הִתְרַבּוּ
וַאֲנִי גַּם אִישׁ זָקֵן בְּכָל זֹאת
תַּגִּידִי, אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת הָעֵצִים מִסְּבִיבֵךְ?
כֵּן, אַךְ הֵם נֶעֶקְרוּ כְּמוֹ שִׁנַּי מִפִּי
בְּכָל זֹאת אֲנִי אִשָּׁה זְקֵנָה
וְאַתָּה זוֹכֵר אֶת הָאֲנָשִׁים בְּתוֹכְךָ?
כֵּן, אַךְ הֵם נֶעֶלְמוּ
כְּמוֹ חֵלֶק מֵהַסּוֹדוֹת בְּרֹאשִׁי
בְּכָל זֹאת אֲנִי אִישׁ זָקֵן.
2. אדריכל השימור אמנון בר אור – תיאר את הקשר שלו לשדרה, זכרון נעוריו כשהגיע ללמוד בתיכון ביפו, הוא שהניע אותו לחזור ולחקור אותה כפרופסור באוניברסיטה. בזכות המחקר שלו ושל תלמידיו בשדרה זכיתי להכיר את עברה לפני 1948. הספר נשען במידה רבה על המידע שהגיעו אליו הסטודנטים של אמנון ונמצא באתר השדרה הראשונה. מכאן התחיל המסע שלי.
לצערי פספסתי את דבריו וצילמתי רק את המשפטים האחרונים, ובעיקר את המשפט: ״…ואני מחכה לקהילה השלישית״.
3. אורנה עקאד הסבירה על הסרט ״נשיד אל אמל״ (״שירת התקווה״) הסרט הראשון שהוקרן באולם אלהמברה במאי 1937, שהוא גם הסרט הראשון והיחיד שאום כלתום שיחקה בו בחייה. הוקרן השיר ״אפרח אל אלבי״ מתוך הסרט.
4. הדובר הרביעי היה אדריכל השימור וחוקר השדרה שמואל גרואג שהמאמר המופתי שלו הבולבארד הסמוי מן העין שימש כנר לרגלי. הוא כתב את המאמר מחדש במיוחד לספר השדרה ועל כך אני מודה לו מאוד. ללא המאמר הזה הספר היה חסר את נקודת המבט המיוחדת של גרואג ואת הביקורת שלו על היעדר הקול הפלסטיני בתיעוד יפו והשדרה. לצערי אין לי תיעוד של דבריו בערב ההשקה – הסרטון נמחק או שלא צולם. אם מישהו במקרה צילם את ההרצאה הקצרה והחשובה הזו אשמח אם תעבירו לי ואעדכן כאן בפוסט. נשאר התצלום היפה שצילם איליה ליסננסקי.
5. ילדות בנוזהה – יוסף עספור. עספור הוא היסטוריון תושב יפו. בין השאר כתב עם יוסי גרנובסקי את הספר ״פניך ולא הירח יפו״, נעזרתי בספר הזה וגם במידע שמסרו לי יוסי גרנובסקי ויוסף עספור על השדרה. גם כאן צילמתי רק את סוף דבריו, אבל המשפט האחרון היווה למעשה את משפט המפתח של הערב: ״לא חשוב אם זה נכון או לא נכון, חשוב הזכרון״.
6. האדריכל שמואל גילר סיפר על הקשר המיוחד שלו עם משפחת דג׳אני, פעילותו למען הקמת מצבה על קברו של הרופא במתחם בית החולים, ולמען קריאת כיכר על שמו של דג׳אני בסמוך למתחם דג׳אני – צהלון. גילר הקרין מצגת שהכין ובה תצלומים נדירים שקיבל מהמשפחה. גם כאן הצלחתי לתפוס רק חלק מההרצאה. מאוד ממליצה לאוהבי יפו לרכוש את ספרו החדש: יפו הבלתי ידועה, ספר עשיר במאמרים מרתקים, שבו מוקדש פרק שלם לבית החולים של הד״ר פואד דג׳אני ביפו. מאמר של שמואל גילר על בית החולים דג׳אני נכלל גם בספר השדרה, ועל כך אני מודה לו מאוד.
7. ב״תפר״ שבין התקופות, וכאתנחתא בערב העמוס, עלה אלברט הבולגרי (״בטונה״) לבמה והלהיב את הקהל עם האקורדיון שלו. דני שניאור הנציח במצלמתו, גם את הצלם צחי אוסטרובסקי שישב כמה שורות לפניו ובדיוק הסתובב אחורה.
8. עלתה לבמה מאיה מיכאל צרפתי, שילדותה עברה עליה בשדרות ירושלים של שנות ה-50. דבריה ריגשו את הקהל והיוו עוד הוכחה לרגשות שהשדרה הזו מעוררת עד היום בליבם של רבים כל כך ביפו ומחוצה לה.
9. הקרנת סרטון ביתי בצבע מהלונה פארק ליד השדרה שצילמה חנה פרקש בתחילת שנות ה-50 ובו נראות שתי בנותיה. הבנות – רותי גבע וליאורה קרויאנקר ערכו את הסרט מחומרים שצילמה אימם, והוסיפו לו את שירו המיתולוגי של ישראל יצחקי ״אבא׳לה בוא ללונה פארק״. במקרה יצא שערב השקת ספר השדרה היה גם יום הולדתה של ליאורה, רעיתו של דוד קרויאנקר שספריו על ירושלים השפיעו עלי רבות, כך שנוסף עוד פן מרגש מאוד בעיני למחווה של הכנת הסרט במיוחד לאירוע.
10. האדריכל ניקי דוידוב שנולד וגדל ב״בית הרופאים״ (סינמה פארוק) שליד אלהמברה, תיאר את התקופה הבולגרית בהומור המיוחד לו. מאמר שכתב על הבולגרים של יפו שולב בספר השדרה. לקראת סוף העבודה על הספר שימש כ״יועץ על״ וגם כפסיכולוג לעת מצוא כשנראה שהעבודה לא תסתיים לעולם. שוב סליחה על התיעוד החסר. נראה שכאן בכל זאת הצלחתי לצלם חלק גדול, אבל פספסתי את ההתחלה.
11. אורית רונאל, נינתו של סמי אלקולומברי מ״בורקס סמי ובניו״ עלתה לבמה וסיפרה על סבא רבא שלה ועל הסרט המרגש שביימה ״סרט בורקס״.
12. המשורר שבתאי מג׳ר יליד יפו הקריא את שירו: ״מהספה בסלון״, אחת משלוש יצירות שלו ששולבו בספר.
מהספה בסלון
הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן שֶׁלָּנוּ בְּיָפוֹ עָמְדָה תָּמִיד מִתַּחַת לַחַלּוֹן.
כְּשֶׁעָמַדְנוּ עָלֶיהָ יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת אֶת הַיָּם שֶׁל גִ'יבִּילִיָּיה
גָּבוֹהַּ, רָחוֹק מֵאֲחוֹרֵי הַמַּכֹּלֶת שֶׁל לֵיאוֹנְצ'וֹ
אַחַר כָּךְ שֶׁל פֶּרְלָה.
מִלְּמַטָּה הָיִינוּ קוֹרְאִים לְאִמָּא
שֶׁתִּזְרֹק לָנוּ כֶּסֶף
שֶׁנֵּלֵךְ לִקְנוֹת קְרֶמְבּוֹ
בַּמַּכֹּלֶת שֶׁל פֶּרְלַה
אַחַר כָּךְ שֶׁל מוּנִיר.
כָּל שַׁבָּת, אֵיךְ שֶׁיָּצְאָה,
עָלִינוּ לְגִבְעַת עֲלִיָּה, הַרְבֵּה לִפְנֵי הַיָּם
לִקְנוֹת פָלָאפֶל, שְׁתֵּי חֲצָאִיּוֹ
תכְּמוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת הַמּוֹכֶרֶת.
שְׁדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם הָיְתָה הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ לְחוּץ לָאָרֶץ
וּלְבַת-יָם. גְּלִידָה מַסְטִיק קוֹזוֹ
וּבּוּרֶקָס סַמִּי עִם בֵּיצָה קָשָׁה
אַחַר כָּךְ בַּקְלָאוָוה וּמְתוּקִים חִינַאוִוי,
בּוּטִיקִים שֶׁל טַעַם לִפְנֵי הַכְּנִיסָה
לַחֲשֵׁכָה הַמְּפַתָּה בְּאַלְהַמְבְּרָה
אַחַר כָּךְ בַּנְק דִיסְקוֹנְט.
בְּמַכַּבִּי הַיְידֶה יָפוֹ אֵין עוֹד שַׂחְקָן עִם שֵׁם בּוּלְגָרִי
אַחַר כָּךְ אֵין מַכַּבִּי
אַחַר כָּךְ יָפוֹ.
13. הוקרן קטע קצר מסרטו של ארי דוידוביץ׳ ״מחכים לגודיק״, ארי עצמו לא יכול היה להגיע לערב ההשקה, הקטע שהוקרן עורר התרגשות רבה בקרב מי שזוכרים את גיורא גודיק ואת תקופת הזהר של אלהמברה בשנות ה-60.
14. גליה חנוך רועה מנהלת קהילת תל אביב בחברה להגנת הטבע, היתה משוכנעת שתיאלץ לוותר על דבריה בגלל התוכנית העמוסה מאוד. אך הקהל נשאר לשבת ורצה לשמוע עוד ועוד. גליה, שליוותה את המאבק נגד עקירת עצי העד בשדרה ממש מתחילתו, שיבחה את היכולת לברוא ספר מתוך הכעס והתסכול על הזנחת השדרה והתוכניות הפוגעניות. לצערי (מתוך מתח כי הגיע תורי לשאת דברים) לא צילמתי את גליה. אם מישהו/י מכם צילמ/ה בסטילס או בוידאו אנא שלחו לי.
15. דברי תודה שלי לכל המשתתפים. בין השאר סיפרתי על ״סגירת המעגל״ עם אמנון בר אור: בחורף 2014 ישבתי איתו ועם סמי אבו שחאדה, ויחד ניסינו לחשוב איך אפשר לחגוג 100 שנים לשדרה ההיסטורית. לרוע המזל לא בשלו התנאים ולא נמצאו התקציבים העירוניים. אך ערב ההשקה של ספר השדרה, חמש שנים מאוחר יותר, הפך להיות אירוע משמעותי לא פחות מהספר עצמו, מכיוון שהחזון שלנו לחגוג 100 שנים לשדרות ירושלים התממש סוף סוף, גם אם באיחור של כמה שנים… . בסוף דברי ציינתי שבמקומות שבהם יש תרבות, יש גם סביבה ירוקה- גינות מטופחות, עצים ופרחים. אמרתי שחשוב להחזיר את התרבות לשדרה כדי שתשגשג ותפרח שוב תרתי משמע.
עברה שנה מאז ערב ההשקה, ונדמה כאילו חלפו הרבה שנים. לא יכולתי לדעת – אבל אותו ערב היה רק הפתיח לשנה שבה השתנו חיי מקצה לקצה. האנשים שיצא לי להכיר, המקומות אליהם הוזמנתי להרצות, כנסים ומפגשים מרתקים, מכתבי תודה נוגעים ללב מכל קצות הארץ וגם מחו״ל. לא ידעתי ולא יכולתי לשער עד כמה השדרה הזו חיה בזכרונם של רבים כל כך, ועד כמה הספר ענה על צורך חשוב של אותם אנשים לנצור משהו ממנה למזכרת. על המפגשים הללו כבר אפשר לכתוב ספר חדש… מהמהדורה הראשונה נותרו כמה עשרות בודדות של עותקים, ואני מוצאת את עצמי בהתלבטות גדולה אם להדפיס גם מהדורה שנייה. אם יהיה עוד ערב שמוקדש לשדרות ירושלים – ייתכן שהפעם נצטרך את איצטדיון בלומפילד כדי להכיל את כולם. ואולי זה לא רעיון רע כל כך, לארגן כנס גדול כזה, כשהשדרה נמצאת בנקודת מפנה כל כך חשובה.
מהסוף להתחלה 
ורד יקרה, לא הצלחתי להגיע לערב ההוא אבל לכתוב על הספר הצלחתי אחר כך, ועד היום אני ממליץ עליו מדי פעם לכל מי שזכרם של עולמות חולף בדעתו או מהבהב מדי פעם. אין דבר שמטריד אותי יותר מהשכחה שהטכנולוגיה והמירוץ הכלכלי כופים על הסביבה (כל סביבה) ואין דבר שמשמח אותי יותר מאיזו עיר או שכונה נסתרת מעין שאיזה ספר מצליח להעניק לי תיאור של חייה הפנימיים ושל חיי אנשיה.
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה שועי, וסליחה שהתיעוד לוקה בחסר, הוא נועד בדיוק בשבילך ובשביל עוד אנשים יקרים שרצו להיות בערב ולא יכלו, כולל אלו שנודע להם על הספר לאחר ההשקה ובמשך כל השנה האינטנסיבית הזו. המון תודה על הפוסט שלך, שהוא ההתייחסות הכי מעמיקה לספר עד היום, ומאוד חשוב לי הניתוח שעשית. על מה שהטכנולוגיה והמרוץ הכלכלי עושים נוכחנו לדעת השבוע, כשעיריית תל אביב הודיעה על הרס שני בתי ספר היסטוריים ליד השדרה, על מנת להקים ״קריית חינוך״ לדבריהם. התושבים יוצאים למאבק חדש, כשהם מצוידים בתצלומים של מיקו שוורץ משנות ה-30 שמופיעים בספר השדרה בעמודים 156 והלאה – בעבר נקראו בתי הספר אלעאמירייה ואל זהרה. מקווה שאכן נווכח שכוחו של תצלום לשנות תודעה.
אהבתיאהבתי