שמחה לבשר שהפרויקט שלי: ״השדרה النزهة The boulevard" – נמצא בהדסטארט, ואתם מוזמנים לתמוך, לשתף או סתם לפרגן.
הספר מסכם מסע אישי שלי בשדרות ירושלים ביפו בעקבות הצלמים מ-1915 עד ימינו.
מאז שהתחלתי לעבוד על הספר, שמעתי עשרות אנשים מספרים בגאוה: ״אני נולדתי בדג׳אני!״. זאת על אף שמאז הוקמה מדינת ישראל, בית החולים נקרא רשמית: ״צהלון״, על שמו של רופא יהודי איטלקי בן המאה ה-17 שכף רגלו לא דרכה בארץ הקודש.
מתחם בית החולים שבאופן סמבולי כמו כל השדרה הפך ב־1980 ממקום של חיים חדשים למרכז גריאטרי – הוא פינת חמד שנשמרה ברובה, פנינת טבע עירוני וקיימות בתוך שדרה סואנת. במתחם הזה עצי פיקוס אדירים, תרנגולות בלאדי משוטטות בחצר מטופחת, בניינים ידידותיים, ספסלי אבן ומזרקת אריות שמעידים על תרבות אחרת בתקופה אחרת. האריות המקוריים שהושחתו מפוזרים בפינות שונות בחצר, ואותם החליפו אריות מסולסלי שיער וקצת מצועצעים, אך המזרקה עדיין מרשימה ביותר.
בין השיחים בצד המזרחי, לא רחוק ממזרקת האריות, כמו במחזה סוריאליסטי מסתתר קבר שחור בודד עליו כתוב: ״נפש בטוחה חזרי אל הבורא מרוצה והכנסי לגן העדן״,
ובלוח האחורי: "הרופא פואד איסמעיל דג'אני נולד בירושלים ב1890 נפטר ביפו בשנת 1940 , ייסד את בית החולים דג'אני".
ד"ר פואד איסמעיל דג'אני נולד בירושלים בשנת 1890. את הכשרתו כרופא רכש בלונדון, שם קיבל דיפלומה כרופא כירורג. הוא חזר לפלשתינה עם משפחתו ובנה את ביתו ביפו.
ב-1933 ד״ר דג׳אני הזמין את האדריכל היהודי יצחק רפפורט לתכנן את בית החולים הפרטי הראשון ביפו, בצידה הדרומי של השדרה החדשה (קינג ג׳ורג׳ אבניו באותם ימים). בית החולים שימש כבית חולים ליולדות, עיניים, אף אוזן גרון ורפואה כירורגית. היו בו כ–50 מיטות ומחלקה לחולים שטופלו ללא תמורה. בצוות בית החולים שירתו גם רופאים יהודים ידועים.
ד״ר דג׳אני הלך לעולמו ב־1940 עקב זיהום דם שלקה בו במהלך ניתוח. באישור חריג מצד שלטונות המנדט נקבר בחצר בית החולים. ב-1948 עברו אלמנתו וילדיו ללונדון, בתקווה שיוכלו לחזור בתום המלחמה, תקווה אשר לא התממשה.
האדריכל רפפורט נולד באוקראינה, הגיע עם הוריו לארץ ב-1914, גורש איתם למצריים במלחמת העולם הראשונה, ושם רכש את השפה הערבית אשר עזרה לו בקשריו עם ערביי יפו מאוחר יותר, כאשר חזר לארץ בתום כל לימודיו באלכסנדריה ובאירופה. הוא תכנן לבית החולים של ד״ר דג׳אני בניין מודרני בסגנון הבינלאומי, אך חזיתו הקדמית היתה צבועה בצבע כהה (עודד רפופורט בנו זוכר במעומעם צבע ירוק בחזית זו שראה כשהיה ילד, אך אינו בטוח). בכניסה הראשית למבנה תכנן שלוש קשתות על פי בקשתו של דג׳אני, ומעליהן כתובת בערבית שהיא איה (פסוק מהקוראן): ״אם חליתי הוא ירפא אותי״.
רפפורט שהיה מודרניסט בהוויתו, דגל בגישה הומניסטית שרואה לנגד עיניה את בני האדם ולא את החומר. לכן לא דאג לשמור את התרשימים של הבניינים ורובם אבדו. בעיניו בניינים נועדו לשרת את בני האדם ולא להיפך. במידה ויסיימו את ייעודם ניתן יהיה להחליפם בבניינים אחרים. תפיסת עולם שכיום אולי נשמעת אירונית, כאשר אגף שלם שתכנן רפפורט בבית החולים הצרפתי ברחוב יפת נמחק לא מזמן לטובת מלון מפואר. מכל מקום הבניינים שבנה לרופא דג׳אני נשמרו בשלמותם, למעט הכניסה היפה בעלת שלוש הקשתות שהוחרבה כליל ובמקומה הוקם גגון חסר ייחוד וטעם עם כניסה סטנדרטית שכבר אינה הכניסה הראשית למתחם.
למרבה המזל נשמרו צילומיו של יצחק קלטר ורק הם מעידים על המתחם כפי שהיה כשהוקם.
על יצחק קלטר כתב צבי אלחייני: "קלטר הוא הצלם שבנה יותר מאחרים את המיתוס שזיכה את תל-אביב בתואר השנוי במחלוקת ״עיר לבנה״. כיום, מעבר לחשיבותם התיעודית, תצלומיו הם מטאפורה למה שתל-אביב ביקשה לספר על עצמה מראשיתה.״
במתחם דג׳אני צילם יצחק קלטר בניין שהוא אינו תל אביבי מובהק אלא מעין חיבור יוצא דופן ומיוחד מאוד של ״שחור ולבן בצבעים״ – הסגנון הבינלאומי מותאם למקומי.
רפפורט היה רב אמן – מלבד המבנה המרכזי של בית החולים הוא תכנן גם מבנים בסגנון מסורתי מצופים באבן מקומית, שעדיין קיימים במתחם. באחד מהם, בצד הדרומי שכנה משפחת דג׳אני, מבנה אחר בצד הצפון מערבי שימש כבית יולדות. עודד רפופורט, בנו, משער שכמו בביתו של עבדול רחים ברחוב טולוז של ימינו (״בית השגרירות הצרפתית״), גם במתחם דג׳אני יצחק רפפורט תכנן את כל האלמנטים במרחב (חלקם אפשר לראות בשרטוט כללי שנשמר בארכיון המדינה) – כולל את הספסלים ואת המזרקות – מזרקת האריות, מזרקה נוספת שכיום הפכה לעציץ גדול, ומזרקה שלישית שאינה בשימוש כיום, אך בעבר שימחה את הנשים בבניין הצמוד לה, בניין מחלקת היולדות.
בפברואר 2012 כמחווה למשפחת דג׳אני נקראה כיכר קטנה מחוץ למתחם על שמו של הרופא ד״ר פואד דג׳אני. נכחתי בטקס אליו הגיעו כ-20 בני משפחת דג׳אני ממקומות שונים בעולם, וצילמתי תמונה זו, שבה נראה במרכז בנו הצעיר של דג׳אני – עומר.
באתר Palestine remembered כתב עומר דג׳אני:
I am the youngest and the last surviving son of Dr. Fuad Dajani. I was born in my father's hospital three months before his death. As a result of our own diaspora, Dr. Dajani's six children (all of us born in Palestine) have five different nationalities between us. I, myself, am a U.S. citizen. Although I never knew my father, I am very proud of his achievements and good deeds. It is very rewarding to his memory that a square/roundabout, adjacent to his hospital, will be dedicated next February 26 to honor his good name. – Omar Fuad Dajani
פוסט זה מוקדש לעומר דג׳אני ומשפחתו, ולזכר אביו. צילומים נוספים – היסטוריים ועכשווים ופרטים נוספים על מקום מיוחד זה נמצאים בספר שאפשר כרגע להזמין דרך ההדסטארט בקישור זה:
https://headstart.co.il/project/41652
מאוד אודה לכם על כל תמיכה ושיתוף, על מנת שיגויס כל הסכום הדרוש כדי להוציאו לאור בחודשים הקרובים.
מהסוף להתחלה 
תודה .בדיוק כתבתי על צהלון שם נולדה בתנו מוריה 19.9.75 באתר חובבי הסטוריה vip
אהבתיLiked by 1 person
תודה לך חיים, אלך לקרוא על בתך. מזל טוב לה, לא מזמן חגגה יום הולדת. :)
אהבתיאהבתי
לא נולדתי בדג׳אני, אבל שכבתי שם 3 שבועות במחלקה האורתופדית (החל מ-17 בדצמבר 1975), ושם הכרתי איש צוות צעיר (אח מתלמד), שהפך לאהבת חיי עד תחילת הרומן עם צביאל שלי כשמלאו לי 40, שהאפיל עליו וכבש את מקומו. ובגלל החבלה הגופנית הזאת של שני שברים פתוחים מנפילה במדרגות הבניין בריצה לעשות בייביסיטר, ובלבול ההתאהבות הראשונה והנשיקה הראשונה – ככל הנראה – הגעתי בפברואר 1976 למחלקת הנוער בביה"ח אברבנאל, וכל השאר היסטוריה. :)
אהבתיLiked by 1 person
הרופאים כנראה לא היו הכי הכי. רק ניתוח הקיבוע השלישי[!] הצליח. אמרו שאם לא יצליח, ייאלצו לשים לי פלטינות. הסבל היה רב וקשה.
אהבתיאהבתי
מקווה שלפחות החצר היפה שם בדג׳אני פיצתה במשהו על הסבל. נשמע לא סימפטי בכלל…
אהבתיאהבתי
חיים סוערים היו לך דליה. וכמה טוב שעם צביאל הכל נרגע והחיים על מי מנוחות. אולי כשמטפסים למעלה מתוך התהום אפשר להעריך יותר את הטוב?
אהבתיאהבתי
הי וורד
נולדתי בדג׳אני בשנת 1960
ואחי נולד שם בשנת 1950
המקום מדהים לפעמים אני עובר באיזור ורואה את היופי שהולך ונעלם מארצנו ( בתים בסגנון באוהאוס)
וחבל שהפכו אותו למוסד גריאטרי
לדעתי היה צריך להמשיך לשמש כבית חולים ליולדת
כמובן עם שיפוץ ורענון לזמן המודרני
אשמח אם תוכלי לשלוח לי קישור איפה אפשר לקנות את הספר
תודה
עופר
אהבתיLiked by 1 person
עופר תודה רבה שקראת והגבת והתחברת :)
מקנאה בכם, כל אלו שנולדו בדג׳אני (קיבלתי מאות הודעות בפייסבוק מאלו שילדו או נולדו שם), ולכולם נלווית גאווה וגעגועים ליופי והאנושיות שהולכים ונעלמים… אני עצמי נולדתי בבית חולים העמק בעפולה.
ההדסטארט כבר הסתיים, אנא שלח לי פרטים – טלפון ומייל למייל שלי: verednavon@gmail.com
אכניס לרשימה ואתקשר אליך כשייצא לאור בעוד כמה שבועות.
אהבתיאהבתי
עופר, הספר כבר יצא לאור, והמהדורה הראשונה אוזלת במהירות מפתיעה. אם תרצה התקשר אלי: 0507321740
אהבתיאהבתי
נולדתי ב-1949 בדג׳אני.
משפחתי כולה (4 אחים) ירושלמית. אנחנו היחידים מכל המשפחה המורחבת של דודים ודודות שגרנו ביפו.
אבי נפצע בשיירות לירושלים במלחמת השחרור . היה פצוע מאוד קשה זמן ממושך. קיבלנו מאצ״ל שהיו ממונים על הרכוש הנטוש ביפו, בית מדהים ברחוב שנקרא ״דברי חיים״. (היום עומדת לתפארת מכללת תל אביב במקום זה).
לימים, חליתי בטיפוס ואושפזתי במחלקת הילדים בדג׳אני. מנהל המחלקה היה ד״ר לוי מהעלייה הבולגרית הנפלאה..
אחיי ואני למדנו בבתי ספר ויצמן והנגב ואחר כך בעירוני ז׳.
כמו כל הילדים ביפו, דיברתי בולגרית שוטפת..
היום אני אדריכלית וגם מדריכה סיורים ביפו עם דגש על אדריכלות. יפו מאד מהותית בחיי, התגוררתי בה עד לנישואי בגיל עשרים אך אני נמצאת בה הרבה.. כותבת כרגע פרק על ב״יח דג׳אני שייכנס לספר הזכרונות שאני מוציאה בנושא יפו. יצאתי מיפו לפני הרבה שנים אך יפו לא יצאה ממני…
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה כוכבה, מאוד מעניין מה שסיפרת. את ודאי תמצאי עניין בספר שמוקדשים לו די הרבה עמודים על דג׳אני…
כבר קיבלתי הערה על כך שהיה מגיע גם לד״ר לוי רופא הילדים המיתולוגי מקום בספר השדרה, אבל נודע לי עליו רק לאחר שהספר כבר הודפס. :) אולי במהדורה הבאה, אם תהיה… ומאוד מסקרן לקרוא את הספר שאת כותבת. הזכרונות האישיים הם פרקי ההיסטוריה הכי מאלפים שיש.
אהבתיאהבתי