עד הנה. או: איך סגרתי חשבון עם הבנק

"היום, כמו אז, איני יודע אם לפגיעה בזולת אחראי טבע האדם, או טבעם של המוסדות המושלים בבני-האדם"
(ארי דה לוקה – "לא עכשיו, לא כאן")

היה לי חשבון עם בנק לאומי. לא סיפור על חובות גדולים, לא על נושים ועיקולים, רק על יחס משפיל בין בנק ללקוח. מזמן רציתי לספר, אבל המילים נתקעו לי. קיוויתי שאשכח אבל קורים דברים שמזכירים… אולי אתחיל מהסוף, בכמה מילים שנישאו בבית עלמין הירקון, ברגעי הפרידה מאבא, כי הסיפור שלו:

"עובדיה היה בן אדם מיוחד ויחיד במינו. הוא לא היה דומה לאף אחד, אף אחד לא היה דומה לו; אקזמפלר יחיד, אוריגינל. אני לא אשא הספד, אני רק אזכור ואזכיר." ספד ידידו אברהם גבע. "אני זוכר את עובדיה בפגישה הראשונה בינינו: איש גבה קומה, יפה תואר, יפה נפש. פנים פתוחות, עיניים צוחקות, מבטאות שמחה – לראות אנשים, להיות בקשר עם אנשים. עובדיה היה חלוץ, במובן הנקי והטהור ביותר, והיה בין ראשוני מלכיה בימים ההם. במשך השנים לא היתה קרבה מיוחדת ביני ובין עובדיה. אחרי ההלויה של חברנו לייזר נכנסתי איתו לשיחת אקראי שהתפתחה, והתגלה לי עובדיה שלא הכרתי. ואני אמרתי לו: חבל שלא היתה בינינו קרבה יותר גדולה בכל השנים האלה. ואז הוא אמר משפט מדהים, שהוא איתי כל הזמן, ואני משתמש בו בהזדמנויות לא מעטות. הוא אמר: “אברהם, למה לא נתחיל להיות קרובים עכשיו?” אני מעולם לא קיבלתי הזמנה כל כך נדיבה וכל כך חד משמעית בקשר עם אנשים. זה אמר לי שעובדיה לא חי את העבר, עובדיה חי את העתיד. מה שהוא אמר: בוא מעכשיו ניצור את הקרבה בינינו."
אחותי דבורה ספרה בדמעות: "היום אני מבינה שאני מאבדת בבת אחת – את האבא ה”צמוד” שלי, את זוכה פרס נובל לסבים, החבר הכי טוב בעולם, הפסיכולוג האישי שלי, ה”קוצ’ינג” – המאמן הפרטי שלי, השכן הטוב שלי, המוסכניק, יועץ ההשקעות, המהנדס, השיפוצניק, מעצב הנוף, היזם, השף, האופה, הברמן, המורה הפרטי למתמטיקה, ביולוגיה, פיסיקה וגיאוגרפיה של ילדי, צייר ומשורר, ועוד ועוד ועוד…" ושיידה, קרובת משפחה מבוסטון כתבה במייל: "...זו בדיוק היתה הגדולה שלו – מהמעט שהיה לו נתן כל כך הרבה, ועשה שינוי כל כך גדול."

צילום: דבורה נבו
צילום: דבורה נבו

שתי תכונות נצרבו ב"הארד דיסק" של אבא: אהבת האדם, ודאגה לטובת הכלל. לא מתוך חיים נוחים צמחה השקפת העולם הזו. רוב השנים עבד כמפעיל ציוד מכאני כבד בסולל בונה, עבודה קשה, בשמש, ברוח, בגשם. כשפרש לגמלאות, הצטרף למפעל שאחי הקים. היה אחראי על הקשר עם הלקוחות ועל הנגריה, טיפל בעניינים שוטפים במשרד. כשראה שהפועלים מביאים סנדויצ'ים מהבית, הנהיג מיוזמתו ארוחת בוקר משותפת על חשבון המעביד. בתשע וחצי בדיוק, אבא היה עולה לגלריה במפעל המדרגות, ומכין לכל הפועלים ארוחה שכללה באופן קבוע: פיתות, חביתות, סלט טונה עם בצל, גבינה לבנה, סלט ירקות וקפה. בעשר היה נשמע קולו רועם מלמעלה: "בואו לאכול!". כך זה היה שנים, והמפעל שגשג גם בזכותו, עד שמצבו הבריאותי הכריע אותו והפסיק לעבוד.
אבא מאוד אהב לקרוא. הוא אהב את סיפורי ש"י עגנון, "עד הנה"- היה שם אחד הכרכים. על אף שהיה אדם אופטימי, ברגעים הקשים אחרי מות אחי הצעיר, אימץ את שם הסיפור ההוא. במר ליבו עליו אמר: "בחיים שלי תמיד כשנראה שהכל מסתדר, פתאום מישהו סגר את הברז. ככה אני מרגיש עכשיו – עד הנה."

לאבא וגם לי היו חשבונות בבנק לאומי, קרוב למפעל של אחי. הפקידים הכירו את אבא והתייחסו אליו בכבוד, כשהיה צריך לבצע פעולה כלשהי התקשר אל הפקידה או אל יועץ ההשקעות שהכיר  והם ביצעו מה שצריך.
ויום אחד הגיע מכתב בדואר. לא שיחה אישית בטלפון, מכתב. הסניף עומד לעבור שינויים, נכתב שם, ויהפוך לסניף מסחרי. מי שאין בחשבונם סכום הנדרש כדי להיות לקוח מסחרי, יתבקשו לעבור לסניף אחר. במידה ולא יעשו זאת מיוזמתם בתוך כמה שבועות, ולא יאוחר מה-5 לפברואר, יועברו אוטומטית לסניף שהבנק יקבע. לאבא חסרו 15,000 ש"ח  כדי שייחשב לקוח עסקי. את חסכונותיו השקיע במבנה תעשייתי קטן שהניב דמי שכירות, בנוסף לפנסיה שנכנסה כל חודש. והיה גם חיסכון כלשהו בבנק, בטחונות. זה לא הספיק להם.
לא יכול היה להיות עיתוי גרוע מזה- אבא היה כבר בן 77, במצב בריאותי לא טוב, אחרי אירוע מוחי. לא היו לו דאגות כלכליות, הוא מעולם לא היה בחובה של שקל אחד, למעשה היה הלקוח הכי יציב ונאמן שיש. ובכל זאת- הפך להיות "פרסונה נון גראטה", כי הבנק שינה ייעודו. עבורי העיתוי היה ממש רע – קצת לפני כן רכשתי דירה בעזרת משכנתא, וכל החסכונות הלכו לשם. הייתי במינוס תמידי. הפכתי לאמא, וההוצאות גדלו. במצב הזה מי רוצה לעבור בנק? דחינו את הטיפול במכתב כמו שדוחים זבוב טורדני, כמה ימים לפני ה5 לפברואר כבר לא יכולנו להתעלם, ניגשתי אל מנהלת הסניף, הסברתי את המצב אך נתקלתי בקיר אטום, במערכת קרה, קשוחה, לא גמישה ומנוכרת, ובפקידים שחששו להציע, שמא ייבעטו גם הם החוצה בשם ההתייעלות, את הסעיף הקטן והמתבקש: "לקוחות לא עסקיים בגיל הפנסיה לא יידרשו לעבור לסניף אחר".

וכך מצאנו את עצמנו, אבא במצב בריאותי רופף, ואני, עם תינוק בן שנה, פוסעים ברחוב ראשי ביפו, בפברואר, בגשם שוטף, מחפשים סניף לפתוח בו חשבון. המשפט על הבנק שמשאיל מטרייה בקיץ ולוקח אותה בחורף הפך מוחשי…
בגלל הגאווה – בחרנו להיכנס אל בנק אחר. כשהגיע תורנו – הפקידה קמה מכסאה, אמרה: "רק רגע", ויצאה. עברו כמה דקות ולא חזרה. אבא איבד סבלנות ואמר: "אולי עדיף שנישאר בלאומי? לרע שלהם כבר התרגלנו, ויהיה פחות כאב ראש במעבר". יצאנו, עדיין גשום, חצינו את הכביש ופתחנו שני חשבונות בסניף של בנק לאומי. בלבי החלטתי: יום אחד כשיהיה לי הרבה כסף, אעזוב את הבנק הזה. כעת ממילא יש לי חוב, לא חשוב איפה הוא נמצא.

11 חודשים מאוחר יותר אבא חלה ונפטר. פחות משנה עברה מאז טולטל חשבונו ללא סיבה. מעט לאחר מכן נסגר בצו ירושה. החשבון שלי עדיין נוהל שם. היחס אלי היה כמו אל אוויר. ריבית ועמלות גבוהות, השתדלתי להפקיד צ'קים במכשיר שבחוץ, לקוות שיכסו את המינוס.

ויום אחד בית ההורים נמכר, חלקי בו מומש ונכנס לחשבון. לרגע אחד, לפני כיסוי משכנתא וכו', החשבון שלי היה שווה כמו של כמה לקוחות עסקיים. בזכות הורי שאינם. כמה אירוני, כל היחס השתנה- הפכתי לקוחת "פרימיום", הועברתי אל צוות מאיר פנים, זכיתי ליחס VIP, טלפונים מיועצת ההשקעות כל שבועיים, מתנות בחגים, הנחה של 50% על כל העמלות ועל הריבית על אוברדראפט שאין, הכל היה טוב, שכחתי לרגע את מה שהבטחתי לעצמי אז עם אבא ברחוב. התלבטתי והתמהמהתי עם ההחלטה.

לא עבר זמן רב ונזכרתי בעל כורחי – כשהבנק הכריז על תחרות "שני מליון סיבות טובות". עשרות עמותות למען קשישים, נכים, ילדים נזקקים וכו' התחרו על 2 מליון ש"ח שהבנק הקצה להן. ובין אלו השתרבבה גם תנועת "אם תרצו", תנועה לאומנית שניכסה לעצמה את המילה "ציונות", והאג'נדה שלה מכוונת נגד ארגונים כמו "רופאים לזכויות אדם" ונגד פעילי שלום. נזכרתי באבא, ובמילים: "עד הנה". כתבתי מכתב זועם למנהלת הסניף, ולדובר הבנק. הבהרתי שכלקוחה "פרימיום" אם לא תתקבל החלטה מיידית לבטל את השתתפות "אם תרצו", אמשוך חשבונותי. מחיתי על כך שארגון פוליטי מובהק משתתף בתחרות, בניגוד לתקנון ועל חשבון נזקקים. הפעם המערכת הזדעזעה: יועצת ההשקעות התקשרה שוב ושוב לשכנע שטעות לעבור, שבבנקים אחרים אין יועצים טובים, שלא כדאי. דובר הבנק ענה למייל- אין באפשרות הבנק לשנות את ההחלטה, כתב, והוסיף: "מכיוון שאנו קשובים ומחשיבים את דעות לקוחותינו, יובאו בחשבון כל ההערות והתלונות שהועלו בעמוד הפייסבוק בקשר לפרויקט חשוב זה,  בעת ההכנות לפרויקט בשנה הבאה"… עניתי שגם אני אשקול אם לפתוח חשבון בבנק לאומי בשנה הבאה. עזבתי, לא בלי חששות, ובכל זאת בתחושת הקלה, שהנה סוף סוף "סגרתי חשבון" עם הבנק.
יומיים לאחר מכן, הודיע הבנק  על ביטול תחרות "שני מליון סיבות טובות" בשל הלחץ הציבורי.

התחלתי בסוף, אסיים בהתחלה – אותו תצלום של אבא בתל אביב, שצולם בידי צלם רחוב, כנראה בתחילת 1950. למבט שבעיניו יש רק שם אחד: תקווה. אבא היה מאושר, הוא האמין באמת ובתמים שהגיע אל המקום הנכון. הוא היה ציוני אמיתי, לא מכיוון שלא היה לו מספיק כסף להגר לאמריקה כמו שעשו אחרים, אלא משום שהאמין בחזון השוויוני של ראשוני החלוצים, בערבות הדדית, בתחיית השפה העברית, במדינה ליהודים. לו היה חי היום היה מזדעזע עד עמקי נשמתו מהידיעות על מחיקת חובות של מיליארדרים, היעלמות 300 מליון ש"ח ששייכים לניצולי שואה וכו'. אבל הבנק רק משקף את מה שהפכה להיות החברה בה אנחנו חיים – חברה בה אדם נמדד אך ורק לפי ההון והרכוש שצבר.  כבוד, רגישות לזולת, יצירתיות, נדיבות, חוכמה וידע נחשבים כקליפת השום כאשר אין לך ממון. ינצלו ויעשקו אותך, יזיזו ממקום למקום כבובת סמרטוטים ויניחו לך לבחור תחת איזה גשר תגווע ברעב. אין הגנה ואין תמיכה, לא של מוסדות המדינה, ועל אחת כמה וכמה לא של אימפריות כלכליות שקמו על גבם של כל תושבי המדינה. כסף הוא חזות הכל. הנחמה היחידה שיש לי היא כוח המחאה החברתית לשנות דברים. מי יודע, אם היה אז פייסבוק, אולי הבנק היה חוזר בו גם מההחלטה שיש עמה עלבון, לשלוח איש יקר בן 77 לחפש לו סניף בנק במקום אחר.

אבא ברחוב אלנבי בתל אביב, 1950
אבא ברחוב אלנבי פינת גאולה בתל אביב, 1950

ואם הגעתם עד כאן, שיר של ז'ק פרוור, בתרגומו של אהרון אמיר, מוקדש לאלו שהצליחו להשתחרר מעריצות, גם זו של הבנקים.

שמתי מצנפתי בכלוב  

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים  

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה. אין דבר, כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור  

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “עד הנה. או: איך סגרתי חשבון עם הבנק

  1. ורד היקרה קראתי את סיפורך, והתרגשתי. הדברים מוכרים ומעלים זכרונות אישיים. אגב אני התחלתי לאהוב את סיפורי עגנון לאחר שקראתי את "עד הנה" ואף השתתפתי בסדנא שהנחה חיים באר על הסיפור. נראה לי שגם היכרתי את אברהם גבע המוזכר בסיפורך אם אנו מדברים על אותו אדם. הייתי קומונר של תנועת הנוער (הנוער העובד) בשעה שהוא היה גזבר בה. לאחר עזבו את הקיבוץ אם אני זוכר היטב גר בכפר סירקין ועבד במועצת פועלי פ"ת כפי שנקראה אז. את מקסימה ללא הפסקה

    אהבתי

  2. תודה שמוליק, שקראת, ועל התגובה מחממת הלב. אותו אברהם גבע היה בין מקימי קיבוץ מלכיה. לאחר מכן לא היה קשר רצוף בינו ובין אבי, כפי שסיפר בלוויה. ובכל זאת מצא את המילים המדויקות ביותר לתאר אותו.

    אהבתי

  3. ורד יקרה, בסוף סיפרו של ב' טראוון, השושנה הלבנה, מובא לפני איל הנפט (אחרי שהוא מזמין את רצח בעל הקרקעות המקסיקני שמסרב למכור את נחלתו, והמאבק ביניהם תופס חלק מן הספר) דו"ח על ארבעה מתים; הוא כמובן מודאג מאוד כי מדובר בארבעה קידוחי נפט שאין בהם נפט.
    העובדה לפיה כמה וכמה פועלים מצאו את מותם בדרך אל האין-נפט הזה אינה מדווחת, והיא גם אינה מעניינת את איל-הנפט, אחרי הכל הם עובדים בשבילו, והם אינם מופיעים
    בטור הרווחים, והוא כאמור לא ממש חס על חיי אדם ולא על רווחתם, ודאי אם הם עומדים
    בינו ובין הגדלת הרווחים.
    זהו הקפיטליזם הגלובלי בקליפת אגוז. למרבה הצער, כל המערכת המוניטארית בארץ מחזיקה את האזרחים כאן קצר, עד שלא ברור עוד אם הם נותני שירות (כלומר עובדים עבורינו) או שאנחנו מחוייבים להם (עובדים בשבילם).
    ותודה גם על פרוור, הוא מתאים לכאן. בקרקעית של כל מה שכתב רוחשת החירות.

    אהבתי

  4. שועי יקר, תודה תודה. חושבת שיש שני כוחות שמניעים את העולם- צמיחה ופריצה קדימה (אוויר ואש) ומנגד- שאיפה להשוות (מים ואדמה). הקומוניזם והקפיטליזם הם שני קטבים שמייצגים את הכוחות האלה. דרוש איזון ביניהם, החברה שבה אנחנו חיים יצאה מאיזון, והדוגמה שהבאת מצוינת.
    השיר של פרוור, נזכרתי בו כשיצאתי מסניף הבנק באותו בוקר בו סגרתי את החשבון סופית. שמתי את כרטיס האשראי בכלוב/ ובצאתי היתה הציפור על ראשי :)
    זכיתי ללא ספק, אבי היה אב אוהב ותומך, חבר נפש ומורה לחיים. אמת.

    אהבתי

  5. הסיפור שובר-לב, והוא גם מהווה אילוסטרציה מדויקת לקלקול החברתי. תודה, ורד, שהעלית את הדברים על הכתב. הקול שלך חשוב במסגרת המאבק הכללי להשמעת קולה של הציפור מהשיר של ז'ק פרוור, זו שאינה מצדיעה עוד ואינה מאפשר למצעד האיוולת,הניצול והעושק להמשיך בדרכו.

    אהבתי

  6. זווית ראייה פואטית עם צדק פואטי בצדה. דמותו של אביך כאיש עמל, שעבד כל חייו עד שיבה מועלית באהבה והערכה רבה אליו כאיש עדין ונעים הליכות , כל כך קשה לראות כיצד אנשים מגיעים לגילם המאוחר ומגלים שלא רק הגוף בגד בהם, אלא גם החברה והעולם סביבם. שמחה שהייתה לך הזדמנות יפה ונכונה להיפרע מהבנק הזה. זוהי סוג של חשיפה טרם עת של ההידרדרות של העולם בעקבות השוק החופשי ושל הארץ שלנו שאנשיה הוותיקים שציונות אמתית זרמה בעורקיהם, נאלצו לחזות בשינויים האכזריים ובקור שהדיפו עסקים גדולים ובנקים גדולים. ואת התוצאות של התהליך הזה אנו קוצרים כיבול בשל של עוולות ושחיתות מעל ומעבר לכל שיעור אפשרי!

    אהבתי

  7. מיקי, תודה שקראת והגבת, אנחנו אחיות למאבק, וגם בפוסט שלך באותו עניין הסוף אופטימי ומכיר בכוח המאבק החברתי… לא נותר אלא לצטט את הפיסקה האחרונה:
    "מכל אלו ופרשנויות רבות שעמדו על הפרק ביממה האחרונה אוכל לומר שאחר הצהרים כשהגיעה אלי הידיעה כי רקפת רוסק עמינח קבלה החלטה להיכנע ללחץ דעת הקהל ולשנות את החלטתה המוקדמת להסדר החוב של דנקנר ובמקום זאת לא לוותר על חובו. נשמתי לרווחה. ולא משום שהייתי צריכה לעזוב את הבנק. עם זה לא הייתה לי ואין לי בעיה גם כעת. למען האמת זו לא הפעם הראשונה שאני שוקלת לעזוב אותו או כל בנק גדול אחר, אלא משום שסוף סוף חשתי ניצחון משמעותי אם כי קטן ולדעתי כרגע גם מאוד מקומי. אינני יודעת מה ילד יום ובאיזה שיטות מתוחכמות יכולים להערים עלינו שוב. אולם ברור וניכר היה שדעת הקהל יצרה את ההבדל. ותוצא הפרפר הוא בהחלט בזכות הרשתות החברתיות שהעבירו את המסרים במהירות וביעילות הראויה. הסדר החוב חי יממה את חיי הפרפר שלו כחוב מוסדר שעומד להימחק ממנו סכום ניכר. בתקווה שאבן גולל זו שהוסרה תיצור את השינוי של חוקי המשחק."
    וכאן הקישור לפוסט בסלונה, "תוצא הפרפר":
    http://saloona.co.il/mickyharel/2013/04/%D7%AA%D7%95%D7%A6%D7%90-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A4%D7%A8/?ref=blog_main

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s