עמוד הקלון והגיטרה שהתייפחה

נשלחתי אל עמוד הקלון בגיל 13, אלו פרטי המקרה: בכיתה ח' יצאתי עם משמרות הבטיחות לצומת הרחובות וייצמן והופיין בחולון, צומת שהיה אז הרבה פחות סואן ועדיין לא מרומזר. במרחק שני רחובות משם, בסוף ביאליק, השתרעו חולות "חוסמסה", שרק האמיצים העזו לחצות בלילה. הגענו אל הצומת עוד לפני הצלצול, כך שלא היו עדיין תלמידים להעביר. מתוך שעמום או עליזות שקפצה עלי, הנחתי את המקל עם התמרור על כתפי ופצחתי בשיר של להקת כוורת: "הורה היאחזות", שהיה פופולרי באותו זמן. אח, לו יכולתי היום לרקוד ולשיר בחופשיות כזו ברחוב…
"הוחלט ונלקחה שיבולת, הרכיבוה – חרבות, חמרה, חמרה המערבולת, יצא הנח"ל לשדות, הנח"ל לשדות!" אני צוהלת ולא שמה לב שירדתי מהמדרכה לשולי הכביש. פתאום מבחינה בסימנים שהילדים מאותתים לי מהמדרכה שממול, מסובבת ראשי – מולי עומד שוטר במדים, נותן בי מבט זועם ומרעים בקולו: "באיזו כיתה את לומדת ומי המחנכת?"
למחרת בשמונה וחצי בבוקר – נקישה בדלת הכיתה בבית הספר גורדון. המורה שושנה פותחת. בפתח עומד השוטר מאתמול, מדיו מעומלנים ומגוהצים למשעי, נעליו מצוחצחות ודרגותיו בוהקות. הוא לא מבזבז זמן, מצביע ישירות עלי: "עברתי אתמול ברחוב וייצמן, וחשכו עיני!" הוא נוזף, ואני עם כל מילה מחווירה, מתכווצת על הכיסא, עוד מעט אעלם כליל… "ראיתי את הילדה הזו!!!! רוקדת דבקה בכביש!!!"
המורה שושנה נראתה נבוכה מאוד, אני הייתי ילדה צנומה, צייתנית וביישנית בדרך כלל, התלמידה הטובה בכיתה, בת טיפוחיה, חלומה של כל מורה… ממש לא אחת ממחוללי הצרות הקבועים. "תודה לך, אני אדאג שזה לא יקרה יותר" היא מלמלה במבוכה. השוטר, נפוח מחשיבות עצמית, הסתובב ויצא מהכיתה. בזאת העניין הסתיים, אבל כמובן נחרת בראשי. ומאז ועד היום בכל פעם שרואה שוטר מיד בודקת את עצמי, שלא אתפס על חם…

אורות הכרך

בקיץ של אותה שנה איבדנו את יעל. יעל היתה חברתי הטובה, ילדה בת גילי בדיוק – שתינו נולדנו ב־15 למרץ, בהפרש של 10 שעות, אני בצהריים, היא בערב, והתגוררנו באותו רחוב, במרחק של עשרה בתים. שתינו למדנו באותה כיתה, ואחר הצהריים למדנו גיטרה אצל המלחין ניסים שובל שגר ליד בית הספר. ביום הראשון של החופש הגדול נסענו בקו 92 אל העיר הגדולה, אל מגדל שלום. דיזנגוף סנטר עדיין לא הוקם אז, כל בו שלום היה המקום שבו אפשר לבלות. עלינו אל הגג והשקפנו אל גגות העיר. בחנות המזכרות יעל קנתה לי שרשרת אפריקאית עם חרוזי עץ בצבע חום "כי שכחתי לקנות לך ביומולדת" אמרה. חזרנו באוטובוס – "בואי נלך לצד האחורי, אני לא רוצה לראות זקנים" דחקה בי במעבר. "הם נראים נורא, אני לא רוצה להזדקן אף פעם" המשיכה. עוד אחד מצירופי המקרים המצמררים שקרו לי בחיי. שבועיים לאחר מכן – ב־14 ביולי 1974, יעל נהרגה, במקום שנקרא: "כפר חיים", כאשר גלגל בטון התמוטט עליה בגן הילדים שהפעילה אחותה הבכורה.

השנים הבאות היו עבורי שנים של אבל. זו היתה הפעם הראשונה בה חוויתי מות אדם קרוב בן גילי. בתיכון – מיטרני, דחקתי עצמי לפינה ולא התבלטתי, שקעתי בדיכאון בתקופה שבה לא היו פסיכולוגים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. התמודדתי לבד, כמעט ללא תמיכה.
כבר לא זוכרת מה היו הנסיבות – מורה שהרגיז אותנו? תקרית מקומית אחרת? מרד נעורים? בכל אופן אני זוכרת היטב שהרעיון היה שלי, וגם הביצוע: גזרנו בריסטול בצורת לב, עליו ציירנו סורגים וכתבנו בגדול: "כלא י' שש". תלינו על דלת הכיתה… ידענו שיש דבר כזה – כלא שש, אבל לא היה לנו מושג קלוש  מי נכלא בו ועל מה. משחק המילים היה משעשע.
השלט לא החזיק מעמד הרבה זמן – לרוע המזל עבר במסדרון דווקא המנהל – אלישע שפי, איש גדול תרתי משמע – אדם גבה קומה, ידוע מאוד בתחומו – חקר המקרא. הוא שהקים את בית הספר ברוחו ובדמותו, איש מורכב, שלימד אותנו תנ"ך וגם שיעורים בחינוך מיני, צירוף שהיום ודאי נשמע מוזר. במעומעם זוכרת שריננו עליו שהוא אלמן מבוקש, וידעו לספר על פרשיות האהבה שלו. בכל אופן – אדם חריף מחשבה וחד לשון שלא היית רוצה לקבל ממנו נזיפה. "מי אחראי לשלט הזה?" שאל ממרומי גובהו. "אני" צייצתי בקול רפה. "תגשי אלי בבקשה בהפסקה."
ניגשתי. "למה תליתם את השלט?" תמה בקולו העמוק. לכי תסבירי שמדובר ברוח שובבות, המהפכה שהגיעה אלינו מעבר לים באיחור של כמה שנים – פסטיבל וודסטוק, החומה של פינק פלויד… התחלתי לגמגם, למלמל… כשהשיחה קיבלה תפנית לכיוון לא צפוי.
"את יודעת שאני מכיר את אתי, נכון?" אתי היתה אמה של יעל שנהרגה, מורה בבית ספר אחר. "אתי סיפרה לי שהפסקת לנגן אחרי שיעל נהרגה, ושהדבר מעציב אותה מאוד" המשיך. "זה נכון, הפסקתי לנגן כשהיא מתה" עניתי, ובאותו רגע התחילו לזלוג דמעות מעיני. המתח שהתפוגג, כל מה שהיה עצור בפנים שנתיים תמימות יצא החוצה – פלג קטן הפך ליובל, היובל לנחל, והנחל לנהר של דמעות שאיימו להציף את כל חדר המנהל, על השולחן הארוך שלו. אני בצד אחד, מנהל בית הספר בצד השני, והוא מסביר לי באריכות תוך כדי שאני מתייפחת, את המושג "השארות הנפש". "אם תמשיכי לנגן, יעל תישאר בזיכרון דרך הנגינה שלך, אולי זה סוג של הישארות הנפש" הסביר לי.

לקח עוד קצת זמן עד שחזרתי לנגן, גם בהשפעת השיחה ההיא עם אלישע שפי. הגיטרה הפכה להיות מקור של נחמה. הקמנו להקה – טל האורגניסט הביא את סטיבי וונדר ואת דם יזע ודמעות, דינה בעלת קול הזמיר, עולה חדשה מאנגליה, הביאה את "רחובות לונדון", את הביטלס ואת מריאן פיית'פול, בתקופה מסוימת ניגן איתנו גם מתופף, יצחק, שהעריץ את רינגו סטאר, ואני עם הגיטרה הבאתי את אריק קלפטון, ג'וני מיטשל, בוב דילן וניל יאנג. בסך הכל היה לנו רפרטואר נרחב וזכינו גם להופיע על הבמה במסיבת הסיום של בית הספר.
הגיטרה נשארה איתי עד אחרי הצבא, ואז בנסיבות אחרות זנחתי את המוזיקה ועברתי לביטוי עצמי ויזואלי, אבל ללא ספק – מבין האמנויות, אין ולא יהיה מקור נחמה חזק יותר ממוזיקה בחיי.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “עמוד הקלון והגיטרה שהתייפחה

  1. את גיטריסטית! (או שלפחות היית) מעריצה ומקנאה. כשאחי אילן מנגן, אני נמסה. בילדותנו ניסה ללמד אותי, אבל אצבעותיי היו קצרות וחלשות מדי. פספוס. כשגדלנו והוא נעשה מוזיקאי, התרחקתי מצלילים, השארתי לו את התחום כולו, והתרכזתי במילים.
    ואת כמו בצל, כמה שמקלפים יש עוד שכבה ועוד שכבה…

    אהבתי

  2. דליה יקרה, תודה! אין מה להשוות בכלל, אילן הוא אמן ויוצר וגם גיטריסט מחונן. אני ניגנתי אבל ברור לי שהכישרון שלי לא שם, וגם לא היה בתקופה ההיא…
    השכבות הללו הן פרה-היסטוריות, אבל אירועים מהילדות נשארים לכל החיים כנראה, תודה שקראת והגבת, תודה על הלייק. אני רוצה להרשם לבלוג שלך, כדי שאקבל התראות, אבל כנראה לא הוספת וידג'ט שמאפשר את זה.

    אהבתי

  3. ורד יקרה, הסיפור עם השוטר ממש מקומם, במיוחד מבחינת חוסר האינטיליגנציה הרגשית שלו. הרי הוא יכול היה גם להעביר את המסר לבית הספר בצורה קצת פחות קולנית ופוגענית, מכפי שעשה, וניכר כי בתהליך הוא לא חשב עלייך ולא הבין בחשבון את גילך הצעיר ואת ההשפעה שיהיו לדבריו עלייך. הדבר העצוב הוא שבילדות אנו נוטים לראות בגורמי סמכות כמי שמייצגים לא רק סדר ושררה, אלא גם צדק וחכמת-חיים. כשאני מסתכל לאחור מבית ומחוץ, אני לפעמים נחרד מכמות המבוגרים הלא-ישרים והלא-חכמים שהיו בסביבתי, ולפעמים גם היום מגלה שבמערכות החינוך של ילדיי ישנם מורים או בעלי תפקידים שאולי יש להם כוונות טובות, אבל מעשיהם לא תמיד עולים איתן בקנה אחד.
    והסיפור על הלהקה בתיכון הזכיר לי נשכחות משל עצמי… (-:

    אהבתי

    1. שועי, תודה לך על התגובה האמפטית. אכן, הפוסט מתקשר איכשהו אל הפוסט שלך על ודאות ועל תפקידנו כהורים וכמחנכים… מניחה שמאז ומעולם שוטרים היו ועודם בצד הנוזף והמוקיע, במקרה הטוב, ולעתים גם בצד האלים פיזית… ו"שוטרים בריטיים" קימים רק בגן עדן, אם כי אני ודאי חוטאת בהכללה, ישנם גם שוטרים אמפטיים, בעלי אינטילגנציה רגשית גבוהה שמתנהגים בדיוק כמו שהיינו מצפים מהם. אבל במחשבה שניה, אולי גם אותו שוטר היה אדם טוב מחוץ לשעות העבודה, הוא פשוט היה במדים ו"נכנס לתפקיד" השוטר, איבד את עצמיותו, נדמה לי שסארטר דיבר על זה.

      אהבתי

  4. כל הפוסט היה נוגע ללב. מהסיפור על השוטר שהבנתי את דאגתו אך אפשר היה לעשות את הדברים אחרת.. והסיפור על המוסיקה שהיא גורם המעודד בחיים ולכן אני כל כך רוצה שהילדה שלי תבחר כלי נגינה והיא מסרבת…

    אהבתי

    1. תודה רבה לימור. חושבת שלא כדאי ללחוץ על הילדה, אולי הביטוי האישי שלה יהיה בתחום אחר, או שמרצונה תבקש לנגן מאוחר יותר. הילד שלי לא רצה לנגן כשהצעתי לו. שנה לאחר מכן הוא עצמו ביקש לנגן בפסנתר, וכעת הוא אוהב לנגן ומתמיד בלימודים. "אל תעוררו את האהבה עד כי תחפץ".:)

      אהבתי

    1. נפלאות הן דרכי האינטרנט:) תודה רבה ראובן – שקראת, ותודה על התגובה מחממת הלב שהשארת כאן. אגב, בעקבות הפוסט הזה קיבלתי גם הודעה במייל ממישהו נוסף שעוסק בחינוך (אני לא מכירה אותו מהמציאות), אשר למד אצל אלישע שפי והושפע ממנו מאוד. אשמח לקרוא מאמרים שלך, אם נועדו גם להדיוטות כמוני, ואם הם נמצאים ברשת.

      אהבתי

  5. יפה ונוגע ללב.
    מתופף שמעריץ את רינגו סטאר – זה משעשע.
    ממליץ לך לחזור לגיטרה – אני חזרתי אחרי יותר מ 25 שנה, וזה אחד הדברים הטובים שקרו לי, המפגש המחודש איתה.

    Liked by 1 person

  6. תודה איש גדול. באמת משעשע, כולם מעריצים נגני גיטרה או סקסופון… ורינגו לא היה המתופף הכי חשוב בהסטוריה עד כמה שאני מבינה בתיפוף :) כן, הייתי רוצה לחזור לנגן, אולי זה עוד יקרה יום אחד (כבר עברו יותר מ-25 שנים :) )

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s