מטהרן לחולון דרך רחוב רש"י

התמזל מזלי, היו לי מורים טובים, ביסודי וגם בתיכון. אבל  שיעורים שלמדתי מהורי, כנראה לא נלמדים באף בית ספר. הבוקר נזכרתי בשניים כאלו – שבעצם אין  קשר ביניהם, מלבד זאת שבשני המקרים הורי נכחו, הראשון נגע בהם ישירות אבל בחרו להשאר פאסיביים, השני – כלל לא נגע להם, אבל בחרו לפעול.
הדרמה הקטנה הראשונה התרחשה בחולון בשנות השבעים או השמונים, כבר לא זוכרת – אחר צהרים רגיל לגמרי, אבא נמנם על כסא הנוח שלו בחצר האחורית, אחרי יום עבודה מעייף ב"סולל בונה", כשלפתע הדהד קולה של אמא מחזית הבית: "עובדיה! גנב!!! תפסתי גנב!!!" הוא זינק עם כולנו, תוך שניות היינו במטבח, שם נגלה לעינינו מחזה: אמא אוחזת ביד אחת את ארנקה, שבדרך כלל היה מונח על המקרר לשימוש כולנו, ובידה השניה אוחזת בנחישות את ידו של בחור צעיר שנראה "ג'אנקי" לגמרי, בקושי עמד על הרגליים. לרגע עמדנו פעורי פה, מתלבטים מה עושים במצב הזה. לא עברו יותר מכמה רגעים ספורים, והחמלה גברה על הרצון להסגיר  –  אבא אחז את הגנב בידו, הוליך אותו אל מחוץ לבית והסביר לו בשקט אבל בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "שמע, הפעם אני משחרר אותך, אבל אם אראה אותך מסתובב בשכונה הזאת שוב, אני אדאג שתשב בכלא".  הצעיר מלמל משהו, הבטיח שיחזור למוטב, נשא את רגליו ונעלם מהאופק במהירות הבזק, מהפחד שאבי יתחרט…
באותם ימים לא נהגו לנעול דלתות כניסה לבית, וגם השער לא היה נעול. נדמה לי שעד יומם האחרון הם לא נעלו במשך היום. הארנק שתמיד היה בו קצת כסף למכולת חזר למקומו הרגיל מעל המקרר, ולא הוגשה תלונה במשטרה. לפי מה שסיפרו השכנים – הנרקומן נראה ברחוב עוד כמה פעמים, עד שעבר לשיקום או למקום אחר. אל הבית שלנו הוא כבר לא העז להתקרב.

הסיפור השני שנזכרתי בו התרחש באמצע שנות השמונים. קצת לפני ששיינקין הפך להיות "שיינקין", התגוררתי בדירת סטודנטים ברחוב רש"י,  עם צ', סטודנט לארכיטקטורה ועם ה' שלמדה איתי קולנוע. הלימודים הסתיימו ביוני, והיה ברור שלא נחדש את החוזה עם סיומו בסוף אוגוסט. צ' החליט לעזוב ולוותר על החזר שכר הדירה ששילם מראש עד תחילת ספטמבר, ה' החליטה להשאר עד תום החוזה, ואני – למזלי מצאתי דירת קרקע עם חצר בנווה צדק, ורציתי לסגור מיד עם בעל הבית, שלא הסכים להמתין חודשיים. מכיוון שלא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על כמה אלפי שקלים ששולמו לבעלת הדירה ברש"י, סיכמתי עם ה' שאחפש מחליף/ה לחודשיים שנותרו עד תום החוזה, שניהם יחלקו ביניהם את הדירה וכך אוכל לקבל את כספי, ולעבור למקום החדש.
לא קל למצוא דייר לחודשיים בלבד, עם הבטחה שהחוזה יחודש לאחר מכן. אנשים רוצים לדעת דברים ברורים. וכך קרה שהתקשר רק מועמד פוטנציאלי אחד – צעיר ערבי נוצרי מכפר ליד נצרת, שהתקבל ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה, וידע כמעט בודאות שיוכל לשכור חדר במעונות הסטודנטים עם תחילת הלימודים. הוא חיפש חדר זמני, כדי שיוכל לחיות בתל אביב קצת לפני כן, לחפש עבודה. כשראה את החדר שלי בדירה ביקש לשכור אותו, אך ה' השותפה הנשארת – הסכימה, רק עד הרגע בו נודע לה שהוא ערבי. לא עזרו מזגו הטוב, תלתליו הבלונדינים ועיניו הירוקות של הבחור, ההתנגדות היתה נחרצת. שקלה לעזוב גם היא, כך שכולנו נבטל את החוזה הישן, ונאפשר לבחור שהגיע לחפש שותפים שמתאימים לו ולחתום על חוזה חדש, אבל אז התברר שגם בעלת הבית לא מוכנה להשכיר את הדירה לבחור ערבי, והיא הבהירה זאת בטלפון חד וחלק. אני זוכרת שעניין הכסף היה חשוב,  בנקודה הזו הבנתי ששכר דירה של חודשיים נזרק לפח, ולא היו לי רזרבות. אבל היה הרבה יותר קשה לעמוד מול הבחור שכל חטאו – דתו השונה, ולהסביר לו שאי אפשר להשכיר לו חדר.  הבנתי ממנו שאין לו מקום לשהות בו אפילו באופן זמני, עד שימצא פתרון אחר, כך שיאלץ לחזור לכפרו.
במקרה לגמרי, כשהבחור עדיין בדירתי ושנינו אובדי עצות, התקשר אבי, שמע מה קרה והסיפור נגע לליבו, ואז הציע משהו שמאוד הפתיע אותי: הוא הזמין את הבחור להתאכסן ללא כל תשלום ביחידת דיור בחצר הבית בחולון, עד אשר ימצא מקום קבוע לגור בו. וכך קרה שאותו בחור התגורר בבית הורי  כמה ימים, אולי שבוע, עד שמצא חדר במקום אחר ועזב, כשהוא מודה להם מאוד.
מאוחר יותר אבי סיפר לי למה נהג כך: כשהיה צעיר, בן 17 או 18, הגיע חסר כל אל העיר הגדולה טהרן שבה למד אחיו הבכור. האח, יצחק, התגורר בשכירות אצל אישה מוסלמית שכלליה היו נוקשים: אם דייר חולק את חדרו עם מישהו נוסף, המחיר קופץ פי שניים. לאבי לא היה הסכום המבוקש, גם לאחיו הסטודנט לא היה, ואותה אישה ריחמה על שניהם, בחרה להעלים עין ואפשרה לאבי לשהות בחדר ללא תוספת תשלום. אבי לעולם לא שכח את היחס שזכה לו אז, והוא שהניע אותו, בשיתוף מלא עם אמי, להציע עזרה ולארח בביתם צעיר שאינם מכירים, ללא כל תמורה.
עברו הרבה שנים מאז, מלחמות, פיגועים, ממשלות נוראיות וחומות שקמו בלב, הפכו את כולנו למנוכרים זה מזה, חשדנים כלפי אחרים, ואני כבר לא בטוחה שמחאה חברתית תשנה את תמונת המצב, הלוא כולנו זקוקים לשינוי פנימי ומהותי- ביחס לאחר, לשונה, ובעיקר למובס, בין אם בקרב או בידי הגורל. הורי כבר אינם, אבל הדרך שבה פעלו, מתוך רגש אנושי ולא מתוך פחד ונורמות חברתיות, נחקקה בלבי ובתודעתי.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “מטהרן לחולון דרך רחוב רש"י

  1. ריקי, את המגיבה הראשונה כאן בבלוג עצמו, ותגובתך מחממת את ליבי. כתבתי כדי לעשות קצת סדר בזכרונות שלי, לא ידעתי אם ואיזה עניין ימצאו בסיפורים הללו אחרים/ות… והנה מסתבר שכן. תודה. :)

    אהבתי

  2. תודה בועז, כמו שאתה רואה, זה מהבית… אבל בטח גם השפעה סביבתית – מהשכונה, בית ספר גורדון לא רחוק מסירקין, תנועות הנוער של אז… טוב שיש עדיין מי שמעריך.

    אהבתי

  3. מקסים!
    ואיזה הורים מדהימים היו לנו! אין דברים כאלה!
    אגב, את הגנב אבא שחרר בגללי. אני התחננתי שישחרר אותו. היה נראה לי נורא אומלל..הגנב..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s