כדור הבדולח שהבליח לרגע

זה קרה הבוקר לפני 18 שנים, ב 10 ביוני 1994, בוקר יום שישי. יצאתי מהבית עם תיק צילום, במטרה לצלם את הילדים בגן של אחותי לתמונת מחזור. העננות שהיתה בשעות הבוקר המוקדמות  נעלמה, ואני הצטערתי שלא יצאתי מוקדם יותר, כי אור השמש כבר היה קונטרסטי, הרסני לצילום. לא יכולתי לדעת שהאיחור יעניק לי הזדמנות להפרד.
סיימתי לצלם ונכנסתי אל בית הורי הסמוך, להגיד שלום. אמא עמדה במטבח, טיגנה במיה וקילפה כמויות עצומות של תפוחי אדמה. זוכרת שנראה לי מוזר שהיא מכינה כל כך הרבה תפוחי אדמה בבוקר, והיא הסבירה שקנתה הרבה מדי.
ואז ארז אחי שבדיוק התעורר נכנס למטבח, נתן לי צ'אפחה על הכתף: "מה העניינים?", עשה שיחת טלפון אחת, סימן "וי" ליד  סעיפים ברשימה כתובה שהחזיק ביד, עבודות מסגרות קטנות אצל השכנים, וכאלה. "גמרתי את כל העבודות שלי" אמר, שמח על היום הפנוי. "יאללה ביי". עלה על אופנוע הסוזוקי שלו, ורכב אל יעד לא ידוע. באחת בצהרים, שלוש שעות מאוחר יותר, אירעה התאונה. שלושה ימים לאחר יום הולדתו ה23, ארז – בן זקונים אהוב, נכד ואח וחבר, יצא מחיינו ברכיבה על כלי המוות, מכה שממנה המשפחה לא תתאושש עוד לעולם.
בין ארז וביני היו 11 שנים. כשנולד הייתי האחות הבוגרת ששמרה עליו, ברגשותי הייתי מעין אמא קטנה, דאגתי לו, חששתי שיפגע. במיוחד כששירת בצבא, בתקופת האינתיפאדה, ואני למדתי בניו יורק. כשחזרתי התברר לי שהנער הפך לצעיר יפה תואר, בחור מוכשר ואהוב, עם אוסף חברים בלתי יאמן שהיו כרוכים אחריו, מבלים אצלו שעות. גומא את העולם בצמאון, משעשע בחיקויים שלו, "סייח" קראתי לו, והוא היה מזדקף ומשמיע חיקוי נהדר של צניפת סוסים. היה לו כשרון קומי ששבה את לב כולם. שמחתי לדעת שבמוזיקה היה קצת מושפע ממני, ובכלל, היה החבר הכי טוב שלי, איש סודי, אין קרבה גדולה מזו,  אחי במלוא מובן המילה. בדיעבד יתברר שכל אחד/ת מאיתנו במשפחה הרגיש/ה את הקרבה העמוקה הזו שארז ידע לתת. הוא הלך, ועולמנו חרב, כמה שהביטוי הזה מדויק.
כל אדם מתמודד עם אסונו בדרך משלו. אמא, שהתייתמה בגיל צעיר ואיבדה את אחיה יצחק במלחמת ששת הימים, התמודדה עם המכה הנוראה מכל במעין "חוסר שפיות זמני" שבמהלכו ניצלו את תמימותה כל מיני שרלטנים ועובדי אלילים- בדקו מזוזות, הקיזו דם תרנגולות, מסרו בידיה מיני קמעות. אבי, שהיה אדם רציונאלי ואתאיסט גמור, שיקע עצמו לדעת בענני עשן סיגריות. "לא עליו אני בוכה, על עצמי אני בוכה, שנשארתי כאן בלעדיו" אמר, וסירב להתנחם באמונה בעולם הבא, דבר שמעולם לא האמין בו.
תמיד ידענו שארז נולד בתאריך הלועזי שבו נהרג במלחמה דודי יצחק, בדיוק ארבע שנים אחרי, ב7 ליוני 1971. קרובי משפחה דתיים רחוקים שלא היה איתם קשר במשך השנים הגיעו לשבעה,  והם אלו שהצביעו על הקשר בגימטריה- יצחק וארז, סכום שני השמות זהה = 208.
כאן התחילה ההתמודדות שלי, נראה שהיתה דומה במקצת לזו של וודי אלן בסרט "חנה ואחיותיה", המחפש משמעות בדתות שונות לאחר שהרופא מעלה השערה שיש לו גידול בראש… מצאתי עצמי שקועה בעיסוק במוות, תוהה, תועה, בודה ומתבדה. האמונה, יש בה הקלה מסוימת. אני הייתי מוכנה להאמין בכל דבר, ובלבד שיספקו לי אחיזה ראציונלית כלשהי. קראתי אין סוף ספרים על החיים שאחרי, ביניהם ספרו של ד. סקוט רוגו, רופא שהקדיש את חייו לחקר אנשים ש"היו שם" וחזרו לחיים. אך הפיסקה האחרונה בספר החזירה אותי אל ההתחלה: "עבורי, התעלומה הגדולה ביותר של הויכוח על המשכיות החיים, היא חוסר היכולת הבסיסית לחדור לתוכה"… "הטענה להמשכיות החיים שלאחר המוות היא מרשימה, אך עדיין לא מוכחת."

בהמשך קראתי ספרי קבלה, הצטרפתי אל שיעורי זן בודהיזם וקראתי ספרי מיסטיקה, למדתי לפענח מפות אסטרולוגיות וחיפשתי במפת הלידה של אחי את הרמז, המפתח למותו…  פגשתי כל מיני שרלטנים, נעזרתי במטפלת בדמיון מודרך.  בין כל הנסיונות הללו היו גם כאלו שהשפיעו על חיי ועל תפיסת עולמי. איש יקר ערך לי היכרות עם תיאוריית הכאוס, שנכבשתי בקסמה, גם הטאואיזם ותורתו של לאו טסו דיברו אלי מאוד. הלכתי לשמוע סדרת הרצאות בשם "החיים הללו – למי אני עמל?" של פרופ' יוסף אגסי, איש מרתק שאהבתי לשמוע עוד לפני מות אחי. אגסי, "רציונאליסט מתון" לדבריו, דיבר על הצורך האנושי בעיסוק ב"דברי הבל", על חוויה אישית מיסטית שהיתה לו במדבר יהודה, וההרצאות שלו הצליחו למלא את החלל הנוראי שנפער בהוויה שלי.
ואז הגעתי אל הפותחת היפואית.
זו היתה מתנה מאמא. "תשמעי, הייתי אצל פותחת במזל, יצאתי המומה! את חייבת! קבעתי לך תור לעוד שלושה חודשים, בדיוק ביום ההולדת שלך" בישרה לי בטלפון. "אמא, מה עשית?" נבהלתי כששמעתי שאותה אישה גבתה ממנה 300 ש"ח, טבין ותקילין. "למה שלא תבטלי את הדבר הזה, לא עדיף שאקנה חולצה או שמלה ב300 ש"ח?" ניסיתי להניא אותה. אבל אמא היתה נחושה מאוד: "היא לא כמו כל האחרים, היא אמרה לי דברים שאף אחד לא יודע עלי, היא מדהימה".
וכך, בבוקר ה15 למרץ, יום הולדתי, מצאתי את עצמי יושבת בחנות תכשיטים בשדרות ירושלים ביפו, כפי הנראה השייכת לאביה של המכשפה הצפון אפריקאית. חדרון קטנטן, נסתר בפאתי החנות, ושלוש נשים ממתינות בהתרגשות לתורן. אימי חיכתה ברחוב. זוכרת שחשבתי לעצמי : "מה אני עושה כאן?", כל מה שרציתי היה לצאת ממאורת הבאבא סאלי הזו, ושנלך, אמא ואני, לאכול במסעדה סמוכה.
הכל התהפך ברגע שנכנסתי. קשה לתאר, בדיעבד הצטערתי שלא הבאתי איתי מצלמה או טייפ, הקסם נשאר בחדר. "שתי את הקפה" אמרה לי הבחורה הצעירה, שנראתה רגילה לגמרי, לא ניכרו בה יכולות תקשור כלשהן. שתיתי את הקפה והיא הפכה את הספל והתבוננה בו בריכוז. "יש לך אח, שמו אילן" אמרה, "יש לך עוד אח, ארז, הנה שניהם, תסתכלי. הם קשורים מאוד." הסתכלתי בשיירי הבוץ שעל הכוס, הם יצרו שתי מילים ברורות מאוד: "אילן" ו"ארז". לא האמנתי למראה עיני, שתי המילים מרוחות על דפנות הספל, מחוברות זו לזו.
פיזרה ערימת קלפים הפוכים על השולחן וביקשה ממני לערבב אותם כשהם הפוכים, לבחור שישה בלי לראות מה יש בהם, להניח בשורה ולהפוך על פניו את הראשון. היה מצויר בו אביר לבוש שריון קרב. "יש לך אח חייל" שלפה מייד. "לא, זה לא נכון", אמרתי, מחזיקה את עצמי לא לגלות פרט נוסף. "רגע, רגע", אמרה כשהפכתי את השני. היה מצויר בו סמל מוות כלשהו, גולגולת או שלד. "היה לך אח, שמו ארז, והוא מת במלחמה." פסקה. "לא", תיקנתי אותה, "ארז מת אבל לא במלחמה". אני כבר לא זוכרת מה היה בקלף השלישי, נדמה לי שצורות שבורות – "ארז הוא יצחק, יצחק נהרג במלחמה", הצליחה לפענח והמשיכה הלאה, לספר על יצחק שאהב מאוד את אחותו שרה (אימי) וחזר אליה כתינוק. סיפרה גם על דמויות אחרות במשפחה של אימי, הפרטים היו נכונים.
בשלב הזה ישבתי בפה פעור, גם אם רציתי להגיד משהו המילים לא יכלו לצאת. התעשתתי וביקשתי לפתוח שישה קלפים חדשים, הפעם בהקשר של עתיד. בקלף הראשון ראתה את  אבי "יושב על פלגי מים מוקף בנכדים", ומצבו הבריאותי לא טוב, ואז התחילה לדבר בשטף כאילו היתה מדיום שנתונה בטראנס, המילים שנובעות מגרונה אינן שלה, והיא תשכח אותן ברגע שאצא מהחדר. בין השאר הזכירה את התאריך 28 לאפריל, מה שהפתיע אותי מאוד- באותו זמן הייתי בקשר נפתל ולא ברור עם מישהו שנולד בתאריך הזה. האם היא קוראת מחשבות? באחד הקלפים נראו גבר ואישה עירומים מחובקים ליד עץ. "הנה, את רואה? תהיה לך זוגיות טובה". לקחה כדור בדולח גדול שעמד בפינה והסתכלה בו בריכוז. והנה במקום שיעלה בן זוגי העתידי, עלתה וצפה דמות אשת אחי הגדול, לפי התיאור שנתנה… "אבל עם מי הזוגיות שראית בקלף? תוכלי להגיד עוד משהו?  מה שמו?" התחננתי. "רגע, אני מנסה" אמרה. ואז בבת אחת שמטה את הכדור – "זהו, זה נגמר" אמרה, "זה הלך, התפוגג. אני לא יודעת".
יצאתי מהחנות, כאילו חזרתי ממערת הקסמים של אלאדין. אמא חיכתה בחוץ מחייכת, באותו יום היא ניצחה – כי את החור השחור שפער המוות בלב השכל הישר לא יכול היה לתפוס, להכיל או להכניע. ואילו הטירוף והכישוף, העיסוק בדברים הלא רציונאליים, העניקו לשתינו כמה רגעים של חסד, של יכולת להתמודד עם סבל נפשי עמוק, עם היגון.
הרבה שנים עברו מאז. לפני שמונה שנים עברתי לגור ביפו, קרוב מאוד למקום בו היתה אז חנות התכשיטים בבניין מס' 30. היא כבר אינה שם. רוצה לשאול בעלי חנות ממתקים אם היתה כאן חנות תכשיטים של מישהו בשם כדורי, ועוזבת, אומרת לעצמי שזה חסר טעם. כבר לא עוסקת בחיפושים אחר משמעויות, אבל פה ושם במשך השנים קיבלתי עוד כמה סימנים ואותות שזר לא יבינם. והנה ח"י שנים עברו מאז שארז איננו, חמש מאז שאמא ואבא נאספו אליו. בכל מוות טמון גם זרע חיים, כל התחלה היא גם ספירה לאחור אל המוות. וניפגש בסוף כל הדרכים, כי לא יתכן שלא.

צילם: ארז נבון – אחת היונים  על גג השובך שבנה, מרץ  1994