שורשים וצמרות VS תחנות רכבת

בבוקר ה-3 ליולי התעוררתי במתח כפול – לקחתי על עצמי שתי משימות הקשורות לשדרות ירושלים – האחת, באותו בוקר – להוביל סיור של פעילים לאורך השדרה ולספר את סיפורה, השניה, שלושה ימים לאחר מכן – לארגן מפגש תושבים בנושא הרכבת הקלה.
בעודי מנסה לארגן את המחשבות, נזכרתי פתאום שבדיוק בתאריך הזה לפני 12 שנים – בשנת 2003, עברתי לגור ביפו.
מתי הפכתי להיות "פריקית" של השדרה ומגויסת כל כולי למאבק למענה?
נראה שהקשר התחיל בילדות – לכאן נסענו עם ההורים לקנות נעליים ומעילים ב"שקם", כאן אחזתי נרגשת את שני התקליטים הראשונים שלי, שרכשתי בחנות קטנה בפינת יהודה הימית, אי שם באמצע שנות ה-70. דרך השדרה רכבנו בתיכון על אופניים מחולון לטיילת שעדיין לא הוקמה, בין חורבות מנשייה, הזונות והסרסורים של רחוב הירקון. ליפו וגם לשדרה תמיד נלוו תחושות של קסם ומסתורין, וגם קצת איום. בהמשך, כשהתגוררתי ליד כיכר רבין, ביקור בברצלונה גרם לי לחוש לראשונה חמלה ותחושת החמצה, משום שהשדרות דומות ושתיהן יורדות אל הים – ולא הבנתי למה השדרה היפואית מוזנחת כל כך, ולא שוקקת חיים כמו זו הספרדית.

אך רק אחרי שעברתי לגור בסמוך לשדרה, נשאבתי לצילומים ולסיפורים מהעבר המרתק שלה,  הן בתקופה הפלסטינית, והן בתקופת העליה מבולגריה וארצות הבלקן, כשהפכה להיות "סופיה הקטנה". בין השאר שמעתי סיפורים מאנשים שנפשם נקשרה במקום הזה, מההיסטוריון תושב יפו סמי אבו שחאדה, קראתי באתר מופלא שהקים האדריכל אמנון בר אור עם תלמידיו: "השדרה הראשונה", בספרם של יוסף עספור ויוסי גרנובסקי: "פניך ולא הירח יפו", ספר צנוע שמכיל הרבה מידע ומיתולוגיות מקומיות, ומאמר חשוב של האדריכל שמואל גרואג: "הבולבארד הסמוי מן העין".

וכך, כשצץ במקרה תאריך תחילת הקמת  בולבארד ג'מאל פאשה – 15 ליולי 1915, פניתי אל אנשים אלו לבקש עצתם, איך לעניין את פרנסי העיר המתכחשים לעברה, על מנת שיאפשרו לציין וגם לחגוג 100 שנים לשדרה. הם וגם פעילים בסדנת מובילי טבע וקיימות ביפו ותושבים רבים אחרים נרתמו לנושא בהתלהבות רבה.

לרוע המזל הפניות  אל העירייה והזרוע שלה – המשלמה ליפו, לא נשאו פרי. אחד הנימוקים היה – שעוד מעט יחלו העבודות של הרכבת הקלה, לכן אי אפשר לקיים חגיגות. ה"עוד מעט" הזה יהיה כנראה בעוד שנתיים, ולמעשה כבר התחיל לפני 10 שנים, כשכיסו את כל חלקה הצפוני והמרכזי של השדרה במרצפות אפורות ובמעקות בטון, כהכנה לרכבת שאו־טו־טו תגיע, ותוך כדי כך הנחיתו מכה אנושה על בעלי העסקים לכל אורכה. בהמשך העבירו את כל קווי האוטובוסים דרך השדרה, כך שהפכה להיות ציר תעבורה ראשי סואן ורועש, מה שמאפשר להם לטעון כעת שהפתרון לכל ההזנחה הזו הוא למרבה האבסורד – ללכת בקיצוניות לצד השני, להוציא את כל התחבורה מהשדרה ולעצב אותה כמדרחוב שטוח, חסר שימוש ותוחלת וחסר זיקה לשדרה ההיסטורית, אשר בו תיסע רכבת מבת ים לפתח תקווה ובחזרה.
אני רוצה להתייחס רק לפן אחד של ההרס שעלול להיגרם אם התוכנית תתממש – והוא עקירת עשרות עצים בשדרה בעלת העבר המפואר והיחידה ביפו, רובם בני 60 שנים ויותר.
למעשה העצים הם הסממן האחרון של השדרה שעדיין לא נתלש ונעקר, מלבד הבניינים. דוגמה אחת: שנאי משנות ה-20, אחד משלושת הראשונים שנבנו בסביבה זו עם הקמת תחנת החשמל של רוטנברג – נהרס בשנת 2007 ללא דיון וללא שיתוף ציבור.

קינג ג'ורג' אבניו בשנות ה- 20, יפו ולא ירושלים כפי שהודפס בטעות.
גלויה בהוצאת משה אורדמן, בערך 1925 ( הצילום אולי לפני) הצלם הוא כנראה אברהם סוסקין, הטעות של המדפיס – רחוב המלך ג'ורג', יפו. הצילום באדיבות זיו גורה.

השנאי של ריכרד קאופמן הוא פרט בזכרון הישראלי והפלסטיני, למרבה האירוניה חלק מהמורשת העברית שנמחק.
לפני כן העתיקו את המזרקה היפה שהיתה במרכז השדרה, אל מקום אחר, ואין שום אזכור, אף קל שבקלים לגינות היפות ולככרות הקטנות  שהיו בשדרה והקנו לה את השם "אל נוזהה" ("הטיילת") בפי התושבים.

אולם אלהמברה בשיא פריחתו -דוגמה טובה לקשר בין פריחה תרבותית וסביבה מטופחת.
אולם אלהמברה בימי הזוהר – פריחה תרבותית וסביבה מטופחת.

לאחר לחץ גדול על נת"ע לספק לנו מידע, קיבלנו את התרשימים של התחנות – תמונה חלקית, לי כרגע יש מידע על שלוש תחנות, ואני מצרפת כאן את התרשימים ואת הצילומים שצילמתי, אני חושבת שהם מדברים בעד עצמם.

תחנת סלמה, תרשים וצילומי העצים שייעקרו

הכיוונים: מזרח למטה, מערב למעלה .
תחנת סלמה, העיגולים הצהובים מסמלים 11 עצים שייעקרו. כיוון התרשים: מזרח למטה, מערב למעלה .
בתמונה זו: 6 עצים שייעקרו על מנת לאפשר פתיחת דלתות הרכבת הקלה.
בתמונה זו: 6 עצים שייעקרו על פי התכנון על מנת לאפשר פתיחת דלתות הרכבת הקלה.
5 עצים נוספים שייעקרו בתחנת סלמה, שדרות ירושלים.
5 עצים נוספים שמתכננים לעקור בתחנת סלמה, שדרות ירושלים.
תחנת סלמה
תחנת סלמה, חלק מהעצים שמתכוונים לעקור – כך זה נראה מלמטה

תחנת בן צבי – שדרות ירושלים

ben_zvi
תחנת בן צבי – שדרות ירושלים.ֿ
תחנת בן צבי - כאן מתכננים לעקור 5 עצים.
תחנת בן צבי – כאן מתכננים לעקור 5 עצים, בתמונה ארבעה מהם.
חמישה עצים שייעקרו - הדקלים נשארים לאורך כל השדרה.
חמישה עצים שייעקרו – הדקלים נשארים לאורך כל השדרה.

תחנת ד"ר ארליך (ליד בי"ח דג'אני – כיום צהלון)

תרשים תחנת ד
תרשים תחנת ד"ר ארליך – המלבן המסומן בירוק (ליד בי"ח דג'אני לשעבר, כיום צהלון).
העצים שמתכננים לעקור בתחנת ארליך
העצים שמתכננים לעקור בתחנת ארליך

הבאתי כאן רק את מה שכבר ידוע, בנוסף לעצים שנראים כאן, ייעקרו עוד עצים בתחנה שליד רחוב אילת (התחנה מחוץ לשדרה עצמה), יועתקו כמה עצים ובצד הדרומי של השדרה הרכבת תיסע ממש בתוך הפרומנדה. באופן לא רשמי נאמר לנו שמדובר בעקירת 48 עצים, ובכל מקרה מדובר בלמעלה מ-40.

בסיור שערכנו השבוע השתתפו גם בעלי עסקים מהשדרה. אחד מהם – הרצל מ"פונדק הרצל", 47 שנים בשדרה, זעק: "אתם דואגים רק לעצים, ומה עלינו, בני האדם?"
להרצל מהשדרה ולכל המשפחות הרבות האחרות שחיות סביבה, אני רוצה לומר:  מי שדואג לעצים אכפת לו גם מבני אדם.
רק שלא נשכח – לעצים יש נוכחות גדולה במרחב, לא קל לעקור אותם, ויהיו הרבה שיתגייסו להצלתם. אבל בני האדם זקוקים להגנה לא פחות מהעצים, גם כשהם נראים פחות יפים מהם. ובשורה התחתונה: הקידמה והטכנולוגיה בדמות הרכבת הקלה אמורות לשרת בני אדם ולא להפך. מרחב עירוני הוא סוג של "שמורת טבע" שיש להתייחס אליה בכבוד ובזהירות שלא לחבל בה, בדיוק כמו שמתייחסים אל שונית אלמוגים, רכס כורכר ושלולית חורף, ואל אתרי הארכיאולוגיה מלפני אלפי שנים.

עצומה למען הצלת העצים בשדרה:
http://atzuma.co.il/jaffa

פוסטים נוספים הקשורים לנושא זה:
עצים
נוזהא כמשל – על הליכה בשדרה ושוטטות וירטואלית

מכתב למערכת "הארץ" – מאת יוסי גרנובסקי

עצים

אם עצים היו יכולים להפיק WiFi, איש לא היה מעלה בדעתו לכרות אותם. אבל הם מספקים לנו רק חמצן… (סטטוס אנונימי שרץ בפייסבוק)

במוזיאון העיצוב בחולון מוצגת עכשיו תערוכה שעדיין לא ראיתי – צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי בישראל. ביפו היעדר הצל מורגש באזורים החדשים – פארק עצום שהוקם ללא כל קשר למזרח התיכון, לשמש הקופחת ולאורח חייהם של תושבי השכונות הסמוכות – עג'מי וגבעת עליה, וכן רחבה גדולה במרכז העיר, החשופה והמרוצפת כולה מרצפות אפורות משמימות, שבתוכן חנוטים עצים, לא ברור איך יגדלו ויתנו צל.

רחבת משכנות רות דניאל, יפו, אוגוסט 2014

אבל עצים הם לא רק התועלת שאפשר להפיק מהם – צל, פרי וכו'…
כשבוחנים רק את התועלת הפיזית, עלולים להיפטר מהם לאחר שמילאו את חובתם האזרחית, וכך בלי להניד עפעף יתכננו מסלול רכבת שירמוס בדרכו 800 עצים. תחשבו על זה: קרון רכבת שאולי עדיין לא ייצרו, יקבל עדיפות על פני עצים ותיקים, ובמקום להזיז את הקרון הצידה או למטה, יעקרו את העצים שמושרשים כל כך חזק באדמה, עם כל הציפורים והיצורים האחרים שחיים בין ענפיהם.

לא על התועלת הפיזית רציתי לכתוב, כי אם על רגשות, על אישיות של עץ, על זוגיות, על אהבה. וגם – על עצים במרחב הפרטי, במרחב הציבורי ובטבע אשר אדיש לשניהם.

למשל: עצי השקמה, חלק מנוף ילדותי בחולון. רק לפני זמן קצר נודע לי שהשקמה אינה "ארץ־ישראלית", מקורה באפריקה, אך לרוע המזל צִרעת הפיקוס שעוזרת בהפרייה שלה לא נמצאת באזורנו, ולכן כיום אלו עצים נדירים מאוד, אף כי הוזכרו בתנ"ך בכמה מקומות, הידוע ביותר: "ויען עמוס ויאמר אל-אמציה לא-נביא אנכי ולא בן-נביא אנכי כי-בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס ז יד).

כשאבא שלי הגיע למלכיה, ב- 1950, השטח שבו הוקם הקיבוץ נראה כמו הר טרשים קירח. האגדה מספרת שאבא רצה להזמין למקום החדש חברה טורקיה שהיה מאוהב בה בהכשרה בקבוצת כנרת, אבל כמי שגדל ליד נהר, בוסתנים ויערות, התבייש להזמין אותה למקום שאין בו עצים. בלהט שהיה לו הוא יזם נטיעות, כדי שיוכל להזמין את הבחורה. ואלו היו העצים הראשונים במלכיה.
היום מלכיה טובלת ביערות, קשה להאמין שמדובר באותו מקום.

שלג במלכיה, 1950
שלג במלכיה, 1950
קיבוץ מלכיה, מרץ 2010
קיבוץ מלכיה, מרץ 2010

באחד מביקורי במלכיה, אצל דודתי נעמי,  צדה עיני שלט שלא היה שם קודם לכן, ליד שורת עצי ברוש. "שנת 1956 היתה שנה פוריה במיוחד ומשופעת בנשים, חברות הקיבוץ, שהיו בהריון." (…) "עשרה עצי ברוש ניטעו על ידי החברות הצעירות שכרסן בין שיניהן".

מלכיה, ספטמבר 2013
מלכיה, ספטמבר 2013
ברוש לכל תינוק, מלכיה, 1956 הצילום מספטמבר 2013
ברוש לכל תינוק, מלכיה, 1956
הצילום מספטמבר 2013

"קבוצת אילנות", זה נשמע לי מוכר… ואז נזכרתי שזו היתה הקבוצה של אחי הגדול, ששמו… אילן, אשר נולד במלכיה ב-1956, קצת לפני שהורי עזבו את הקיבוץ.
עמדתי משתאה מול שורת הברושים הזקופים שבשנים ההן סימלו פריון ולידה, חיים חדשים, צמיחה וגדילה, ואילו בהמשך הפכו להיות הסמל המזוהה ביותר עם בתי עלמין צבאיים.
עוד קצת במלכיה, כי אי אפשר בלי ארז הלבנון, אחד מן העצים הממוספרים בקפידה שגדלים שם. ארז – הוא שמו של אחי הצעיר שנקטף בגיל 23, ויש לי רגשות עמוקים אל העץ המיוחד הזה.

עץ מספר 100 - ארז הלבנון, ודודה נעמי. מלכיה, ספטמבר 2013
עץ מספר 100 – ארז הלבנון, ודודה נעמי. מלכיה, ספטמבר 2013

ורק עוד עץ אחד, לפני שחוזרים אל האספלט ואל האקרשטיין – עץ האלה האטלנטית העתיק שליד המצפור. לא מזמן נטעו לידו עצי מאכל חדשים – תאנה, חרוב, רימון ועוד, לכל עץ שלט קטן עם שם המשפחה שנטעה אותו. ויש עוד אלה ענקית בת כמה מאות שנים בדרך למטה, בעמק קדש ("חניון האלה", אי אפשר לפספס).

אלה אטלנטית, ליד מצפור מלכיה, ספטמבר 2013
אלה אטלנטית, ליד מצפור מלכיה, ספטמבר 2013

בחזרה אל העיר הגדולה – ליד אבו כביר, בשטח בית הספר לטבע, ישנו גן בוטאני ובו חורש טבעי של עצים ארץ־ישראלים.  למבקר במקום יש אשליה כאילו הוא נמצא בהר הכרמל, מעין מפלט משאון העיר הגדולה. ואני תוהה: אם אפשר לגדל באבו כביר צמחיה כזאת, למה היא לא נמצאת בכל הגנים הציבוריים בסביבה? למה נזנח החורש הישראלי – האלון, האלה, ער אציל, קטלב מצוי, תאנה וכו' ע"י מעצבי הנוף וגנני העיריה החרוצים, והם נוטעים רק עצים שמקורם במדינות אחרות – טאבבויה ושאר עצים אקזוטיים?

זאת ועוד – חורשת עצי אקליפטוס (מהגר שכבר הפך בן בית מזמן) ליד בלומפילד, נגדעה ללא רחמים, ודווקא בחודש יוני, כשהסביבה משוועת לצל. מסתבר שעץ אקליפטוס אחד קרס בחורשה בחדרה לפני כמה שנים, ולכן החליטו בעירייה "לקטום" קיטום מאסיבי ביותר את עצי החורשה בגן כרונינגן שליד בלומפילד. "את תראי שהם יתאוששו מהר ויהיו חזקים יותר" טענו כשפניתי אליהם. מאז עברו כבר שנתיים, החורשה לא ממש חזרה לעצמה, והמולת הציפורים כבר לא כמו שהיתה לפני הפעולה הברוטאלית הזו. ציפורים נאחזות בענפים מעטים, זה אולי יפה בצילום, אבל עצוב מאוד לראות.

אקליפטוס, גן כרונינגן, יפו, כמה חודשים לאחר גיזום מאסיבי.
אקליפטוס, גן כרונינגן, יפו, כמה חודשים לאחר גיזום מאסיבי.
אקליפטוסים, חצי שנה לאחר גיזום, ינואר 2014, גן כרונינגן ביפו
אקליפטוסים גידמים, ינואר 2014, גן כרונינגן ביפו
זרזירים על אקליפטוסים, ינואר 2014, גן כרונינגן, יפו
זרזירים על אקליפטוסים, ינואר 2014, גן כרונינגן, יפו

מפתיע – שדווקא במרחב הפרטי מודעים יותר לזכויות העצים ונותנים להם את הכבוד הראוי. למשל במעון חוסים "כלנית"  הסמוך לביתי ביפו – הצליחו עצי הפיקוס לשרוד את השיפוץ, והגדר נבנתה סביבם תוך התחשבות בהם. התוצאה – מטאפורה חזקה למאבק בין ציויליזציה וטבע…

מעון כלנית, יפו, אפריל 2012
מעון כלנית, יפו, אפריל 2012
מעון כלנית, יפו, אפריל 2012
מעון כלנית, יפו, אפריל 2012

פיקוס בגדר, יפו, מרץ 2015

"כדי להבין יער שלם, די להבין עץ אחד בודד" אמר לי פעם חבר יפני.
אפשר לכתוב כל כך הרבה על עצים, על הסתעפויותיהם, שורשיהם וצמרותיהם.
אני אסיים הפעם בעבודה אהובה עלי במיוחד – העץ המרחף של רן מורין, שכמו יצירת אמנות טובה מכיל בתוכו כל כך הרבה משמעויות: הנתק בין החברה המודרנית לטבע, היותו של הפרט כבול כמו צמח בעציץ, היהודי הנודד, היעלמותם של תפוזי השמוטי מיפו ועוד…

לפעמים אני חושבת שהים הוא המפלט היחידי שיש לי בסביבה הזו, בלעדיו הייתי גם אני מרגישה כמו עץ בתוך עציץ.

העץ המרחף - יצירה של רן מורין, יפו העתיקה.
העץ המרחף – יצירה של רן מורין, יפו העתיקה.

נוזהא כמשל – על הליכה רגלית ושוטטות וירטואלית

המצלמה הבינה עוד לפני שהבנתי בעצמי. כבר בשנות ה-90 צילמתי את הבניינים היפים שבין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. יש לי נטייה להסתכל למעלה, משיכה לאדריכלות יוצאת דופן ודחף לתעד אותה בצילום ישיר, פורמליסטי.

לימים החלטתי לעבור לגור ביפו, לא בלי התלבטות. "הקו האדום הוא רחוב יהודה הימית" אמרה לי חברה שמתגוררת ביפו העתיקה. "לכל מה שמדרום ליהודה הימית, אל תתקרבי". וחברה אחרת ששאלתי אותה על בית ברחוב מסוים: "כל רחוב ביפו סיפור אחר. יש רחוב טוב, יש רחוב מסוכן". כל זה היה לפני למעלה מ-12 שנים. מאז הכל השתנה. העיריה השקיעה בשיפור תשתיות ושדרוג רחובות, לא ברור אם למען התושבים המקומיים, או למען ה"אוכלוסיה החזקה" שתגיע, "תשפר את מצבה של יפו" ותשלשל סכומים נאים של ארנונה לקופת העירייה.

ועדיין – השכונה המדוברת נדמה שנשארה קצת מאיימת גם לאחר השדרוג.  בעבר יצא לה שם של זירת פשע ועולם תחתון, והיא פחות אטרקטיבית משכונות אחרות. ביפו שם רע הוא למרבה האבסורד "תעודת ביטוח" מפני חדירת  בעלי הון לשכונה ודחיקת תושביה המקוריים העניים החוצה.

בדרך לגינה הקהילתית אנחנו עוברים בה הרבה. שוב ושוב אני מצלמת את הבניינים המיוחדים הללו, ותוהה על קנקנם – מי בנו ברחובות שנוכסו וקיבלו שמות אמנים איטלקיים, מחזאים צרפתיים וסופרים רוסיים, כנוח עליהם דעתם הנאורה והתרבותית של חברי ועדת השמות בעירנו?

דאנטה פינת פושקין פינת אוזשקובה. מאי 2015
דאנטה פינת פושקין פינת אוזשקובה. מאי 2015
רחוב ויקטור הוגו, יפו, מאי 2015
רחוב ויקטור הוגו, יפו, מאי 2015
ויקטור הוגו 19, יפו, מאי 2015
ויקטור הוגו 19, יפו, מאי 2015

ג'יין מוליכה אל התודעה
ג'יין ג'ייקובס – עיתונאית וסופרת  שפעלה בארה"ב נגד כשלים בנושאי תכנון ובנייה בשנות ה-50. בהמשך הגרה לקנדה במחאה על מלחמת וייטנאם, גם כדי שבנה לא ייאלץ להתגייס לצבא האמריקאי. אישה כלבבי היתה ג'יין ג'ייקובס, ואני נענית לאתגר להוביל "הליכת ג'יין" ביפו, לאורך שדרה ארוכה שסובלת שנים רבות מכשלים תכנוניים והרכבת הקלה מטילה עליה צל כבד, משבשת את המראה היפה שלה עוד בטרם עבר בה קרון אחד. כבר לפני עשר שנים כוסו צדדיה בפסי בטון מוגבהים ונחסמו כניסות ויציאות אל השדרה, כהכנה לרכבת.

אני מתכוננת לסיור. בדרך כלל הסיורים שלי בסביבה זו הם סיורי אמנות וכוללים מפגשים עם דמויות שפועלות כאן ועכשיו. הפעם אני מתכוונת להוליך את המשתתפים בקו ישר לאורך הפרומנדה עצמה, שדרת עצי דקל וושינגטוניה מיתולוגיים שנטע הד"ר אליהו קראוזה עם תלמידיו לפני 100 שנים. מכאן, כמו במנהרת הזמן, נביט לצדדים ונחלוף על פני תקופות שונות, סגנונות שונים, תרבויות שנכפו זו על זו. רב הנסתר על הנגלה. מכיוון שלא נסטה לימין או לשמאל אולי נחצה גם את כיכר העיר המרכזית, ונמשיך הלאה עד בית החולים דג'אני, הוא מרכז גריאטרי צהלון של היום.

לא מזמן גילתה עיריית תל אביב "נדיבות" והזמינה את משפחת דג'אני מארה"ב, לונדון ודובאי, לחנוך כיכר קטנה וזניחה ליד בית האבות שהסכימו להעניק לה את השם "כיכר דג'אני". שמו של בית האבות, בעבר אחוזת דג'אני, נשאר "צהלון" על שם רופא איטלקי יהודי בן המאה ה-17, וכך גם שם הרחוב שהיה פעם רחוב דג'אני וכעת נושא את שמו של ד"ר ארליך, רופא יהודי שמעולם לא חי בארץ ישראל.

בית חולים דג'אני - האדריכל: יצחק רפפורט. מאי 2015.
בית חולים דג'אני – האדריכל: יצחק רפפורט. צילום: מאי 2015
קברו של פואד איסמעיל דג'אני, בשטח בית החולים שהקים. צילום: מאי 2015
קברו של פואד איסמעיל דג'אני, בשטח בית החולים שהקים. צילום: מאי 2015

אני מגלה בפאניקה, שלא ידוע לי הרבה על צידה הדרומי של השדרה. הולכת לברר באתר מופלא – "השדרה הראשונה", שהקים האדריכל אמנון בר-אור בעזרת הסטודנטים שלו באוניברסיטת תל אביב. והוא אולי האתר היחיד בעברית שמוקדש כולו לאדריכלות חדשה ביפו. אתר כמעט חתרני, מעצם כך שיש בו תיעוד מדויק, נתונים יבשים, עובדות ומספרים. אני נשאבת פנימה אל תיאור כל בניין ובניין, בצד זה של השדרה – בתי מגורים, מתחם שיכונים שהחליף מתחם בית באר אשר נמחק לחלוטין, המסגד, ומגיעה אל תיאור שכונת נוזהא. מסתבר שכבר קראתי על שכונה זו, במאמר מאיר עיניים של אדריכל אחר, שמואל גרואג – "הבולבארד הסמוי מן העין" אך משום מה דילגתי על הפרטים שכעת מתבהרים – עד שנות ה-30 סימנה השדרה שנקראה "אל נוזהא" ("הטיילת") בפי התושבים הערבים – את גבולה המזרחי של יפו. מעבר לגבול זה מזרחה השתרעו שדות, בוסתנים ופרדסים ובהם בתי באר בודדים. בין השדרה ליפו העתיקה החלה להתפתח העיר המודרנית.

אט אט מחלחלת ההכרה שעל תל אביב ועל יפו עבר תהליך דומה בו זמנית – יציאה מסמטאות צפופות אל בתי מידות, בצד העברי "אחוזת בית", בצד הפלסטיני – השדרה החדשה ושכונת נוזהא – שכונת פאר הצמודה לה מצד מערב. שתי תרבויות שהן בשיא פריחתן בשנות ה-30 וה-40, מושפעות זו מזו, עוינות זו לזו, ועם זאת מקיימות יחסי גומלין שכיום כבר לא קיימים. למשל: בית חייזבון (שד' ירושלים 24) שנבנה עבור משפחת חייזבון (המוסלמית?) שמוצאה בירדן, האדריכל היה נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי פולני. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

בית חייזבון - הבעלים ממוצא ירדני, האדריכל נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי פולני.
בית חייזבון (נבנה בין 1926-28) – הבעלים ממוצא ירדני, האדריכל נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי – פולני.

אני מחפשת צילומים היסטוריים של בתים פרטיים אך לא מוצאת. פונה אל ספרם של יוסי גרנובסקי ויוסף עספור "פניך ולא הירח יפו!" – בספרות, באמנות ובקולנוע שיתופי הפעולה קיימים גם כיום, מנצחים את הפוליטיקה העכורה – ומגלה שלא מדובר רק באצולת ממון, תעשיינים, בעלי נכסים ופרדסנים, כי אם בתרבות שלמה שהתקיימה במרחב זה – 20 מערכות עיתונים היו ביפו בשנות ה-40, כמה וכמה בתי ספר, ספרייה, בית משפט, בית חולים, בתי קולנוע וקברטים, בתי מלון. חלק גדול מהתרבות המודרנית נוצר סביב השדרה החדשה. מכה בי התובנה שהמלחמה היתה לא רק על שטחי אדמה, היא היתה גם ובעיקר התנגשות אלימה בין תרבויות.

בדיעבד וממרחק של זמן תוצאותיה הפכו את הכל – הסימטאות הצרות והמלוכלכות, שבילי החמורים והקסבה בעיר העתיקה, הפכו תוך כמה עשורים למקום היוקרתי ביותר ביפו שמתגוררים בו יהודים ותושבי חוץ אמידים, ואילו השכונה היוקרתית – "נוזהא" שהתרוקנה מיושביה, הפכה לשכונת עוני שהתקבצו בה פליטים – בהתחלה יהודים מבולגריה, בהמשך פליטים מג'בליה ועג'מי. כמה אירוני – על אף המאמץ של הלאומנים משני הצדדים להציג את הפלסטינים כעם של פלאחים הקשורים לאדמתם, והכחשת העירוניות – היישובים שנמחקו הם יישובים כפריים, ואילו הבניינים העירוניים נשמרו ברובם, עדות אילמת שאי אפשר להתכחש לה. "אי אפשר למחוק, בסוף זה מבעבע" אומר ידידי קובי לידרמן, באחד הסיורים ביפו.

מה קורה לחברה שהאליטה העירונית שלה – כלכלית ותרבותית נעלמה בבת אחת?

אני יוצאת שוב לצלם, מוקדם בבוקר. מצלמת את מסגד נוזהא – הוא מזכיר לי בול שמעולם לא הודפס. האם יכול היה להתממש כאן תסריט אחר, אלים פחות?

מסגד נוזהא, יפו, מאי 2015
מסגד נוזהא, יפו, מאי 2015
בול פלסטינה א
בול פלשתינה א"י שלא הודפס, שנות ה-30

סיפור מהחיים
פוגשת את יוסי גרנובסקי בספריה, כדי להשלים פרטים על מערכות העיתונים ובתי הקפה ליד השדרה. הוא מקבל את פני בסיפור נוגע ללב:  צעירה לונדונית הגיעה לביקור ביפו לפני כמה שבועות, וחיפשה לשווא את בית אבותיה, משפחת כנעאן. סבה מצד אביה הקים את בית המשפחה ביפו, סבה מצד אמה שימש בתפקיד בכיר בממשלת לוב.
יוסי ממשיך ומספר שלא ידע לומר לה היכן הבית נמצא. "כנעאן, כנעאן, השם הזה מוכר לי" אני מנסה לעשות סדר בכל האינפורמציה שקראתי באתר "השדרה הראשונה". מפשפשת ברשימות שרשמתי לעצמי, ומגלה: שדרות ירושלים 62 – בית כנעאן! בניין יפהפה שנבנה עם הפנים לתוך השכונה, כך שחזיתו המזרחית שנמצאת כיום בשדרות ירושלים, היא הצד הפחות יפה שלו.
לרוע המזל הצעירה כבר חזרה ללונדון. אני יוצאת שוב לצלם, מעבירים לה את הצילומים במייל. בעידן האינטרנט העולם נעשה קטן ושקוף יותר.

בית משפחת כנעאן, מאי 2015
בית משפחת כנעאן, מאי 2015
בית משפחת כנעאן, רחוב מיכלאנג'לו, יפו, 2015
בית משפחת כנעאן, רחוב מיכלאנג'לו, יפו, 2015

בין שימור מוחק לזכרון
בסוף השבוע הבא יתקיימו שני אירועים שקשורים זה בזה אך שונים באופיים. האחד הוא "בתים מבפנים" שיתקיים גם ביפו, באופן אירוני דווקא בתאריכי הנכבה הפלסטינית – בין 14-16 למאי. לשמחתי שובץ באירועים אלו גם סיור של האדריכל שמואל גרואג לאורך השדרה. אני ממליצה מאוד להצטרף לסיור זה, פרטיו באתר "בתים מבפנים".
את סדרת האירועים השניה, מעין אנתי-תזה לבתים מבפנים – יזמו בארגון "זוכרות", היא תתקיים בדיוק באותם הימים ונקראת: בתים מעבר למקף. כל הפרטים באתר זוכרות. אני ממליצה מאוד להצטרף, לשמוע ולראות. אך זהירות: את מה שתדעו כבר לא תוכלו לא לדעת.

קישורים רלוונטים:
כלת הים, אם הזר: יפו הערבית-פלסטינית בשלהי תקופת המנדט
שלמה אבינרי – ביקורת על ספרו של איתמר רדאי "בין שתי ערים"
השדרה הראשונה – מאגר מידע על ההיסטוריה של שדרות ירושלים ביפו
שמואל גרואג – הבולבארד הסמוי מן העין
על שכונת נוזהא – באתר "תל אביב 100"
Palestine remembered

ים המלח של ורד נבון*

מרית בן ישראל בהתבוננות המיוחדת שלה מוצאת גם דברים שאני עצמי לא ראיתי בצילום שלי מים המלח. אם יש משהו שגורם לי אושר גדול, זה הפוסט שלה בבלוג: עיר האושר.

עיר-האושר

(* הכותרת היא לגמרי אינפורמטיבית – ים המלח הוא מקום ממשי, ורד נבון היא האמנית שצילמה אותו, אבל בדיעבד וכשקוראים את המילים כפשוטן זה נהיה שירי וקצת אפל. כי ורדים נבונים הם זן נדיר, אוקסימרוני-אירוני כמו האוהבים הנבונים של נתן זך, ומה לאחד כזה ולים של מלח? וגם הים בתורו מופקע מן הגיאוגרפיה הקונקרטית אל מחוזות המוות והדמעות של המטפורה. סוג של הקדמה לפוסט.)

ים המלח, צילמה ורד נבון ים המלח, צילמה ורד נבון

אז למה אני כל כך אוהבת את הצילום הזה?

בגלל טבעו הכפול, הכמעט קולאז'י; הליריות שבעומק מונחת ליד הפוטוריזם של הכביש החדש (שמהדהד גם בבניינים הרחוקים המונוכרומיים והעתידניים).

בגלל הרקיע הנקי מעננים וציפורים והמים שאין בהם קמט. בגלל הדממה שיש בה קצת מוות. זה קשור גם לכביש וגם לנוף המשתקף שמזכיר במעומעם נתח דג.

F2
הניכור האורבני של הכביש ביחד עם הריקות והדממה העלו באוב את אדוארד הופר. זה היה לגמרי אינטואיטיבי. רק כשחיפשתי תמונה לפוסט שמתי לב עד כמה הקומפוזיציה של…

View original post 380 מילים נוספות

חלון אל נוף

מאחורי בית העלמין הישן של רחובות נפרשים מרחבים ירוקים. מפתיעה הצמידות שבין קברות דוממים – מצבות מלבניות קרות וברושים שתוחמים אותם כמו במסדר צבאי, לבין הטבע שפורץ בצבעים עזים, אנרכיסטי שכמותו וממלא את כל הסביבה באופטימיות. את בית העלמין לא צילמתי, רק הרהרתי לעצמי שגם אחרי המוות הצורות הישנות ידידותיות יותר לבני אדם מאלו החדשות. אמנם בזבוז גדול להקים בית קברות במקום שבו יכול להיות עוד שדה פתוח או שטח חקלאי, ויחד עם זאת זו מנוחה נכונה, השלווה כאן שוררת, פריחה, לבלוב וציוץ ציפורים, אשר נעדרים זה מכבר מבתי הקברות החדשים ההמוניים. לצערי יצא לי לבקר באלו וגם באלו. כשאמות, קיברו אותי בבית הקברות הישן, לא חשוב איפה.

 

2014-12-06-12.31.41

2014-12-06-11.23.20

 

החברה להגנת הטבע זימנה אותנו אל עוד מקום שמתחולל בו מאבק איתנים בין יד האדם לבין הטבע. במקום זה היתה עד לא מזמן בריכת חורף גדולה, ששימשה אכסנייה למינים רבים של בעלי חיים ושל צמחים. היא כוסתה עפר לטובת נטיעת פרדס חדש בחלק משטחה. למרות שידענו זאת קיווינו שנוכל לראות מקווה מים גדול, הילד התעקש לבוא עם מגפיים. והתאכזב לראות שכמעט לא נשאר זכר מבריכת החורף.

היה היתה כאן בריכת חורף
היה היתה כאן בריכת חורף

 

היו היו כאן (דו) חיים
היו היו כאן (דו) חיים

בהיעדר מים שתמיד מושכים את תשומת הלב, אנחנו מוצאים עניין בחי ובצומח מסביב. חשבנו להביא בלוק ציור ועפרונות צבעוניים ולצייר בטבע, אבל שכחנו בבית, אולי לא במקרה.
אני מצלמת את מה שאין לי היכולת והסבלנות לרשום בעפרונות או בגירי פחם.

 

רחובות, 6.12.2014מחול הרימונים

2014-12-06-11.51.26

ארמון הנמלים

 

2014-12-06-12.05.11

בית באר? בחברה להגנת הטבע יודעים להסביר על המגוון האקולוגי, אך סיפורם של בני האדם נשאר עלום.

2014-12-06-13.22.30

ומי האנשים שעל הקיר?

2014-12-06-11.33.41

מטפסים אל גג המבנה, מולו ניצב שלד של בית אחר, כמעט כאילו לקוח מציורי ילדים.

2014-12-06-11.29.16

 

2014-12-06-11.38.28

במבנים נטושים יש הרבה קסם – מצד אחד הם חתומים – עדות לחיים שהיו כאן פעם ועכשיו הם תעלומה, זכרונות של אחרים אשר נעדרים מהתמונה. מצד שני הם פרוצים לארבע רוחות, הפכו לנחלת הכלל.

2014-12-06-12.58.12

בית שהפך להיות חלק מהטבע, או טבע שפלש אל תוך בית? מכל חלון נשקף נוף אחר.

 

2014-12-06-13.11.30

 

רחובות, 6.12.2014

רחובות, 6.12.2014

רחובות, 6.12.2014

רחובות, 6.12.2014

ושוב אנחנו בחוץ

רחובות, 6.12.2014

2014-12-06-13.15.19

 

רחובות, 6.12.2014

2014-12-06-12.24.43

 

מפגשים

החודש התפרסם בשפה הגרמנית כרך חדש של "האלמנך היהודי", כתב עת שמוציא לאור מכון ליאו בק, העוסק במחשבה יהודית וישראלית בת זמננו, ומחדש מסורת יהודית גרמנית ישנה אשר נפסקה ב-1933 (האלמנך היהודי הופיע לראשונה בשנת 1902 בברלין). כל כרך מוקדש למאמרים בנושא מסוים, המלווים בצילומים של צלם/ת אחד/ת. לשמחתי נבחרתי להיות הצלמת של הכרך הנוכחי שנושאו: "מפגשים" (Encounter). אחד עשר צילומים שלי מלווים כרך זה, לצערי בשחור לבן (למעט צילום העטיפה שהוא בצבע מלא). משתפת כאן את כולם – כפי שצולמו, בצבע.
כל תמונה נפתחת בלחיצה לפורמט גדול יותר.

בית ג'ימל, ספטמבר 2007
בית ג'ימל, ספטמבר 2007
מזרקה בחוף הים, תל אביב-יפו, יולי 2010
מזרקה בחוף הים, תל אביב, יולי 2010
גרפיטי, טיילת יפו, אפריל 2014
גרפיטי בטיילת יפו, אפריל 2010
טיילת יפו
טיילת יפו
שאול הדיג ויונים
שאול הדיג ויונים
ליד הכותל המערבי, בזמן טקס השבעה לצנחנים
ליד הכותל המערבי, בזמן טקס השבעה לצנחנים
טיילת צ'ארלס קלור, יפו, מרץ 2013
טיילת צ'ארלס קלור, יפו, מרץ 2013

 

מצפור מואב, אוקטובר 2011
מצפור מואב, אוקטובר 2011

 

פסאדה, רחוב מוהליבר, תל אביב
פסאדה, רחוב מוהליבר, תל אביב
פיקוס, יפו, אפריל 2012
יפו, אפריל 2012
עטיפת כרך "מפגשים", האלמנך היהודי, ספטמבר 2014
עטיפת כרך "מפגשים", האלמנך היהודי, ספטמבר 2014

אישה, שלושה ילדים, שני חמורים ומדבר

בעקבות צילום של ילד וחמור במצפור מואב, שמשתתף בתערוכת "לחם ושושנים", ביקשו ממני חברים לספר עוד על המקום ועל ההתרחשות, ואני נענית בחפץ לב.
אתחיל מעט לפני- במקום הכי נמוך בעולם, וממנו אעלה בכביש המתפתל.

אני לא צלמת קלאסית של נופים. בצילומים שלי כמעט תמיד יש סימן כלשהו לנוכחות בני אדם, לפעמים נוכחות שמזיקה לנוף, לפעמים משתלבת בו, לרוב גם וגם.

ים המלח

בדרך לעין בוקק

ים המלח

אני לוקחת איתי את המצלמה לכל מקום, אבל במקומות הצחיחים וההרריים, שבהם צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא ירוק, אני מצלמת באובססיביות.
המאבק בין טבע לציויליזציה מעסיק אותי הרבה. לדאבון לב בעיר שבה אני חיה ידה של הקידמה על העליונה, והיא מחסלת ללא לאות את כל פיסות הטבע שנותרו. גם סביב ים המלח התהליך הזה קורה, ובכל זאת ישנה האשליה שהטבע עדיין מנצח, לעת עתה.

בעין בוקק הלב מלא פליאה- איך בתוך היובש והצחיחות שמסביב בוקעים מים צלולים, מאפשרים חיים.

עין בוקק

דירה קטנה מוכת נמלים ביישוב נווה זהר, משמשת אכסניה לנו וליצורים קטנים מזדמנים. אני תוהה איך בני אדם הצליחו להכות שורשים ליד ים המוות, מקום שבו כל כך קשה לחיות.

בנווה זהר

נווה זהר

חוזרים בדרך לא מוכרת, עם עצירה בערד, מבקשים אחיזה בעיר שעל אם הדרך – עוברים ליד מוזיאון אמנות סגור, מגיעים אל שוק דל מציאות, רחובות מעולפים בסייסטה של שעת צהריים. שואלים עוברת אורח מזדמנת והיא מצביעה לכיוון מזרח. פונים בעקבות האצבע המורה, ומגיעים אל מצפור מואב- שם בקצה עיר נפרש בפנינו המדבר הקטן בעולם במלוא יופיו. ובנקודת החיבור בין עיר למדבר, ממש על הקצה – אנדרטה לבנה של תומרקין.

מצפור מואב

מתברר שעובר כאן נתיב הולכי רגל ורוכבים, בדרכם מן העיר אל משכנם שבמדבר.

מצפור מואב

מצפור מואב

מצפור מואב

זו היא כנראה אימם של הילדים.

מצפור ערד- 2

והנה הם מגיעים, רכובים על חמורים. כמו בסיפור על האבא הילד והחמור- שכל מה שעשו הביא עליהם ביקורת, עד שלבסוף הרכיבו את החמור על גבם.
בסיפור שלנו האם החזקה צועדת ברגל, והילדים על חמורים, וכך הם עושים את הדרך הארוכה למטה אל הישוב שלהם שנמצא במקום שכוח-אל.
המקומות שכוחי-האל הם המקומות היפים ביותר, אגב.

חניית ביניים על סימן הציויליזציה האחרון בדרך למטה.

DSC_0231

DSC_0234

הקשר בין אדם לחיה תמיד ריתק אותי. רק חבל קושר בין יצור הפרא המבוית לנער שעבורו חיית המחמד היא גם משרת נאמן. והנה מפגש בין שלושה – החיה, הנער, המונומנט שנמצא לו שימוש בניגוד להוראות השלט.

עוד נעירה אחת או שתיים, והמחזה מסתיים, לאיטם הם נמוגים אל תוך מדבר יהודה. האישה צועדת ראשונה, הילדים משיגים אותה ומאיטים את קצב הרכיבה.

אישה בדרכה הביתה, מבט ממצפור מואב

מדבר יהודה, מבט ממצפור מואב

תמונות אלו צולמו באוקטובר 2011. המראה ודאי לא השתנה. מראה העיר שבה אני חיה השתנה כל כך הרבה מאז. עיר לא רגועה, עיר בלי הפסקה.
ממרחק של זמן אני מבינה מה מושך אותי אל הנופים המדבריים – במדבר יהודה, בסנטה קתרינה, בנגב.
האדמה החשופה, הגלויה, יש בה אמת שלא כוסתה בשכבת צמחיה, והנוף הפתוח, הנקי, משקף את רצוני העז בתודעה שנראית כך- פתוחה, נטולת מחסומים, איסורים והגבלות- שילוט ופרסומות, חשבונות לשלם, אין כניסה, אין פרסה, אין מוצא, אין זמן. התודעה העירונית שלי מתרוצצת כמו במבוך ולא נרגעת.
כאן מול המדבר פתאום יש זמן ויש מרחב ואת שניהם אי אפשר לקנות בכסף. גם הכסף מאבד משמעות למינימום ההכרחי. "קניון" הוא שמה של תופעה גיאולוגית ולא קומפלקס גדול שנועד לשאוב ממך כספים.

נופי מדבר הם געגועים לתודעה שלווה, פשוטה ונקיה ממחשבות מטרידות. כאן גם מקומי הזעיר ביקום נעשה קצת יותר מובן.

מדבר יהודה