שיעור אזרחות עם נאן גולדין

בכל רגע נתון יש לפחות שלושה סיפורים שמתרוצצים לי בראש, ומסרבים להיכתב. בתוך הרעש של היום יום קשה לאלץ, למרות שמאוד הייתי רוצה לכתוב יותר. אבל לפעמים צצה פיסת אקטואליה שמציפה אירוע מלפני עשרים וכמה שנים, התמונות קמות לתחיה והמילים מקלידות את עצמן בקלות יחסית, לפני שיעלם שוב במצולות התודעה. הפעם הטריגר היה פוסט שנון של אביבית משמרי שנמצא כאן. בצירוף עם הספר שובר הלב של פטי סמית – רק ילדים שמחזיר אותי עשרים וכמה שנים אחורה לניו יורק, ואחייני היקר והאהוב שמטייל שם עכשיו.

בחורף 1989-90, למדתי במרכז הבינלאומי לצילום במנהטן (ICP). בין קורסי הבחירה היתה גם סדנת "יומן אישי מצולם" עם נאן גולדין, מי שהצליחה לחלץ את עצמה מסמים קשים, ואת המסע האישי שלה החוצה מחיים מסויָטים, אלימות ודכאון תיעדה בצילום ישיר ובוטה. היחס שלי אליה ואל העבודות שלה היה של משיכה – רתיעה. חלק מהצילומים זעזעו אותי, חלקם אהבתי מאוד, הרבה "סלפי" בעידן הטרום סלולרי, תיעוד אובססיבי ואקספרסיבי של חייה האישיים בתקופה שבה צילום היה עסק יקר באמת.

The Hug - Nan Goldin
The Hug – Nan Goldin

61gbsCBmcaL הצילומים פורסמו בספר מטלטל שנקרא: "The Ballad of Sexual Dependency". התלבטתי הרבה אם להשתתף בסדנה הזו, בגלל המעצורים הרגשיים שהיו לי. בסופו של דבר הצטרפתי, הכנות והעוצמה שהיו בתיעוד האישי האינטימי כל כך סיקרנו אותי. הרי הולכים ללמוד את מה שלא יודעים, קיוויתי שהסדנה תעזור לי להשתחרר קצת, לחשוב פחות על ההוצאה של כל פילם ופיתוח ולצלם יותר בחופשיות, ולא לפחד לחשוף צילומים אישיים וספונטניים שהקומפוזיציה שלהם לא מושלמת. ואכן הסדנה היתה מרתקת, בזכות הטמפרמנט, הרגישות החברתית והאישיות המיוחדת של נאן.

יום אחד הגיעה לשיעור נסערת, כתמיד לבושה שחור, שיער בצבע אדום אש ושפתון עז קצת מרוח, וביקשה מאיתנו להצטרף אליה להפגנה למרגלות גבעת הקפיטול בוושינגטון, שבה היתה אמורה לשאת דברים. זו היתה הפגנת מחאה נגד סנאטור שמרן ששמו ג'סי הלמס, אשר ניסה למנוע מימון מקרן ממשלתית – NEA לתערוכות שנויות במחלוקת. כבר לא היה זמן לבדוק במה מדובר – אילו עבודות אמנות הסנטור דרש לצנזר. ידענו שמדובר בעבודות של אנדרה סראנו ורוברט מייפלתורפ, אחד הצלמים שעבודותיו השפיעו עלי מאוד אז וממשיכות להשפיע גם היום.  זו היתה הזדמנות לעבור יחד חוויה מעניינת ולתמוך בנאן גולדין, ולהשתתף בהפגנה פוליטית בנוסח אמריקאי. נענינו לבקשה ונסענו ביום חורף קר להפגין בוושינגטון.

קשה לתאר את התחושה –  בישראל התחוללה באותו זמן האינתיפאדה הראשונה, והפגנה זו על חופש הביטוי נראתה לי כמו לוקסוס שאין לישראלים, שעסוקים בחיים ומוות. השתתפתי בהרבה הפגנות לפני הנסיעה לניו יורק – ההפגנה בכיכר אחרי הטבח בסאברה ושתילה, הפגנות של שלום עכשיו וכו'. בכל ההפגנות הללו שררה אוירת נכאים, שונה לגמרי מזו שהתרחשה ליד בניין הקפיטול. ביחס להפגנות בכיכר מלכי ישראל היו שם הרבה אנשים, אבל ביחס לגודלה של ארצות הברית כמובן שלא היתה חשיבות למספר המשתתפים, אלא יותר לסלבריטיז שנאמו על הבמה. ובכלל – נראה שההפגנה היתה מעין "שואו" שנועד לתקשורת. ברקע הושמע השיר  "Burning Down the House" של ה- Talking Heads  המון מצלמות טלויזיה ושדרני רדיו, בזה אחר זה נאמו נאן גולדין, סוזאן סרנדון, אנדרה סראנו (רוברט מייפלתורפ נפטר כחצי שנה לפני כן ורק רוחו שרתה מעל), שחקני קולנוע ותיאטרון שאת שמותיהם שכחתי, תודה ליעל שוב שזיהתה כעת בתמונות חלק מהם: כריסטופר ריב, רון סילבר, אלק בולדווין, סטיבן קולינס… כבר לא זוכרת מה אמרו, מלבד משפט אחד שסוזן סרנדון חזרה עליו כמה פעמים: "מה הוא חושב לעצמו? כאן אמריקה!"

התמזל מזלי והצלחתי להשתחל קרוב לבמה ולצלם גם את מה שהדהים אותי לגמרי – פסל עירום של הסנטור השנוא שהוצב ברחבה, רגעים ספורים לפני שנופץ בפטיש בשיאה של ההפגנה ובשידור ישיר לאומה. ההפגנה הסתיימה ונסענו חזרה לניו יורק. באוטובוס בדרך חזרה ניסיתי לברר עם החברים לכיתה על מה המהומה – הרי חופש הביטוי לא נפגע, כל אחד יכול להציג כל מה שהוא רוצה בכל מקום בארצות הברית, במימון עצמי או בתמיכת גופים עצמאים שלא קשורים לממשלה. בישראל הלוקסוס הזה לא קיים. ואולי עדיף אפילו שלא להיות מחוברים לעטיני המדינה? נזכרתי בשערוריות דומות בישראל – הביקורת של סגנית שר החינוך מרים תעסה גלזר על השיר "תפילין" של יונה וולך, ודרישתה שלא לממן את ההצגה "ייסורי איוב" של חנוך לוין כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". חייכתי לעצמי כשדמיינתי את פסל עירום של תעסה גלזר בהפגנה מול משכן הכנסת. לרוע המזל אז לא היה אינטרנט, ווטסאפ וסקייפ וכל השאר, ולא יכולתי לשתף מיד חוויות מהעולם הגדול. מה גדול היה התסכול…

Piss_Christ_by_Serrano_Andres_(1987)
Piss Christ – Andres Serrano, 1987

למחרת בשיעור "תיאוריה וביקורת בצילום" המרצה Timothy Druckrey, אחד המרצים החשובים ביותר שהיו לי אי פעם, בחר להביא בפנינו את היצירות השנויות במחלוקת. לטים היתה שיטה – הוא היה מקרין את העבודה במקרן שקופיות, שואל: מה אתם רואים בתצלום הזה? ושותק. אחרי כמה רגעים של התבוננות, הסטודנטים התחילו לפרש בעצמם. איזה מסר מעביר פסלון פלסטיק של ישו טבול בשתן? מה התחושה מול צילום גבר חנוט בחליפת פוליאסטר עם איבר מינו מזדקר? האם התחושה היא של חופש, או ההיפך ממנו?

man-in-a-polyester-suit-by-robert-mapplethorpe-1980-1352372123_org
Man in a Polyester Suit, Robert Mapplethorpe,1980

"כששאלתי אותו מה הניע אותו לצלם תמונות כאלה, הוא אמר שמישהו צריך לעשות את זה, ומוטב שזה יהיה הוא. היתה לו עמדת יתרון בכל הנוגע לצפייה באקטים קיצוניים של מין בהסכמה, והמודלים בטחו בו. המשימה שלו לא היתה לחשוף אלא לתעד היבט של המיניות באמנות, כפי שלא נעשה מעולם." (פטי סמית', בספר "רק ילדים")

היום, ממרחק של שניים וחצי עשורים, בעזרת "גוגל" ו"ויקיפדיה" וכל השאר, אני מבינה יותר ממה שקרה שם – העבודות של מייפלתורפ כבר הוצגו במוזיאון בפילדלפיה, והיו אמורות להיות מוצגות בגלריה אשר נתמכת ע"י הקרן, במקום אחר. הגלריה ביטלה את התערוכה (שכללה הרבה עבודות אחרות – צילומי פרחים ופורטרטים), כדי שלא לעורר מחלוקת. הצילום של אנדרה סראנו זכה בפרס חשוב מטעם מוסד אמנות אשר קיבל תמיכה מהקרן. הסנטור לא יכול היה למנוע תמיכה כספית של קרן שהחלטותיה מתקבלות ע"י ועדות מקצועיות, כל מה שעשה היה כתיבת מכתב נזעם לקרן, חתום ע"י 100 סנטורים, ושקול לאמירות הפרובוקטיביות של שרת החינוך מירי רגב, שגם לה לפי מה שהבנתי אין הרבה השפעה על החלטות ועדות מקצועיות. אך מעבר לפוליטיקה הזו, ישנן שאלות שנעשות קשות יותר ממרחק של זמן. למשל: מהי אמנות, והאם אפשר להציב לה גבולות ברורים ומוסכמים? האם על מוזיאונים להציג רק את עבודותיהם הטובות ביותר של אמנים מוערכים, או את כל מכלול העבודות שנחשבו בעיניהם אמנות? וכן – האם הפיכת אדם ל"בובת וודו" משמעותה בהכרח הסתה לרצח?  בובת סנטור נלעגת שנופצה בפטיש לרסיסים, האם היא שונה מהארון השחור וחבל התליה שנתניהו צעד לידו בהפגנה לפני רצח רבין? בשני המקרים זהו ביטוי לכעס גדול, שנאה וכל רגש אחר. האם האחריות מוטלת על מי שיצר דימוי להביע את רגשותיו, השליליים ככל שיהיו, או רק על אלו שהכריזו על "דין רודף" ולמעשה תכננו רצח במציאות עצמה?

אין לי תשובות מוחלטות, גם לא לשאלה מתי "פגיעה ברגשות הציבור" היא נתון שיש להתחשב בו, ומתי לא.  רק דבר אחד די ברור לי – שאלימות קשה במציאות אף פעם לא מעוררת התנגדות בבית הנבחרים, כמו ההתנגדות שמעורר בהם עיסוק פרובוקטיבי במין ובסמלים דתיים. לקריאה נוספת על פרשה זו http://www.publiceye.org/theocrat/Mapplethorpe_Chrono.html

פמיניזם ואני

השבוע התבשרתי לשמחתי ששני צילומים שלי מופיעים בגליון "פמיניזם" של המגזין 44Degrees. הדף שלי נמצא בקישור הזה.
כשאני שולחת צילומים ל"קול קורא" כלשהו, לעתים מפתיעה אותי הבחירה – אני בטוחה שמתוך מה ששלחתי תיבחר עבודה מסוימת, אבל דווקא היא נשארת בחוץ, והאוצר/ת בוחר/ת באחרת. פוסט זה מוקדש לסיפורן של 8 העבודות ששלחתי, כולן מניו יורק,  ו"כולן היו בנותי" – צולמו בתקופה המשמעותית ביותר בחיי.
באותה תקופה, שוטטתי הרבה ברחובות מנהטן וברוקלין כשהמצלמה עלי וווקמן סוני צמוד לאוזני. ישנם כמה מאות נגטיבים מהשנים ההן, שפיתחתי בעצמי, אך רק כמה עשרות פריימים עברו את מסננת עיני הבוחנות והודפסו אז בהדפסת כסף על נייר אילפורד איכותי שנשמר היטב עד היום.
יום אחד אעבור שוב על הנגטיבים אחד אחד. יש לי הרגשה שיש שם פריימים שאז לא אהבתי, והיום ייראו לי ראויים לחשיפה. בינתיים הנגטיבים שוכבים במגירה, כאבן שאין לה הופכין.

ילדה במכונית
הילדה הזו היא לא אני אבל יש בה משהו ממני – המבט הסקרן החוצה. היא לא אני כי אני מעולם לא הייתי בסיטואציה שבה אימי הובילה אותי במכונית. לאמא היה רשיון נהיגה שהוציאה בעמל רב, אבל היא לא נהגה. תמיד טענה שאבי הרס את הבטחון העצמי שלה, ואולי היה בזה משהו, אבל האמת שהיא לא סמכה על עצמה מספיק כדי לנהוג במכונית, או להתגבר על הביקורת של אבא.
בתצלום הזה, מהשנה הראשונה בניו יורק, רואים היטב את השפעתו של רוברט פרנק עלי. פרנק היה אחד משלושת הצלמים שנחשפתי אליהם בשיעורים של מיכל רובנר בקמרה אובסקורה, ותחת השפעת העבודות שלהם החלטתי לנסוע לניו יורק.

Girl in car, Brooklyn 1987
Girl in car, Brooklyn 1987

בחלון הראווה
זהו חלון ראווה של חנות מפוארת בצד המזרחי של מנהטן, לא רחוק מוושינגטון סקוור. המנקין משכה את תשומת ליבי, בגלל המבט המתריס שלה. אין כאלה בובות בתל אביב. יחסיה עם המתקין שלה נלכדו בעדשת המצלמה. חבל ששוער הבניין יצא קצת מטושטש, הנוכחות שלו יכולה היתה לתרום לתחושה כאילו מדובר בסצינה מתוך סרט של היצ'קוק.

Mannequin in shop window, Manhattan 1990
Mannequin in shop window, Manhattan 1990

כובעים נשיים, כובע גברי

את שתי התמונות הללו צילמתי כמעט באותה שעה, באזור ה Upper East Side. ההתאמה בין ההשתקפות לסוג הכובעים היא בעיני "מזל של צלמים" שיש לצלמי רחוב. המציאות לפעמים יודעת לביים את עצמה יותר יפה ממה שהיה עולה בדמיונו של צלם סטודיו. אני תמיד מציגה אותן יחד,  אבל למגזין שלחתי רק את ה"נשית". אולי זו היתה טעות.

Hats in car, Mahatten, New York, 1990
Hats in car, Mahatten, New York, 1990
Hat in car, Manhatten, New York, 1990
Hat in car, Manhatten, New York, 1990

את שרלוט האוסטרית, המודליסטית הראשית שלי – הכרתי בדירה הראשונה שבה התגוררתי בברוקלין,  נשארנו חברות טובות לאורך כל התקופה של ניו יורק וגם כיום נשמר הקשר. היא היתה בחורה אנרגטית, מלאת חיים, ונראתה כמו שלגיה – שער שחור ועיניים ירוקות, עור חלק לבן. היא אהבה מאוד להצטלם ויש לי המון צילומים יפים שלה במגירות. כאן – באחד המשברים שלה. היו די הרבה כאלה, אהבות נכזבות שנלווה להן שברון לב גדול. מה שאהבתי אצל שרלוט – שאף פעם לא נתנה לשברון הלב להשפיע על הקשר הבא, וכל התנסות חדשה נחוותה שוב בהתלהבות וללא מעצורים.

charlotte in a room, Brooklyn, 1990
charlotte in a room, Brooklyn, 1990

לנה

לנה למדה איתי במרכז הבינלאומי לצילום במנהטן. היא הגיעה משבדיה. בשיחות בינינו אמרה שאין מה לקנא בבני גילנו בארץ שלה, כי השעמום שם גדול ולכן צעירים רבים עוזבים.
לתצלום הזה לא היתה אז משמעות מיוחדת בעיני – הוא נוצר כחלק מתרגיל בו התבקשנו לצלם, לפתח ולהדפיס בעצמנו פורטרט בצבע. אהבתי את הצבעוניות של הנייר עליו הדפסתי. לנה צילמה אותי ואני אותה. לא ייחסתי חשיבות לצילומים שהיא צילמה אותי, וחבל. זוכרת שמסרה לי "קונטקטים" (הדפסות מגע) של הנגטיב שצילמה בפורמט בינוני , וגם הם אבדו בערימת הצילומים. צריכה לחפש אותם. כעת, כשכמעט הכפלתי את מניין שנותי אז – ערכם של פורטרטים אלה לא יסולא בפז.

Lena, Brooklyn 1990
Lena, Brooklyn 1990

אישה וילדה בשדרה

אומנת שחורה וילדה לבנה, מראה שכיח במנהטן. התמונה צולמה בשדרה השניה או השלישית, ב Upper East Side. האישה נראתה לי מהורהרת – אולי חשבה על יום המשכורת השבועי, ועל התוכניות שלה לסוף השבוע.
צילמתי בגלל משחקי השחור לבן, ומשום שהזכירה לי את עצמי. גם אני הייתי "נאני" במשך תקופה מסוימת – אומנת של ילדים במנהטן. זו אחת העבודות שלאמריקאים/ות אין עניין בהן, ומי שעושה אותן הן "עובדות זרות", סטודנטיות ואחרות.

Woman and girl, Upper East Side, New York, 1990
Woman and girl, Upper East Side, New York, 1990

אישה יושבת

אני כבר לא זוכרת את הנסיבות בהן צולמה תמונה זו. זוכרת שהשכונה נמצאת בברוקלין, עברתי בה פעם אחת, ולא זוכרת בדרך מאן ולאן. האישה האירית ישבה שם בתנוחה של אחד ממנהיגי האומה האמריקאית, והביטה – כבר לא זוכרת במי. אולי היו שם ילדים ששיחקו ברחוב. מאוד שמחתי שהאוצר גבי יאיר בחר בתצלום הזה, שנים לאחר שצולם, לתערוכה "מיהי גיבורה" שאצר ברעות באביב האחרון.

old_woman_panda
Woman sitting, Brooklyn, 1989

פטריק

הבחור הזה עמד על גרם מדרגות בפתח בניין ברחוב 93, ב Upper East Side. בחליפה ובמעיל שלבש, והתסרוקת, נראה לי כמו ניו יורקי טיפוסי. ביקשתי ממנו רשות לצלם אותו והוא נענה בחיוך. הבטחתי שאשלח את הצילומים והוא רשם את שמו ואת הכתובת על פיסת נייר. בזמן שרשם צילמתי עוד פריים אחד, והוא זה שמופיע כאן. התמונה הזו הופיעה על כרטיס הביקור הראשון שלי כשחזרתי לישראל. לא כולם אהבו את זה. בחורה שמופיעה על כרטיס ביקור של צלם – דבר שגרתי. לעומת זאת צעיר יפה שמופיע על כרטיס ביקור של צלמת, זה מבלבל. ("אם את הצלמת, למה יש תמונה של בחור על הכרטיס?"). בחרתי בדימוי הזה משום שהיה בו כל מה שעשיתי אז בצילום – פורטרט שחור לבן, קומפוזיציה "נקייה"- פורמליסטית, ארכיטקטורה, צילום רחוב לא מבוים.

Patrick
Patrick, Manhatten, New York, 1990

"סלפי" מול מראה

את הפורטרט העצמי הזה מהדירה הראשונה בה התגוררתי, בברוקלין, התלבטתי ולבסוף לא שלחתי למגזין 44Degrees . זהו לדעתי הצילום הכי יפה שצולמתי אי פעם, משום שנעשה בתקופה שבה היו לי הכי הרבה תקוות ואמונה ביכולות שלי, והעתיד היה פתוח. מציאת הזווית הנכונה כדי לקלוט את הלבה שפעפעה אז בתוכי, נראה שהצליחה כאן, במקרה לגמרי. שהרי קשה לתכנן צילום מול מראה – העדשה לא נמצאת ליד העין.

Self portrait, Brooklyu, New York, 1987
Self portrait, Brooklyn, New York, 1987

סנטה קלאוס מגרינפוינט

הייתי בחופשת מולדת כשהטלפון צלצל בבית הורי בחולון, בשלוש לפנות בוקר. על הקו היתה ז'נט, אמנית סינית-קנדית שהתגוררתי בדירתה השכורה באותו זמן, פתרון דחוק וזמני לאחר פרידה כואבת מבן זוג. ז'נט זו לא ידעה לחשב את הבדלי השעות, בקול מתנצל הודיעה שבעלת הדירה הקטנטנה אותה חלקנו יחד, ציוותה עליה לעבור לדירה אחרת בבנין, שגודלה זעיר עוד יותר- 25 מ"ר, ועלי למצוא מקום אחר. שבוע לאחר השיחה הזו טסתי חזרה לניו יורק, נחתתי שבועיים לפני תחילת הלימודים, ובטרם פג ה"ג'ט לאג" התחלתי לחפש דירה. דירתה של ז'נט היתה ממוקמת במקום הטוב ביותר במנהטן – בצד המערבי השקט, מרחק 5 דקות הליכה מבית הדקוטה שלפתחו נרצח ג'ון לנון 20 שנים קודם כן, לא רחוק מביה"ס לצילום ששכן בעברו המזרחי של הסנטרל פארק. אבל מנהטן יקרה, חיפשתי בברוקלין, קרוב לרכבת L המובילה אל הוילג', בגלל הצורך בחדר גדול, שישמש אותי לצילום, ואם אפשר- גם חדרון שאוכל להחשיך, לפתח ולהדפיס בשחור לבן.

צילום פולארויד, ברוקלין 1989. ברקע- מגדלי התאומים
צילום פולארויד, ברוקלין 1989. ברקע- מגדלי התאומים

במהלך חיפושי הגעתי אל דירה מרווחת בגרינפוינט, שבה התגוררה בחורה מדרום אמריקה ושמה ג'יזל. אמנם נרתעתי קצת משלל פסלוני ישו ומריה הקדושה שהחזיקה במטבח, אך אני לא הגבלתי את עצמי למגורים עם יהודים בלבד, רציתי לחוות את ניו יורק האמיתית, לא התעקשתי לחפש את הישראלים ואת היהודים. הבחורה עשתה רושם טוב. גם הסכימה שחדרון קטן נוסף שהיה שם ישמש כחדר חושך. המחיר היה נמוך יחסית למנהטן, ושיקולים אלו עשו את שלהם. עברתי לגור בדירה. במשך חודשיים וחצי הכל היה טוב. אני למדתי ב Upper East Side,  והגעתי רק בערבים. שמחתי על החדר המרווח שיכולתי להפוך לסטודיו קטן בעת הצורך. את שכר הדירה- 350$ שילמתי לג'יזל לפני תחילת כל חודש, והיא דאגה להעביר את הצ'ק אל בעל הדירה שלא פגשתי.
לאחר שלושה חודשים, יום לאחר שקיבלה את תשלום חודש דצמבר, הודיעה לי ששלחה את הצ'ק יחד עם שלה אל בעל הבית, אבל היא עוזבת ליוון, אביה שחי שם הזמין אותה. "תהני, הדירה כולה שלך עד סוף דצמבר, אני לא יכולה למסור לך את שמו של בעל הבית והטלפון שלו, אבל הוא כבר ייצור איתך קשר" הבטיחה. לא עזר כלום – היא סירבה לתת את הפרטים. למחרת עזבה את הדירה ומאז לא שמעתי ממנה.

שרלוט, ברוקלין 1990
שרלוט, ברוקלין 1990

נשארתי לבדי, עם החתולה שהשאירה אחריה ג'יזל חסרת הרחמים, בדירה גדולה, היחידה בקומה, אחת מתוך שלוש בבניין הזה, בית עץ ברוקליני טיפוסי. בקומת הקרקע חנות כלשהי- בקומה הראשונה אני, ובקומה שמעלי אישה אירית קשת יום, סרת רוח וכבדת גוף, עם שני בניה הבוגרים, אחד מהם לוקה בנפשו. שמעתי את צעדיה הכבדים במדרגות, פתחתי את הדלת ושאלתי אם תוכל לתת לי את פרטי בעלי הדירה שלי. היא סירבה בתוקף. התברר שהבחורה שעזבה השביעה אותה שלא תמסור. תוך כדי שאנחנו מדברות, החתולה חמקה החוצה. האישה הסתכלה עליה ואמרה:
"She has a rash on her neck, You should put her to sleep" "יש לה פריחה בצוואר, את צריכה להרדים (להרוג) אותה". הרמתי את החתולה ונכנסתי הביתה. הייתי צעירה וחמת מזג, בכעס סיננתי לעצמי בעברית: "את תלכי לפניה!". לו ידעתי מה עומד לקרות הייתי נוצרת לשוני. מאז נזהרת מאוד שלא "לאחל" אפילו לשונאי דברים רעים… כשבוע לאחר מכן, נשמעה ערב אחד שעטת פילים דוהרים על רצפת העץ שמעל תקרת חדרי. קול חבטות ולאחר מכן דממה. כעבור זמן לא רב סירנה של אמבולנס וצעדי אנשים עולים ויורדים במדרגות. הבנתי שקרה משהו רע, אולי הבן הלוקה בנפשו, אולי הבן השני היה שתוי… באותם רגעים הרגשתי הכי בודדה ומבוהלת שאפשר. לו הייתי בסיטואציה הזו כיום, ודאי הייתי עולה על המטוס הראשון, מבטלת את הלימודים וחוזרת לישראל. כנראה הייתי אמיצה כי לא ידעתי מספיק כדי לפחד… להתקשר למשפחה ודאי לא יכולתי – רק זה היה חסר, שידעו שאני לבדי בבניין עם שני מופרעים שאולי רצחו את אימם, בעל הבית לא ידוע ואולי עוד מעט ידפוק בדלת ויזרוק אותי החוצה.

בחדר המדרגות, ברוקלין 1988
בחדר המדרגות, ברוקלין 1988

עברתי את הלילה איכשהו, התקשרתי ליובל, ידיד ישראלי שהרגיע: "אל תתרגשי, הדירה טובה, השכונה מצוינת, חפשי שותפ/ה וחכי שבעל הבית יתקשר". אבל אני לא הייתי שקטה. עברו עוד כמה ימים ואין כל סימן לבעל הבית. בחנוכה הקפדתי להדליק את כל הנרות שמונה ימים, אך נס לא קרה… והנה כבר ה- 20 לדצמבר, כמה ימים לפני חג המולד, שלג רך מכסה את העיר, קור מקפיא בחוץ. ביאושי אני יורדת לרחוב- שדרת מנהטן, נכנסת לחנות שמתחת לבית, שואלת את המוכר אם ידוע לו מי בעל הבנין שאני מתגוררת בו. "אני לא יודע" הוא אומר, אבל אני חושב שהוא גר כאן בשדרה". ממשיכה ללכת בשדרה המקושטת ומנצנצת לכבוד החג. חנות ועוד חנות, שואלת ואיש לא יודע. עוברת לצד השני, ממשיכה לשאול- אצל הספר, בחנות הפולנית של דגים כבושים, בחנות חשמל, מצלצלת באינטרקום של בניינים, אנשים מנסים לעזור אבל לא יודעים. חוזרת שוב לצד הרחוב שלי, כמעט אומרת נואש, למזלי מנסה בעוד חנות אחת שפספסתי קודם- ואז התרחש הנס, מישהו הכיר את בעל הבית: "את רואה את הבניין ההוא שם עם הדלת האדומה? בקומה השלישית, שם בעל הבניין שלך גר, שמו מר הייזלווד". הייזלווד, את השם הזה לא אשכח כל חיי. ניגשתי מיד לבניין, צלצלתי באינטרקום, הזדהיתי והדלת נפתחה. עליתי במדרגות לקומה השלישית, על הדלת היה זר עגול מענפי אשוח שעליו כתוב באותיות עליזות: "Merry Christmas". דפקתי בהססנות. את הדלת פתח קשיש חייכן, כבן 80, מר הייזלווד. "מי את?" שאל. הסברתי שאני שותפתה של ג'יזל, היא עזבה ובאתי לחדש את החוזה."מאיפה את?" שאל. עניתי: "מישראל". "מקום יפה, אבל יש שם מלחמות" אמר. "כמה שילמת לג'יזל?" אמרתי "350 דולרים". "ובכן, שכר הדירה בדירה הזו הוא 500 $, וזה מה ששילמה ג'יזל.  בחודשיים האחרונים היא שלחה צ'קים ללא כיסוי. אני מאמין לך שהיא רימתה גם אותך, ולכן לא אחייב אותך על מה שכבר שילמת. אם את רוצה, נחדש את החוזה, ומשום שהיית ישרה, שכר הדירה יהיה 460$ במקום 500".
וכך היה. יצאתי משם ואורות השדרה חייכו אלי לפתע, לא הייתי בטוחה אם נדיב היה האיש מטבעו, או שחמל עלי, או אולי לפני חג המולד הלב נפתח – הרגשתי כאילו פגשתי זה עתה את סנטה קלאוס.
המשכתי לגור בדירה הזו כמו "אלכסנדר המאושר" עוד כמה חודשים. האישה מלמעלה לא חזרה, אך גם בניה נעלמו. חברים באו לבקר, התאמנתי בצילום פורטרטים בחדר רחב הידיים, פיתחתי והדפסתי תמונות. באביב עבר לגור איתי בשותפות ידיד שהיה אז סטודנט, היום דוקטור לגאולוגיה בקראקוב. עם תום הלימודים נשארתי עוד כמה חודשים, וחזרתי לישראל בחורף הבא- ב3 לינואר, 13 ימים לפני פרוץ מלחמת המפרץ של 1991, ומתקפת הסקאדים הראשונה, כדי לחוות ביעותים מסוג שונה… הפעם כבר לא הייתי אמיצה, אבל הייתי בבית, לא היה לאן לחזור.

שרלוט על הגג
שרלוט על הגג, ברוקלין 1990

איך ניצחתי את המאפיה האיטלקית

היו לו תווי פנים יפים כשל נמר, ונראה כמו סמוראי. הוא מרד במוסכמות ובמוזיקה ה"קליידרמנית" של אביו – מלחין ידוע ביפן.  צלקת בשורש כף ידו הסגירה נסיון התאבדות בגיל 16, ורק הוסיפה קסם מסתורי לדמותו. התאהבנו בקיץ, בנובמבר החלטנו לעבור לגור יחד בדירה שבה נוכל לחיות, ליצור, וכמו ג'ון ויוקו לשנות את העולם.
היינו צעירים וקצת נאיביים. אני יותר, כי פ' קלט שמשהו לא בסדר כשמתווך הדירות התקשר להתנצל שהמשכיר – עורך דין ממוצא איטלקי, לא יוכל לעמוד בהבטחתו ולצפות את רצפת הבטון בדירה הזולה אך מרווחת שמצאנו בגרינפוינט, ברוקלין. "הוא מוכן לתת לכם מפתח 10 ימים לפני הכניסה, כדי שתדביקו בעצמכם לינולאום במקום הפרקט שהבטיח" אמר המתווך. "אם ככה אנחנו יורדים מזה" ענה לו פ', וסיים את השיחה. "רגע, אולי בכל זאת נשפץ בעצמנו?" כריתי לנו בור במו ידי. "אתה תוכל לפסל בלי לפחד שהרצפה תינזק, ויש שם חדר קטן שיוכל לשמש לי כחדר חושך".
וכך קרה שקיבלנו מפתח לדירה 10 ימים לפני תחילת החוזה, רק כדי לגלות, שמלבד רצפת הבטון הקרה – התקרה דולפת,  יש נזילה מתחת לאסלה, וחסרים תנור וכיריים שהיו כלולים בחוזה.  התברר שמתווך הדירות גם הוא אחד מבעלי הדירה, בשיתוף עם עורך הדין (מנוגד לחוק בניו יורק), ושניהם לא ממש מתכוונים לתקן את הבעיות הקרדינליות, למרות שכבר שולמו דמי שכירות לחודש הראשון ועוד חודש ערבות.
"מצאתם לכם ממי לשכור דירה", אמרו חברים ילידי העיר, כששמעו את שמותיהם: אנג'לו ברונו ותומאס פפה, "הרי אלו שמות קלאסיים של המאפיה האיטלקית! החזירו להם את המפתח ואל תכנסו לדירה הזאת", יעצו לנו.

שלושה ימים לפני מועד הכניסה – בחורף קר וגשום, שלושה מפתחות בידינו – שניים שיחזרו אל לואיז, בעלת הבית הפורטוריקנית הממולחת שכבר השכירה את החדרים שלנו בבית הדירות אותו עזבנו, ומפתח שלישי שמעל בשליחותו – לפתוח דלת אל האושר, וגם הוא יוחזר. כל החפצים ארוזים ומוכנים להעברה, כספנו הדל אצל זוג מאפיונרים ואנחנו אובדי עצות.

ההצלה הגיעה מחברה שבצירוף מקרים טסה לשוויץ באותו שבוע. בדירתה שבאיסט וילג' העברנו את השבועיים הבאים, מחפשים נואשות אחר דירה, מצאנו ועברנו לדירה שהיתה מכוסה שטיח מלאכותי כחול מקיר לקיר. ואז עלה הצורך לתבוע את הנוכלים בבית המשפט לתביעות קטנות, הSmall Claim Court

לפ' היתה אשרת סטודנט, לי ביש מזל –  זוג יהודים ממנהטן מילאו טפסים וביקשו עבורי Sponsorship, כלומר- שאקבל ויזת סטודנט עם אשרת עבודה כאומנת אצלם. התהליך היה ממושך ובינתיים פקעה ויזת התיירת שלי. באופן רשמי- הייתי שב"חית עד שיסתדרו העניינים. איך תובעים עורך דין ומתווך דירות כשאת עצמך לא ממש חוקית?

בחיל ורעדה ניגשנו לבית המשפט. להפתעתי לא ביקשו מאיתנו ויזה או תעודה מזהה. הפקיד לא התעניין מי אנחנו ומה סטטוס השהייה של כל אחד מאיתנו. נקבע מועד לדיון בחודש הבא. חיכינו במתח והיום הגיע. לפני היציאה מהבית עמדנו מול הראי והתלבטנו מה ללבוש- את הבגדים הכי אלגנטיים שיש לנו, כדי שיתייחסו אלינו בכבוד, או בגדים פשוטים יותר, "של סטודנטים", כדי שהשופט ירחם עלינו… סיכמנו על עיקרון מנחה: נדבר בנועם ונביא איתנו פטיש כבד. יצאנו לדרך.
הגענו אל בית המשפט, עלינו לקומה השלישית, ואז התברר שהמשפט נדחה בחודש-  אנג'לו ברונו ותומס פפה שלחו מזכירה להודיע שאחד מהם חולה. על פי החוק מותר לכל צד לעשות תרגיל כזה, פעם אחת בלבד.

שוב מגיע היום. תקוות גדולות לא היו לנו… אבל הכנו "שיעורי בית". אני ניסחתי על דף את כל הטענות, בצורה מפורטת ומנומקת. יצאנו לדרך ברכבת הL. תוך כדי דהרת הרכבת במנהרות התחתיות, התברר לי שהדף המסודר שרשמתי נשכח בבית או התעופף במדרגות הסאבווי.
נתקפתי בהלה. מצאתי בתיק פנקס קטן, לפ' היה בכיס עפרון אדום עבה שנהג לסמן איתו על גבי האבן כשחצב בה, שרבטתי מהר ראשי פרקים, כדי שנגיע מוכנים לדיון המפחיד הזה.
שוב מגיעים למעלית, והפעם מבוכה- שני האיטלקים מגיעים בדיוק באותו רגע. מהנהנים בראש לפ' והוא מהנהן בחזרה, ממני מתעלמים לגמרי, שוביניסטים או אנטישמיים, לכי תדעי. ארבעתנו, תובעים ונתבעים, מצטופפים במעלית הקטנה ועולים לקומה השלישית.
באולם הדיונים מקבל את פנינו שופט קשיש שנראה כאילו יצא ממערכון של סיינפלד. מסתדרים מולו, הנתבעים בצד ימין, שנינו בצד שמאל.
"אתם זוג"? שואל אותנו השופט.
"כן" מהנהנים בבישנות.
"נשואים?" הוא ממשיך.
"לא".
"Well, sometimes it's better" הוא אומר בחיוך ממזרי.
"ולמה הגעתם לכאן"? הוא מגיע לעצם העניין. כפי שסיכמנו אני אמורה לשאת דברים, האנגלית שלי קצת פחות משובשת. פתאום בורחות לי המילים… שולפת את הפתק עם ראשי הפרקים באדום.
"תני, תני לי את הפתק" אומר השופט. מוסרת לו והוא מקריא: "תקרה דולפת, מים מתחת לאסלה, תנור וכיריים" מה בדיוק קרה? אני מתעשתת ומספרת את הסיפור, הוא קוטע אותי ופונה אל המתווך ועורך הדין: "למה לא תיקנתם כל מה שהיה צריך לתקן?"
אחד מהם עונה: "תיקנו את הכל ביום האחרון לפני תאריך הכניסה, אבל הם לא חיכו, עזבו לפני כן והפרו את החוזה."
"תיקנתם, הא?" מקשה השופט. "איפה הקבלות?" הם מפשפשים בניירת שלהם, וכמובן לא מוצאים את הקבלות.
"אתה עורך דין, ולא הבאת איתך קבלות? טוב, הבנתי הכל, אתם משוחררים כולכם." הוא פוסק בקול שאינו משתמע לשתי פנים.

יצאנו לרחוב ותחושת ריחוף אפפה אותנו. היה ברור לגמרי בעד מי השופט. נסענו אל האיסט וילג', אל מסעדה ביתית יפנית קטנה, ושם אכלנו את הארוחה הטובה ביותר שאכלתי אי פעם – ארוחת ניצחון בסגנון יפני אותנטי.
המכתב המבשר הגיע בדואר לאחר כמה ימים, הרמאים החזירו את כל הכסף ששולם מיד, מהפחד שמא יישלל רשיונם.
בדירה החדשה לא הצלחנו לשמר את הקשר והוא התפוגג לאיטו. שנינו היינו קשורים בעבותות אל המולדת שעזבנו, ולא הצלחנו ליצור מציאות חדשה בניו יורק.
שמרנו על קשר גם אחרי שנפרדנו, אבל הוא היה שייך כולו לניו יורק ונשאר שם. אין לי מושג איפה נמצא פ' היום, מתפללת שהקוראת בכף היד טעתה כשניבאה לו שלפי קו החיים בידו חייו יסתיימו בגיל 40. הוא כבר היה אמור לצלוח את הגיל הזה לפני שמונה שנים. הוא לא נמצא בפייסבוק…

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי שפלסטינים וזרים שאינם נושאים תעודת אזרחות ישראלית או דרכון לא יוכלו מעתה לתבוע בבית משפט ישראלי. ואין מתקוממים במערכת המשפט, כי בעת הזו איש הישר בעיניו יעשה, ואין דין ואין דיין.
לפני שבוע קראתי קטע קצר של ריימונד קארבר שתרגם יפה עוזי וייל. ונזכרתי שוב, בעצב. נכתב בו כך:
קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום.

חמש עשרה דקות התהילה שלי

כשלמדתי במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק, בתחילת שנות ה90, קיבלנו משימה אישית לא קלה:  להציג ב 15-20 דקות,  בפני כל הכיתה, את מקורות ההשראה שלנו. המדיום כמובן היה אז מקרן שקופיות. אני הייתי הישראלית היחידה ואחת משני היהודים הבודדים בכיתה. באותה תקופה הייתי כבר לאחר שהות של כשלוש שנים בניו יורק, עדיין מוקסמת מקצב החיים ושפע החוויות שהעיר הגדולה זימנה לי, ועם זאת נקרעתי מגעגועים לבית ולמשפחה. ישראל תחת האינתיפאדה, נראתה לי מרחוק כספינה שעומדת לטבוע, והרגשתי שאין לי "נמל בית" לעגון בו. משולש הרחובות היורדים אל הים, בין מוגרבי לרחובות גאולה ויונה הנביא, הופיע המון בחלומותי, וגם המשפחה, השפה, נופי הגליל.
אם היה משהו שהפחיד אותי אז יותר מהמוות, זה היה פחד קהל. התלבטתי מאוד איך ומה להציג ב -15 הדקות שלי, בפני סטודנטים מכל העולם, רובם נוצרים, ובשפה שאינה שפתי. איך אוכל להסביר במלים, את כל הוויתי המצטמצמת ומתנקזת בשבריר של שניה, אל תוך צילום בודד בשחור לבן?
התבוננתי בצילומים שלי ארוכות והבנתי שהתשוקה שלי לצלם נובעת מחיפוש אחר איזון שלא קיים במציאות בה אני חיה. הצילום ביטא את התחושות שבין לבין,  "על הגבול", בין זהויות, בין הטירוף לשפיות, בין המדבר הכי מבודד לכרך הכי סואן, במקום שהוא גם וגם, או לא זה ולא זה, שיווי המשקל שבין החבל הדק והלוליין והמוט. את האיזון הזה חיפשתי. ברגע הלחיצה על הכפתור, ולאחר מכן תוך כדי התהוות הצילום על נייר האילפורד, מצאתי נחמה, קתרזיס.

כשהגיע תורי, התגברתי על הפחד, ותיארתי את מצבי הביניים בהם נמצאתי. הצגתי את המדינה ממנה הגעתי, ששוכנת בין שלוש יבשות, בין המזרח למערב, בין עבר מפואר, הווה מקרטע ועתיד לא ידוע, וסיפרתי שהמקום שבו אני מרגישה כרגע בבית, הוא בשדה התעופה, בין המדינות, בין ערביים, על הגבול, על קו התפר, במקום שהוא No man's land.
הצגתי אמנים שהשפיעו עלי מאוד,  נדמה לי שהראשון היה רוברט מפלתורפ, שכמה וכמה עבודות שלו עוסקות בזהות מינית/מגדרית, ובמתח שבין השחור ללבן. הצגתי שני פורטרטים עצמיים שלו, אחד מהם "גברי" והשני "נשי", וכמה צילומים אחרים.

השמעתי את  walk on the wild side של לו ריד, דיברתי על אהבתי למוזיקה שמשלבת סגנונות- רית'ם אנד בלוז, ג'ז ורוק, פופ וקלאסי. הבאתי כדוגמה את  מיילס דיויס, שבחר לעבוד בין סגנונות למרות הביקורת, ובעיני הצליח לקלוט את רוח התקופה. תיארתי את המשיכה שלי לספרות ולקולנוע הסוריאליסטי (סוריאליזם = שמעל למציאות), ולזרם התודעה. ציטטתי את לואי בונואל, שהכריז על עצמו: "תודה לאל, אני אתאיסט", ולמרות, או בגלל החינוך הישועי הקפדני שקיבל בילדותו, הצליף בסרטיו ללא רחם בחברה הבורגנית, בממסד הדתי ובטאבו החברתי,  תוך שימוש רב באלמנטים סוריאליסטיים, באסתטיקה של חלומות.

הראיתי עבודות של צלמים שתחת השפעתם החלטתי לנסוע לניו יורק – דיאן ארבוס, רוברט פרנק, לי פרידלנדר, וויג'י. צלמים שעסקו בגבולות / חיו על הקצה – דיאן ארבוס שצילמה דמויות בשוליים החברתיים, והתאבדה בגיל צעיר יחסית, רוברט פרנק- שבהשראת הצלם ווקר אבנס, תיאוריות הביט וספרו של ג'ק קרואק, נסע ברחבי ארצות הברית במכונית ישנה ותיעד את האמריקאים במשך שנתיים. לי פרידלנדר האובססיבי שצילם הרבה ברחובות ניו יורק, והצליח להעביר את החוויה האורבנית, ואת טשטוש הרגע החולף.

Weegee- The Critic, 1943. Mrs Cavanaugh and friend entering the opera

בהמשך ההרצאה הקטנה שלי תיארתי את הקשר של ניגודים עם בן זוגי באותה תקופה- פסל יפני שהכרתי בבנין בו התגוררתי בברוקלין. סיפרתי שאני מגיעה ממקום בו הדת היא נושא מרכזי, וההליכה נגד הטבע, "דווקא", נתפסת כערך חיובי. לעומתי בן זוגי לא יודע מה דתם של הוריו, הוא צריך לשאול אותם… כי ביפן הדת היא עניין פרטי שאין לו הרבה משמעות, ואילו לטבע יש ערך עליון.

לסיום הקרנתי כמה צילומים שלי, ביניהם גם הסוס הזקן בנווה צדק, שצילמתי בעת ביקור בארץ, סוס שנדמה לי כסוסו של אורפאוס בדרך אל השאול, מתנדנד בין מחוזות החיים לממלכת המוות, כמטאפורה לרגשותי ביחס למולדת שעזבתי.


סיימתי את הפרזנטציה הקצרה, ואז קרה דבר מדהים: כולם קמו ומחאו כפיים, ניגשו אלי, חיבקו אותי, וסיפרו כמה ריגשתי אותם. בשבועיים הבאים שמעתי המון סיפורים אישיים, על "מצבי הביניים", הסתבר שכמעט לכל אחד/ת היה כזה-  מישהי התנדנדה בין אקס שעזבה בקליפורניה, לבין אהבה חדשה בניו יורק, מישהי אחרת, לוחמת לזכויות אדם מהולנד, עברה התמודדות לא קלה עם עברה- סבתה שיתפה פעולה עם הנאצים, וישבה בכלא לאחר המלחמה. מישהו יצא מהארון…

עשרים שנים עברו. מאז קיבלתי הרבה "לייקים", במציאות ובסייבר ספייס, חלקם מרגשים מאוד, אבל ה"לייק" ההוא נחרת בזכרוני והיה חשוב לי מאוד, משום שהגיע ממי שאינם דוברים את שפתי, ואין להם שמץ מושג על הרקע ממנו הגעתי.

כשאני בוחנת את הוויתי כיום, אני מגלה שלא השתנתי- עדיין מאמינה שאלו שחיים על הגבול יכולים לראות טוב יותר את שני הצדדים ומי נגד מי (אם הם נשארים בחיים כמובן). ג'וליאנו מר חמיס ואמו ארנה הם בעיני דמויות מרתקות וטראגיות, הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' היה מרתק גם הוא, משום שהיה איש מדע ראציונלי, ובו זמנית גם מאמין יהודי אורתודוכסי. אני מאוד אוהבת "מזרחיים" ש"התאשכנזו", ו"אשכנזים" ש"התמזרחו", זוגות שהתערבבו, בין דתות, יבשות ולאומים, יוצרים שמותחים את הגבולות ומגדירים אותם מחדש.
אני מתגוררת בסביבה יהודית ערבית, לא בחרתי בזה (התעקשתי ללא הצלחה לחיות ליד כיכר רבין), בדיעבד הגורל מיקם אותי בדיוק במקום המתאים לי. ביפו אני מרגישה תיירת ובת-בית בו זמנית, נדמה לי שהדבר משתקף בצילומים שלי. אני מרגישה שייכת ולא שייכת במולדתי, נקרעת בין אהבת הארץ לסלידה ממעשי מוסדות המדינה. אנשים שלא מכירים אותי ומשייכים אותי ל"שמאל קיצוני", לא יודעים שהקיצוניות ממני והלאה, אני הייתי רוצה לחיות בדיוק בנקודת האמצע על הרצף שבין "שלום" ו"חופש", לבין "ביטחון" ותחושת מוגנות. מכיוון שהחברה בה אני חיה נוטה כל כך חזק ימינה, אני חייבת לנסות למשוך שמאלה בכל כוחי, כדי לאזן את הספינה שלא תטבע.

בדרכים, Photo: Futaba Hasegawa, 1990