שירת הוושינגטוניות

כדי שמקום ייחשב עתיק, הוא צריך לפני כן לעבור את גיל 50, 70, 100… פרנסי העיר ומתכנניה שוכחים זאת לפעמים, וידם קלה על הבולדוזר. תארו לכם שבניין הגימנסיה היה עומד על תילו עד היום – כשנהרס היה בן 50, כעת יכול היה להיות כבר בן 112.
בתחילת שנות ה-50 היתה כוונה להרוס את כל יפו העתיקה (שאינה כה עתיקה, רובה נבנה במאות ה 18 וה-19), ובמקום בתי הכורכר הנדירים לבנות בתים לבנים בסגנון איי יוון. ברגע האחרון סוכלה תוכנית זו. כיום לאיש אין ספק בדבר חשיבות השימור, ויפו העתיקה מהווה מוקד משיכה לתיירים מכל העולם.
כבר למעלה משנתיים מתנהל מאבק להגנת העצים בשדרות ירושלים על רקע תוכניות מתכנני הרכבת הקלה לכרות עצים רבים ולהפוך את השדרה למדרחוב ענק שבו נטועים עצים קלילים שלא יפריעו לדלתות הרכבת להפתח. בשנה האחרונה התווסף נתון מדאיג: במצגות ובסקר העצים של נת״ע מופיעה גם תוכנית לעקור את רוב עצי דקל הוושינגטוניה בשדרה, שגילם כגילה – 102 שנים.
בעוד חשיבותם של עצי הפיקוס האדירים גלויה לעין, בסביבה האורבנית ההולכת ונעשית צפופה ועתירת אקרשטיין, הרי שהדקלים שמתמרים לגובה רב, מסתתרים בין הפיקוסים וסיפורם ידוע למעטים בלבד. הוושינגטוניות התמירות פגיעות יותר מיד אדם, הגזע שלהן דק וקל לכורתים להניף מסורם החשמלי עליהן. הן זקוקות להגנה.
לפני כמה שנים יצאתי למסע אישי בשדרה בעקבות צלמיה. נעזרתי בתיעוד האדריכלי ובשיטוטים אינסופיים בארכיונים. הגעתי אל צילומים מ-1915 ועד ימינו אשר מספרים סיפור מרתק בתולדות יפו היהודית והערבית. ברבים מצילומים אלו נמצאים עצי הוושינגטוניה, משתפת כאן כמה מהם בתקווה שיצליחו לגעת בליבם של מקבלי ההחלטות ולהניא אותם מפגיעה בסיפורו של מקום.

המאה ה-19 – אורינטליזם משתלב במיתולוגיה המקומית
העץ ושינגטוניה חסונה (W. robusta) קרוי על שמו של ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית. במקור גדל בר במדבריות של צפון מקסיקו, אך כיום היא צמח נדיר באזור מוצאה. מין זה והקרוב אליו (ושינגטוניה חוטית) הובאו לארץ עפ״י גרסה אחת ע״י שלמה אהרונסון אשר שתל אותן בעתלית ב-1910, אך ככל הנראה קדמו לו הטמפלרים בסוף המאה ה-19, שנטעו אותם בשרונה ובמושבות אחרות.

1916-17 – גזירת הגירוש מתבטלת בזכות שדירת הוושינגטוניות
אליהו‭ ‬קרָאוּזֶה‭ ‬היה‭ ‬אגרונום‭ ‬מומחה, מנהל‭ ‬חוות‭ ‬סג‭'‬רה, ממקימי‭ ‬השומר‭ ‬ומנהלו‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬החקלאי‭ ‬מקווה‭ ‬ישראל‭.‬ מושל האזור – ג׳מאל פאשה הטיל עליו משימות‭ ‬שונות‭ – ‬בין‭ ‬השאר‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬סיפק‭ ‬לצבא‭ ‬התורכי‭ ‬ירקות‭ ‬ותפוזים‭ ‬ותלמידי‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬ביצעו‭ ‬עבודות‭ ‬שונות‭ ‬עבור‭ ‬הממשלה‭.‬ כמו‭ ‬כן‭ ‬נטעו‭ ‬את‭ ‬עצי‭ ‬דקל‭ו ‬ושינגטוניה‭ ‬בשדרת‭ ‬ג‭'‬מאל‭ ‬פאשה‭ ‬ביפו‭.‬
ג‭'‬מאל‭ ‬פאשה‭ ‬מאוד העריך‭ ‬את‭ ‬קראוזה, ביטוי‭ ‬מילולי‭ ‬לכך‭ ‬נתן‭ ‬בנובמבר ‭ ‬1916 כאשר‭ ‬הביא‭ ‬למקווה‭ ‬ישראל‭ ‬משלחת‭ ‬נכבדה‭ ‬מקושטא, והדגיש‭ ‬בפניה‭ ‬שהיה‭ ‬זה‭ ‬קראוזה‭ ‬אשר‭ ‬העלה‭ ‬את‭ ‬התוכנית‭ ‬להפריית‭ ‬מרחבי‭ ‬המדבר‭ ‬ע‭"‬י‭ ‬נטיעת‭ ‬עצים‭.‬
ההסטוריון שמעון‭ ‬רובינשטיין כותב שאת הביטוי‭ ‬המעשי‭ ‬המובהק‭ ‬להערכתו‭ ‬ניתן‭ ‬למצוא ‬בעובדה‭ ‬שבזכות‭ ‬יחסו‭ ‬זה‭ ‬לקראוזה‭ ‬פסח‭ ‬ג‭'‬מאל‭ ‬פאשה‭ ‬על‭ ‬מקווה‭ ‬ישראל‭ ,‬ולא‭ ‬כלל‭ ‬אותה‭ ‬בין‭ ‬תושבי‭ ‬יפו‭ ‬ותל‭ ‬אביב‭ ‬שגורשו‭ ‬מעירם‭ ‬באפריל‭- ‬1917‭  ‬ וכי‭ ‬יתכן‭ ‬שיגורש‭ ‬האיש‭ ‬שנטע‭ ‬על‭ ‬שמו‭ ‬של‭ ‬ג‭'‬מאל‭ ‬פאשה‭ ‬שדרת‭ ‬עצים‭ – ‬שהפכה‭ ‬לרחובה‭ ‬הראשי‭ ‬של‭ ‬יפו‭?‬
בולבארד ג׳מאל פאשה הפך להיות  ״קינג ג׳ורג׳ אבניו״ מייד עם כניסת הבריטים ב-1917. זהו כפי הנראה הצילום הראשון של שדרת הוושינגטוניות ביפו. צילם אותו הצלם אברהם סוסקין, התצלום נצבע ביד והודפס על גלויות של האחים אליהו.

השדרה ביפו, גלויה של האחים אליהו, צילום: אברהם סוסקין. באדיבות דליה לוי
השדרה ביפו, גלויה של האחים אליהו, צילום: אברהם סוסקין. באדיבות דליה לוי

1920 – פיקניק בצל הוושינגטוניות
בפי התושבים היפואים נקראה השדרה החדשה: ״נוזהה״ (טיילת, מקום שנעים להיות בו).
פיקניק בשדרה – צילם ההסטוריון ההולנדי פרנק שולטן, אשר נמנה‭ ‬עם‭ ‬קבוצה‭ ‬מכובדת‭ ‬של‭ ‬היסטוריונים‭ ‬אירופאים‭ ‬שנשבו‭ ‬בקסמי‭ ‬המזרח‭ ‬התיכון‭ ‬ויצאו‭ ‬למסעות‭ ‬בעקבות‭ ‬ספרי‭ ‬הקודש‭ ‬של‭ ‬שלוש‭ ‬הדתות‭.‬

YBZ.0210.195
פיקניק בשדרת הושינגטוניות – צילום: פרנק שולטן, בין השנים 1920-1923. מקור: ארכיון יד בן צבי.

1921 – ושינגטוניות בשירות האתוס הציוני  
צילום נוסף שהפך לגלויה בצירוף דמויות מצוירות של חלוצים – בניית בניין פסג׳ זריפה, מבט ממערב מזרחה אל השדרה.

גלויות האחים אליהו פסאג שדרות ירושלים

שנות ה-20 – ושינגטוניות כסמל סטטוס
במקביל עם השתלבותן המהירה ביפו, שבה דקלי תמרים נחשבו מאז ומתמיד חלק מהתרבות המקומית, ניטעו שדרות של דקל ושינגטוניה גם במקומות רבים אחרים בארץ. ב-1921 נטעו במקווה ישראל שדרת ושינגטוניות (חסונה וחוטית) אשר מאז ועד היום נחשבת סמל בולט של בית הספר החקלאי והיא הוכרזה לשימור מחמיר.

צילום היסטורי - השדרה במקווה ישראל, צילם משה מילנר, לע״מ
צילום היסטורי – השדרה במקווה ישראל, צילם משה מילנר, לע״מ

גם בפתח בית הכנסת הסמוך נשמרו שני דקלים של ושינגטוניה חוטית.

2016-03-23-18.06.43
בית הכנסת במקווה ישראל, צילום: ורד נבון, 2016

בחזית הבניין שברחוב השפלה (בניין מספר 4) ניצבים עד היום ארבעה עצי דקל ושינגטוניה חסונה שניטעו לכבוד יריד המזרח שהתקיים במקום זה בשנות ה-20.

מזכרת_מיריד_המזרח_של_1932_ברחוב_השפלה,_תל_אביב
רחוב השפלה 4 תל אביב, צולם ב2015. צלם לא ידוע, מתוך אתר ויקיפדיה

בתל אביב וגם בערים אחרות ניתן לראות עד היום זוג ושינגטוניות בפתחי בניינים ובתים פרטיים, כחלק מהסגנון האוריינטליסטי, וכסמל לזוגיות טובה וקשר למקום. לעיתים במרוצת השנים הכניסה עברה למקום אחר בבניין. הוושינגטוניות החסונות ממשיכות להצביע על מיקום הכניסה ההיסטורי. (תודה לאדריכל גיא נרדי על סיור מאלף בעקבות העצים בתל אביב).
שדרות דקלים מאותה תקופה מעטרות ומפארות עד היום ישובים כמו בית שאן, קיבוץ תל יוסף, קיבוץ חולדה, בנימינה ועוד.

שנות ה-30 – השדרה מתפתחת והוושינגטוניות משגשגות
השדרה הולכת ונבנית תחת השלטון הבריטי, הגינון מוקפד והוושינגטוניות ניצבות בשורה כמו במסדר המפקד.

george_Ave_Postoffice.TIF
שדרות קינג ג׳ורג׳ ביפו בשנות ה-30. צלם לא ידוע, הצילום באדיבות בית עמנואל
Sderot-Yerushalaim-Post-Office
בית הדואר ביפו בשנות ה-30. צלם לא ידוע, הצילום באדיבות בית עמנואל

שנות ה- 40 – גני איספהן
מיקו וטרודי שוורץ, זוג צלמים מצ׳כוסלובקיה, צילמו את השדרה בשיא פריחתה בין השנים
1939-1945. הצמחיה שמסביב לדקלים גבהה והפכה סבוכה, המזרקה היפהפיה עוטרה בגינה שבה צורות פרחים, בערך באותה תקופה תיעדו צלמי סוכנות מטסון גם בין הדקלים גינות בעלות צורות גיאומטריות.

boulevard
השדרה ביפו, צילום: מיקו וטרודי שוורץ, 1939-1945 לערך. הצילום באדיבות אוסף ביתמונה
kikar_miko_swartz
המזרקה והשדרה ביפו, צילום: מיקו וטרודי שוורץ, 1939-1945 לערך. הצילום באדיבות אוסף ביתמונה
12517u
השדרה ביפו בשנות ה-40, צילום: סוכנות מטסון, מקור: ספריית הקונגרס האמריקאי

לא מזמן חיפשתי צילומים מהמקום בו אבי נולד – העיירה כרמנשאה שבאיראן. תוך כדי חיפוש הגעתי אל גינות בצורת פרח וצורות גיאומטריות בכרמנשאה ובאספהן, שהזכירו לי את השדרה היפואית בימיה היפים, ואת הזיקה שלה למרחב המזרח תיכוני.

80_big
גינה בעיר איספהאן, איראן
sa1l_1
גינה בעיר כרמנשאה, איראן

שנות ה-50 – הבולגרים באים
העלייה הבולגרית הגיעה ליפו כקהילה שלמה – האליטה והפרולטריון גם יחד, והפכה את השדרה ל״סופיה הקטנה״. הצלם זולטן קלוגר הנציח יום חג בשדרה ב-1952, בסמוך לבניין אלהמברה.

שדרות ירושלים 1952
יום חג בשדרה, צילום: זולטן קלוגר, שדרות ירושלים 1952. מקור: הארכיון הציוני

1955 – זיהוי בזכות הוושינגטוניות
צילום זה נשלח אלי  מאיש יקר ששמו אביהו בר. מכיוון שלא זיהיתי את הבניין (שהתכער מאוד מאז) חשבתי שצולם בעיר אחרת, אך אביהו התעקש שאלו הוושינגטוניות של יפו!
והתברר שצדק: העדלידע של פורים עברה בשדרות ירושלים ב- 1955. הקהל יושב במקום שבו כיום חצרות יפו. בבניין היפה שהפך אפור שוכנים כיום משרדי ויצ״ו ולשכת הרווחה.

19
עדלידע בשדרות ירושלים, 1955, מקור: ספריית הרווארד, בתודה לאביהו בר

1957 –  הפיקוסים נעים בשדרה
השדרה היפואית שימשה לא רק לעדלידע אלא גם למצעד צה״ל שנערך בה פעם אחת בלבד.
הצילום שצילם אלמוני נמצא ע״י האספן הדי אור בשוק הפשפשים ביפו, ונמסר לי ע״י משה רימר. כאן אפשר לראות בבירור את הפיקוסים הצעירים שבימינו מגיעים למימדים אדירים ומצליחים להתחרות בוושינגטוניות על תשומת הלב.
01

השדרה בתקופה זו שוקקת חיים, ורבים מצטלמים ליד המזרקה על רקע הדקלים המשדרים גאווה מקומית ומוסיפים חן לצילומים.
צילום זה ורבים אחרים על רקע הדקלים נמצאים בארכיון ״ישראל נגלית לעין״.

j025_001
משפחה ליד המזרקה בשדרות ירושלים. באדיבות ארכיון ״ישראל נגלית לעין״.

1992 – מזרקה חדשה בנגה
מכאן ברשותכם אדלג על כמה עשורים היישר אל רחבת נגה שנוצרה יש מאין בין השנים
1989-1990. יצא לי לבקר במקום קצת לאחר מכן.
ניסיתי להנציח את המזרקה החדשה במצלמה טכנית כבדה שהבאתי מניו יורק. הנסיון לא צלח וכעת לא ברור לי אם הוושינגטוניות אכן עברו בהרבה את גובה בניין השקם ממול, או שמא יש כאן טעות של פרספקטיבה. מכל מקום נוכחותן מורגשת גם בצילום זה.

רחבת המזרקה בנגה, צילום: ורד נבון, 1992
רחבת המזרקה בנגה, צילום: ורד נבון, 1992

2015 – ועוד קפיצה אחת בזמן
אל השנים האחרונות ואל הקומה החמישית בבניין סמוך.
״דקל שפל צמרת״ לא ביפו. כאן הוושינגטוניות ממשיכות להנשא זקופות אל על.

DSC_0027
שדרות ירושלים, מבט מצפון לדרום. צילום: ורד נבון, 2015.
2014-12-13-13.49.15
טיול בשדרה, צילום: ורד נבון, דצמבר 2014

שיתפתי כאן מעט מתוך מאות צילומים שאספתי וצילמתי בשנים האחרונות, מתוך כוונה להוציא לאור את אלבום ההיסטוריה הצילומית של השדרה הותיקה – האדריכלות, התרבות וחיי הקהילה התוססים שהיו סביבה.
כשהייתי ילדה קטנה, הורי רכשו את הספר ״שירת האגם הגווע״ של פטר מירום. מראה הצב הגווע על שפת אגם החולה שיובש גרם לי לסיוטים במשך תקופה ארוכה.
פוסט זה נכתב בחשש רב שמא עד שאשלים את הספר ואשיג מימון להדפסתו, ייעלמו הוושינגטוניות יחד עם הרבה פיקוסים מהשדרה. אני מאוד מקווה שישנה דרך למנוע זאת.
עצים ששרדו כל כך הרבה, נשארו גאים וזקופים והפכו להיות סמל בעיני רבים ביפו ומחוצה לה, מן הראוי לאפשר להם להישאר איתנו עוד שנים רבות.
הם חזו בדיליג׳נסים, למה שלא נניח להם לחזות גם ברכבת הקלה?

2015-04-10-12.31.50
שדרות ירושלים, צילום: ורד נבון, אפריל 2015

כל הזכויות שמורות לבעלי הזכויות על הצילומים.

מודעות פרסומת

שורשים וצמרות VS תחנות רכבת

בבוקר ה-3 ליולי התעוררתי במתח כפול – לקחתי על עצמי שתי משימות הקשורות לשדרות ירושלים – האחת, באותו בוקר – להוביל סיור של פעילים לאורך השדרה ולספר את סיפורה, השניה, שלושה ימים לאחר מכן – לארגן מפגש תושבים בנושא הרכבת הקלה.
בעודי מנסה לארגן את המחשבות, נזכרתי פתאום שבדיוק בתאריך הזה לפני 12 שנים – בשנת 2003, עברתי לגור ביפו.
מתי הפכתי להיות "פריקית" של השדרה ומגויסת כל כולי למאבק למענה?
נראה שהקשר התחיל בילדות – לכאן נסענו עם ההורים לקנות נעליים ומעילים ב"שקם", כאן אחזתי נרגשת את שני התקליטים הראשונים שלי, שרכשתי בחנות קטנה בפינת יהודה הימית, אי שם באמצע שנות ה-70. דרך השדרה רכבנו בתיכון על אופניים מחולון לטיילת שעדיין לא הוקמה, בין חורבות מנשייה, הזונות והסרסורים של רחוב הירקון. ליפו וגם לשדרה תמיד נלוו תחושות של קסם ומסתורין, וגם קצת איום. בהמשך, כשהתגוררתי ליד כיכר רבין, ביקור בברצלונה גרם לי לחוש לראשונה חמלה ותחושת החמצה, משום שהשדרות דומות ושתיהן יורדות אל הים – ולא הבנתי למה השדרה היפואית מוזנחת כל כך, ולא שוקקת חיים כמו זו הספרדית.

אך רק אחרי שעברתי לגור בסמוך לשדרה, נשאבתי לצילומים ולסיפורים מהעבר המרתק שלה,  הן בתקופה הפלסטינית, והן בתקופת העליה מבולגריה וארצות הבלקן, כשהפכה להיות "סופיה הקטנה". בין השאר שמעתי סיפורים מאנשים שנפשם נקשרה במקום הזה, מההיסטוריון תושב יפו סמי אבו שחאדה, קראתי באתר מופלא שהקים האדריכל אמנון בר אור עם תלמידיו: "השדרה הראשונה", בספרם של יוסף עספור ויוסי גרנובסקי: "פניך ולא הירח יפו", ספר צנוע שמכיל הרבה מידע ומיתולוגיות מקומיות, ומאמר חשוב של האדריכל שמואל גרואג: "הבולבארד הסמוי מן העין".

וכך, כשצץ במקרה תאריך תחילת הקמת  בולבארד ג'מאל פאשה – 15 ליולי 1915, פניתי אל אנשים אלו לבקש עצתם, איך לעניין את פרנסי העיר המתכחשים לעברה, על מנת שיאפשרו לציין וגם לחגוג 100 שנים לשדרה. הם וגם פעילים בסדנת מובילי טבע וקיימות ביפו ותושבים רבים אחרים נרתמו לנושא בהתלהבות רבה.

לרוע המזל הפניות  אל העירייה והזרוע שלה – המשלמה ליפו, לא נשאו פרי. אחד הנימוקים היה – שעוד מעט יחלו העבודות של הרכבת הקלה, לכן אי אפשר לקיים חגיגות. ה"עוד מעט" הזה יהיה כנראה בעוד שנתיים, ולמעשה כבר התחיל לפני 10 שנים, כשכיסו את כל חלקה הצפוני והמרכזי של השדרה במרצפות אפורות ובמעקות בטון, כהכנה לרכבת שאו־טו־טו תגיע, ותוך כדי כך הנחיתו מכה אנושה על בעלי העסקים לכל אורכה. בהמשך העבירו את כל קווי האוטובוסים דרך השדרה, כך שהפכה להיות ציר תעבורה ראשי סואן ורועש, מה שמאפשר להם לטעון כעת שהפתרון לכל ההזנחה הזו הוא למרבה האבסורד – ללכת בקיצוניות לצד השני, להוציא את כל התחבורה מהשדרה ולעצב אותה כמדרחוב שטוח, חסר שימוש ותוחלת וחסר זיקה לשדרה ההיסטורית, אשר בו תיסע רכבת מבת ים לפתח תקווה ובחזרה.
אני רוצה להתייחס רק לפן אחד של ההרס שעלול להיגרם אם התוכנית תתממש – והוא עקירת עשרות עצים בשדרה בעלת העבר המפואר והיחידה ביפו, רובם בני 60 שנים ויותר.
למעשה העצים הם הסממן האחרון של השדרה שעדיין לא נתלש ונעקר, מלבד הבניינים. דוגמה אחת: שנאי משנות ה-20, אחד משלושת הראשונים שנבנו בסביבה זו עם הקמת תחנת החשמל של רוטנברג – נהרס בשנת 2007 ללא דיון וללא שיתוף ציבור.

קינג ג'ורג' אבניו בשנות ה- 20, יפו ולא ירושלים כפי שהודפס בטעות.
גלויה בהוצאת משה אורדמן, בערך 1925 ( הצילום אולי לפני) הצלם הוא כנראה אברהם סוסקין, הטעות של המדפיס – רחוב המלך ג'ורג', יפו. הצילום באדיבות זיו גורה.

השנאי של ריכרד קאופמן הוא פרט בזכרון הישראלי והפלסטיני, למרבה האירוניה חלק מהמורשת העברית שנמחק.
לפני כן העתיקו את המזרקה היפה שהיתה במרכז השדרה, אל מקום אחר, ואין שום אזכור, אף קל שבקלים לגינות היפות ולככרות הקטנות  שהיו בשדרה והקנו לה את השם "אל נוזהה" ("הטיילת") בפי התושבים.

אולם אלהמברה בשיא פריחתו -דוגמה טובה לקשר בין פריחה תרבותית וסביבה מטופחת.
אולם אלהמברה בימי הזוהר – פריחה תרבותית וסביבה מטופחת.

לאחר לחץ גדול על נת"ע לספק לנו מידע, קיבלנו את התרשימים של התחנות – תמונה חלקית, לי כרגע יש מידע על שלוש תחנות, ואני מצרפת כאן את התרשימים ואת הצילומים שצילמתי, אני חושבת שהם מדברים בעד עצמם.

תחנת סלמה, תרשים וצילומי העצים שייעקרו

הכיוונים: מזרח למטה, מערב למעלה .
תחנת סלמה, העיגולים הצהובים מסמלים 11 עצים שייעקרו. כיוון התרשים: מזרח למטה, מערב למעלה .
בתמונה זו: 6 עצים שייעקרו על מנת לאפשר פתיחת דלתות הרכבת הקלה.
בתמונה זו: 6 עצים שייעקרו על פי התכנון על מנת לאפשר פתיחת דלתות הרכבת הקלה.
5 עצים נוספים שייעקרו בתחנת סלמה, שדרות ירושלים.
5 עצים נוספים שמתכננים לעקור בתחנת סלמה, שדרות ירושלים.
תחנת סלמה
תחנת סלמה, חלק מהעצים שמתכוונים לעקור – כך זה נראה מלמטה

תחנת בן צבי – שדרות ירושלים

ben_zvi
תחנת בן צבי – שדרות ירושלים.ֿ
תחנת בן צבי - כאן מתכננים לעקור 5 עצים.
תחנת בן צבי – כאן מתכננים לעקור 5 עצים, בתמונה ארבעה מהם.
חמישה עצים שייעקרו - הדקלים נשארים לאורך כל השדרה.
חמישה עצים שייעקרו – הדקלים נשארים לאורך כל השדרה.

תחנת ד"ר ארליך (ליד בי"ח דג'אני – כיום צהלון)

תרשים תחנת ד
תרשים תחנת ד"ר ארליך – המלבן המסומן בירוק (ליד בי"ח דג'אני לשעבר, כיום צהלון).
העצים שמתכננים לעקור בתחנת ארליך
העצים שמתכננים לעקור בתחנת ארליך

הבאתי כאן רק את מה שכבר ידוע, בנוסף לעצים שנראים כאן, ייעקרו עוד עצים בתחנה שליד רחוב אילת (התחנה מחוץ לשדרה עצמה), יועתקו כמה עצים ובצד הדרומי של השדרה הרכבת תיסע ממש בתוך הפרומנדה. באופן לא רשמי נאמר לנו שמדובר בעקירת 48 עצים, ובכל מקרה מדובר בלמעלה מ-40.

בסיור שערכנו השבוע השתתפו גם בעלי עסקים מהשדרה. אחד מהם – הרצל מ"פונדק הרצל", 47 שנים בשדרה, זעק: "אתם דואגים רק לעצים, ומה עלינו, בני האדם?"
להרצל מהשדרה ולכל המשפחות הרבות האחרות שחיות סביבה, אני רוצה לומר:  מי שדואג לעצים אכפת לו גם מבני אדם.
רק שלא נשכח – לעצים יש נוכחות גדולה במרחב, לא קל לעקור אותם, ויהיו הרבה שיתגייסו להצלתם. אבל בני האדם זקוקים להגנה לא פחות מהעצים, גם כשהם נראים פחות יפים מהם. ובשורה התחתונה: הקידמה והטכנולוגיה בדמות הרכבת הקלה אמורות לשרת בני אדם ולא להפך. מרחב עירוני הוא סוג של "שמורת טבע" שיש להתייחס אליה בכבוד ובזהירות שלא לחבל בה, בדיוק כמו שמתייחסים אל שונית אלמוגים, רכס כורכר ושלולית חורף, ואל אתרי הארכיאולוגיה מלפני אלפי שנים.

עצומה למען הצלת העצים בשדרה:
http://atzuma.co.il/jaffa

פוסטים נוספים הקשורים לנושא זה:
עצים
נוזהא כמשל – על הליכה בשדרה ושוטטות וירטואלית

מכתב למערכת "הארץ" – מאת יוסי גרנובסקי

נוזהא כמשל – על הליכה רגלית ושוטטות וירטואלית

המצלמה הבינה עוד לפני שהבנתי בעצמי. כבר בשנות ה-90 צילמתי את הבניינים היפים שבין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. יש לי נטייה להסתכל למעלה, משיכה לאדריכלות יוצאת דופן ודחף לתעד אותה בצילום ישיר, פורמליסטי.

לימים החלטתי לעבור לגור ביפו, לא בלי התלבטות. "הקו האדום הוא רחוב יהודה הימית" אמרה לי חברה שמתגוררת ביפו העתיקה. "לכל מה שמדרום ליהודה הימית, אל תתקרבי". וחברה אחרת ששאלתי אותה על בית ברחוב מסוים: "כל רחוב ביפו סיפור אחר. יש רחוב טוב, יש רחוב מסוכן". כל זה היה לפני למעלה מ-12 שנים. מאז הכל השתנה. העיריה השקיעה בשיפור תשתיות ושדרוג רחובות, לא ברור אם למען התושבים המקומיים, או למען ה"אוכלוסיה החזקה" שתגיע, "תשפר את מצבה של יפו" ותשלשל סכומים נאים של ארנונה לקופת העירייה.

ועדיין – השכונה המדוברת נדמה שנשארה קצת מאיימת גם לאחר השדרוג.  בעבר יצא לה שם של זירת פשע ועולם תחתון, והיא פחות אטרקטיבית משכונות אחרות. ביפו שם רע הוא למרבה האבסורד "תעודת ביטוח" מפני חדירת  בעלי הון לשכונה ודחיקת תושביה המקוריים העניים החוצה.

בדרך לגינה הקהילתית אנחנו עוברים בה הרבה. שוב ושוב אני מצלמת את הבניינים המיוחדים הללו, ותוהה על קנקנם – מי בנו ברחובות שנוכסו וקיבלו שמות אמנים איטלקיים, מחזאים צרפתיים וסופרים רוסיים, כנוח עליהם דעתם הנאורה והתרבותית של חברי ועדת השמות בעירנו?

דאנטה פינת פושקין פינת אוזשקובה. מאי 2015
דאנטה פינת פושקין פינת אוזשקובה. מאי 2015
רחוב ויקטור הוגו, יפו, מאי 2015
רחוב ויקטור הוגו, יפו, מאי 2015
ויקטור הוגו 19, יפו, מאי 2015
ויקטור הוגו 19, יפו, מאי 2015

ג'יין מוליכה אל התודעה
ג'יין ג'ייקובס – עיתונאית וסופרת  שפעלה בארה"ב נגד כשלים בנושאי תכנון ובנייה בשנות ה-50. בהמשך הגרה לקנדה במחאה על מלחמת וייטנאם, גם כדי שבנה לא ייאלץ להתגייס לצבא האמריקאי. אישה כלבבי היתה ג'יין ג'ייקובס, ואני נענית לאתגר להוביל "הליכת ג'יין" ביפו, לאורך שדרה ארוכה שסובלת שנים רבות מכשלים תכנוניים והרכבת הקלה מטילה עליה צל כבד, משבשת את המראה היפה שלה עוד בטרם עבר בה קרון אחד. כבר לפני עשר שנים כוסו צדדיה בפסי בטון מוגבהים ונחסמו כניסות ויציאות אל השדרה, כהכנה לרכבת.

אני מתכוננת לסיור. בדרך כלל הסיורים שלי בסביבה זו הם סיורי אמנות וכוללים מפגשים עם דמויות שפועלות כאן ועכשיו. הפעם אני מתכוונת להוליך את המשתתפים בקו ישר לאורך הפרומנדה עצמה, שדרת עצי דקל וושינגטוניה מיתולוגיים שנטע הד"ר אליהו קראוזה עם תלמידיו לפני 100 שנים. מכאן, כמו במנהרת הזמן, נביט לצדדים ונחלוף על פני תקופות שונות, סגנונות שונים, תרבויות שנכפו זו על זו. רב הנסתר על הנגלה. מכיוון שלא נסטה לימין או לשמאל אולי נחצה גם את כיכר העיר המרכזית, ונמשיך הלאה עד בית החולים דג'אני, הוא מרכז גריאטרי צהלון של היום.

לא מזמן גילתה עיריית תל אביב "נדיבות" והזמינה את משפחת דג'אני מארה"ב, לונדון ודובאי, לחנוך כיכר קטנה וזניחה ליד בית האבות שהסכימו להעניק לה את השם "כיכר דג'אני". שמו של בית האבות, בעבר אחוזת דג'אני, נשאר "צהלון" על שם רופא איטלקי יהודי בן המאה ה-17, וכך גם שם הרחוב שהיה פעם רחוב דג'אני וכעת נושא את שמו של ד"ר ארליך, רופא יהודי שמעולם לא חי בארץ ישראל.

בית חולים דג'אני - האדריכל: יצחק רפפורט. מאי 2015.
בית חולים דג'אני – האדריכל: יצחק רפפורט. צילום: מאי 2015
קברו של פואד איסמעיל דג'אני, בשטח בית החולים שהקים. צילום: מאי 2015
קברו של פואד איסמעיל דג'אני, בשטח בית החולים שהקים. צילום: מאי 2015

אני מגלה בפאניקה, שלא ידוע לי הרבה על צידה הדרומי של השדרה. הולכת לברר באתר מופלא – "השדרה הראשונה", שהקים האדריכל אמנון בר-אור בעזרת הסטודנטים שלו באוניברסיטת תל אביב. והוא אולי האתר היחיד בעברית שמוקדש כולו לאדריכלות חדשה ביפו. אתר כמעט חתרני, מעצם כך שיש בו תיעוד מדויק, נתונים יבשים, עובדות ומספרים. אני נשאבת פנימה אל תיאור כל בניין ובניין, בצד זה של השדרה – בתי מגורים, מתחם שיכונים שהחליף מתחם בית באר אשר נמחק לחלוטין, המסגד, ומגיעה אל תיאור שכונת נוזהא. מסתבר שכבר קראתי על שכונה זו, במאמר מאיר עיניים של אדריכל אחר, שמואל גרואג – "הבולבארד הסמוי מן העין" אך משום מה דילגתי על הפרטים שכעת מתבהרים – עד שנות ה-30 סימנה השדרה שנקראה "אל נוזהא" ("הטיילת") בפי התושבים הערבים – את גבולה המזרחי של יפו. מעבר לגבול זה מזרחה השתרעו שדות, בוסתנים ופרדסים ובהם בתי באר בודדים. בין השדרה ליפו העתיקה החלה להתפתח העיר המודרנית.

אט אט מחלחלת ההכרה שעל תל אביב ועל יפו עבר תהליך דומה בו זמנית – יציאה מסמטאות צפופות אל בתי מידות, בצד העברי "אחוזת בית", בצד הפלסטיני – השדרה החדשה ושכונת נוזהא – שכונת פאר הצמודה לה מצד מערב. שתי תרבויות שהן בשיא פריחתן בשנות ה-30 וה-40, מושפעות זו מזו, עוינות זו לזו, ועם זאת מקיימות יחסי גומלין שכיום כבר לא קיימים. למשל: בית חייזבון (שד' ירושלים 24) שנבנה עבור משפחת חייזבון (המוסלמית?) שמוצאה בירדן, האדריכל היה נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי פולני. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

בית חייזבון - הבעלים ממוצא ירדני, האדריכל נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי פולני.
בית חייזבון (נבנה בין 1926-28) – הבעלים ממוצא ירדני, האדריכל נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי – פולני.

אני מחפשת צילומים היסטוריים של בתים פרטיים אך לא מוצאת. פונה אל ספרם של יוסי גרנובסקי ויוסף עספור "פניך ולא הירח יפו!" – בספרות, באמנות ובקולנוע שיתופי הפעולה קיימים גם כיום, מנצחים את הפוליטיקה העכורה – ומגלה שלא מדובר רק באצולת ממון, תעשיינים, בעלי נכסים ופרדסנים, כי אם בתרבות שלמה שהתקיימה במרחב זה – 20 מערכות עיתונים היו ביפו בשנות ה-40, כמה וכמה בתי ספר, ספרייה, בית משפט, בית חולים, בתי קולנוע וקברטים, בתי מלון. חלק גדול מהתרבות המודרנית נוצר סביב השדרה החדשה. מכה בי התובנה שהמלחמה היתה לא רק על שטחי אדמה, היא היתה גם ובעיקר התנגשות אלימה בין תרבויות.

בדיעבד וממרחק של זמן תוצאותיה הפכו את הכל – הסימטאות הצרות והמלוכלכות, שבילי החמורים והקסבה בעיר העתיקה, הפכו תוך כמה עשורים למקום היוקרתי ביותר ביפו שמתגוררים בו יהודים ותושבי חוץ אמידים, ואילו השכונה היוקרתית – "נוזהא" שהתרוקנה מיושביה, הפכה לשכונת עוני שהתקבצו בה פליטים – בהתחלה יהודים מבולגריה, בהמשך פליטים מג'בליה ועג'מי. כמה אירוני – על אף המאמץ של הלאומנים משני הצדדים להציג את הפלסטינים כעם של פלאחים הקשורים לאדמתם, והכחשת העירוניות – היישובים שנמחקו הם יישובים כפריים, ואילו הבניינים העירוניים נשמרו ברובם, עדות אילמת שאי אפשר להתכחש לה. "אי אפשר למחוק, בסוף זה מבעבע" אומר ידידי קובי לידרמן, באחד הסיורים ביפו.

מה קורה לחברה שהאליטה העירונית שלה – כלכלית ותרבותית נעלמה בבת אחת?

אני יוצאת שוב לצלם, מוקדם בבוקר. מצלמת את מסגד נוזהא – הוא מזכיר לי בול שמעולם לא הודפס. האם יכול היה להתממש כאן תסריט אחר, אלים פחות?

מסגד נוזהא, יפו, מאי 2015
מסגד נוזהא, יפו, מאי 2015
בול פלסטינה א
בול פלשתינה א"י שלא הודפס, שנות ה-30

סיפור מהחיים
פוגשת את יוסי גרנובסקי בספריה, כדי להשלים פרטים על מערכות העיתונים ובתי הקפה ליד השדרה. הוא מקבל את פני בסיפור נוגע ללב:  צעירה לונדונית הגיעה לביקור ביפו לפני כמה שבועות, וחיפשה לשווא את בית אבותיה, משפחת כנעאן. סבה מצד אביה הקים את בית המשפחה ביפו, סבה מצד אמה שימש בתפקיד בכיר בממשלת לוב.
יוסי ממשיך ומספר שלא ידע לומר לה היכן הבית נמצא. "כנעאן, כנעאן, השם הזה מוכר לי" אני מנסה לעשות סדר בכל האינפורמציה שקראתי באתר "השדרה הראשונה". מפשפשת ברשימות שרשמתי לעצמי, ומגלה: שדרות ירושלים 62 – בית כנעאן! בניין יפהפה שנבנה עם הפנים לתוך השכונה, כך שחזיתו המזרחית שנמצאת כיום בשדרות ירושלים, היא הצד הפחות יפה שלו.
לרוע המזל הצעירה כבר חזרה ללונדון. אני יוצאת שוב לצלם, מעבירים לה את הצילומים במייל. בעידן האינטרנט העולם נעשה קטן ושקוף יותר.

בית משפחת כנעאן, מאי 2015
בית משפחת כנעאן, מאי 2015
בית משפחת כנעאן, רחוב מיכלאנג'לו, יפו, 2015
בית משפחת כנעאן, רחוב מיכלאנג'לו, יפו, 2015

בין שימור מוחק לזכרון
בסוף השבוע הבא יתקיימו שני אירועים שקשורים זה בזה אך שונים באופיים. האחד הוא "בתים מבפנים" שיתקיים גם ביפו, באופן אירוני דווקא בתאריכי הנכבה הפלסטינית – בין 14-16 למאי. לשמחתי שובץ באירועים אלו גם סיור של האדריכל שמואל גרואג לאורך השדרה. אני ממליצה מאוד להצטרף לסיור זה, פרטיו באתר "בתים מבפנים".
את סדרת האירועים השניה, מעין אנתי-תזה לבתים מבפנים – יזמו בארגון "זוכרות", היא תתקיים בדיוק באותם הימים ונקראת: בתים מעבר למקף. כל הפרטים באתר זוכרות. אני ממליצה מאוד להצטרף, לשמוע ולראות. אך זהירות: את מה שתדעו כבר לא תוכלו לא לדעת.

קישורים רלוונטים:
כלת הים, אם הזר: יפו הערבית-פלסטינית בשלהי תקופת המנדט
שלמה אבינרי – ביקורת על ספרו של איתמר רדאי "בין שתי ערים"
השדרה הראשונה – מאגר מידע על ההיסטוריה של שדרות ירושלים ביפו
שמואל גרואג – הבולבארד הסמוי מן העין
על שכונת נוזהא – באתר "תל אביב 100"
Palestine remembered

בוקר ביפו – 9.7.2014

האדריכל אחמד דמיאטי, שתכנן את הבניין שלנו ב-1936, לא לקח בחשבון רקטות מעופפות מעזה. הוא לא תכנן מקלט וגם לא ממ"ד. ודאי שלא העלה בדעתו את התהפוכות הקרבות, וגם בדמיון הכי פרוע לא היה מצליח לחזות את התרחיש – צאצאי היפואים משגרים רקטות אל העיר, 67 שנים לאחר שננטשה על ידי אבותיהם.
הדירה שלנו נראית כמו אניה ויש בה הרבה חלונות ודלתות למרפסת. טיל שיגיע מדרום יוכל להשתחל בנחת דרך חלון רחב בחדר השינה ולהתיישב ישר על הספה בסלון.

חדר שינה, אדריכל: אחמד דמיאטי, 1936

ברבע לשמונה שולחת את הילד לקייטנה ויוצאת לבדוק אם פתחו את הדלתות בבית הספר שממול בלילה כפי שהבטיחו, כי אין מקלט אחר בשכונה.  בפתח  מקבל את פני ג'ורג' השומר הוותיק,  לא דובים ולא יער, הוא טוען- בית הספר היה ויישאר נעול בלילות.  ג'ורג', יפואי נוצרי, הוא מצביע נאמן של מפלגת העבודה כבר שנים, גם בבחירות למועצה. הנטייה שלו להגן על הממסד בדרך כלל, רק לעתים נדירות יעביר ביקורת. מהשיחה הקצרה בינינו משתמע שהפעם יש לו ביקורת קשה על שני הצדדים במלחמה שהתלקחה פתאום.

נפרדת מג'ורג' ושמה פעמי אל ד"ר סיקסיק חאלד, רופא השיניים שלי בעג'מי. צועדת ברגל לכיוון יהודה הימית, מחשבה חולפת – מעניין כמה מחברי השמאלנים היו מוכנים לפתוח את הפה בפני רופא שיניים מוסלמי. את ההמלצות קיבלתי דווקא מחברה ימנית בדעותיה… ומאז נוכחתי לדעת שהוא רופא מעולה.  את המחשבות קוטע צלצול הטלפון – על הקו הילד, מספר לי על אזעקה. אין צורך להרגיע אותו, בקייטנה יש מקלט, והכל בסדר. הסירנה לא פעלה ברחוב שלנו, לא שמעתי ולא ראיתי אנשים רצים להסתתר. אני במתח, למרות שהסביבה אדישה.

חוצה חורשה קטנה, עוברת ליד כנסיה ישנה בעלת ארכיטקטורה מיוחדת, ולצידה מבנה מוזנח שנראה כמו בית מלון. האם זו הכנסיה הקופטית שקראתי עליה באתר של צור שיזף? מסמנת לי לחפש פרטים נוספים- מי הקים אותה ומי משתמש בבניין כיום?
השעה עשר דקות לפני תשע, כשהאור נופל נכון כדאי לצלם כי זה ישתנה אחר כך. יש לי כמה דקות לצלם ולהמשיך הלאה.

2014-07-09-08.02.57

בהמשך – בנין נטוש ובפינה שלט קטן דהוי: "לגור בתוך ציור". מיזם נדל"ני שכנראה לא צלח, הזנחה שמאפשרת לטבע לפרוץ אל בין קירות שותקים. פעם ראיתי טווס ליד הבנין הזה. הטווסים כבר נעלמו מיפו.

בית ברחוב יפת
בית ברחוב יפת

ברחוב יפת, חלונות מושכים את תשומת לבי, ואני מצלמת. אולי ישמשו אותי ואת שכנתי מייסר סרי בספר המשותף שרצינו להוציא: "יפו – בישולים וסיפורים".
החלונות המחודדים מעל המלבניים מאפשרים כניסה של אור טבעי, גם כשהתריסים סגורים. בבניין שלנו שבנוי בהשפעת סגנון הבאוהאוס, אין כאלו חלונות.

בית ברחוב יפת

קצת לפני ביתו של רופא השיניים, חצר ובה דחליל אקטואלי, בין עצי הרימון והלימון אזכור ל"צעקה" של מונק.

דחליל בחצר, עג'מי, רחוב אסף הרופא
דחליל בחצר, עג'מי, רחוב אסף הרופא

מגיעה אל בית ד"ר סיקסיק.  מראה לו צילומי סטטוס, מבקשת חוות דעתו לאחר שרופא ב"מכבידנט" נזף בי, למה לא הגעתי מוקדם יותר לביקורת, כשיש נסיגת חניכיים ושלוש שיניים שצריך לעקור.
ד"ר סיקסיק מחייך – "אני מכיר את ההפחדות של מכבי, אל תקשיבי להם. תסתכלי על הצילומים – נסיגה היא דבר טבעי בגיל שלך, כל השיניים יציבות וטיפול פולשני רק יזיק.
אני מציע לא לגעת, רק להקפיד על ניקוי שיניים פעמיים בשנה, ועל היגיינה באופן קבוע. את השן הזו אפשר להשאיר וגם את זו, אם אפשר לעשות טיפול שורש, למה לעקור?
הייתי עוקר רק את שן הבינה, שמפריעה ואין בה צורך, בזה הם צודקים." והוא מסנן: "הם רוצים רק כסף…"
"לא יודעת", אני אומרת, "יש אצלנו נטייה לעקור כל בניין ישן, לבנות חדש במקומו. אולי גם רופאי השיניים כאלה…"
מספרת לו שהעקירה דרך "מכבי שלי" זולה מאוד, ויש הנחה על טיפול שורש. אני מתלבטת.
"לכי אליהם לעקירה, ותבדקי מה המחיר של טיפול שורש, תעשי מה שמתאים לך" הוא מקל עלי.
"וכמה מגיע לך על הייעוץ הזה?" אני שואלת. "כלום, זה בסדר" פוטר אותי בחיוך.
אני מאושרת, מודה לו אלף פעם, בחדר ההמתנה פציינטים מחכים, ולא נעים לי לשאול מה ידוע לו על המסגד שהקימה משפחתו רבת הפעלים ברחוב בית אשל בסוף המאה ה-19, גם שוכחת לאחל לו "רמדאן כרים".
יוצאת אל הרחוב, מצלמת גם את ביתו המפואר של הרופא, הסגנון תמיד סקרן אותי – משום מה מזכיר לי בית לבנוני, לא יודעת למה, הרי לא הייתי בלבנון אבל כך נראה בדמיוני בית שם, במיוחד הכיפה שלמעלה, חסרים רק הרים ברקע ושלג.

בית משפחת סיקסיק, עג'מי
בית משפחת סיקסיק, עג'מי

פוסעת שוב ביפת, מגלה את החנות החדשה של חינאווי, לא זה שכולם מכירים אלא קרוב שלו שהיתה לו חנות קטנה ליד שדרות ירושלים, אצלו קניתי באופן קבוע עד שסגר, שמחה לגלות שפתח חנות חדשה ביפת. מוסרת ד"ש לליאון, הנכד הקטן שלו שלמד עם בני בגן השלום, מעון ערבי-עברי של נעמ"ת, כעת הוא ב"טביתא" והילד שלי בתל נורדאו. השפה יוצרת חיץ, מה שהיה נפלא ואפשרי בגיל הגן הולך ונעשה קשה יותר אחר כך.

ממשיכה הלאה, יש לי קצת זמן הבוקר, עוברת ליד בית המרקחת הירוק המיתולוגי. על הדלת שלט "סגור לרגל שיפוצים". הדלת פתוחה ואני נכנסת. בבית המרקחת הזה היה רוקח שידע הרבה. הופניתי אליו לראשונה ע"י שכני המנוח אבו חסן – "אם את רוצה לדעת מה היה כאן לפני 48, לכי אליו".
פח'רי, הרוקח הקשיש הלך לעולמו לפני כמה חודשים. במקום נמצא בחור צעיר שמאפשר לי לצלם את החנות שקפאה בזמן ב- 48, עם הארונות הישנים וכסאות המתכת הצבועים בירוק.
"לא, השיפוצים רק של הכניסה, לא של הארונות" הוא מרגיע אותי. "אבל אל תצלמי יותר מדי, די די, מספיק…" הוא מזהה שבעל המקום, בנו של הרוקח הקשיש, מתקרב.

2014-07-09-09.52.30

למרבית הפלא הבן זוכר אותי מהפעם הקודמת שבה תחקרתי את אביו, לפני 10 שנים… הוא מאוד שמח, שדווקא בעת הקשה הזו מישהי מתעניינת במה שהיה כאן לפני הנכבה, או אולי משום שאני זוכרת את אביו.
עדיין חסרה לי הפיסה בפאזל שאביו לא ידע לענות עליה – איפה נמצאים היום האדריכל שבנה את הבניין שבו אני חיה, והאנשים שבנה עבורם. "חג' דיב וחג' ח'ליל כותאב", כך נכתב על התוכנית מ1936 שמצאתי בארכיון העירייה.
"כותאב או קוטוב?" הוא מנסה לפשפש בזכרונו. "אולי בלבנון, אולי בעמאן". "אתה בטוח שהם לא בעזה?" אני מבקשת להרגיע את מצפוני. "כנראה שלא, לפי השם הם היו עשירים, העניים ברחו לעזה, העשירים בעמאן או בלבנון, או אולי במקום אחר" הוא פוסק.
למה כל כך חשוב לדעת? למה בחרתי לגור בבניין שיש בו רוחות רפאים? למה מעסיק אותי איך זה קרה – אם הידיעה היתה פתאומית או שהיה להם זמן להתכונן? מה לקחו איתם ומה השאירו? איך יצאו מכאן- בספינה או על עגלה או במכונית? מי מקרוביהם עדיין כאן, האם היו שמחים לדעת שאני בדירתם ולא מישהו אחר?
בסיוטים שלי הגלגל מתהפך… זה סיוט אמיתי.

חוזרת דרך יהודה הימית, בפינה מבנה נטוש.

יהודה הימית, יפו
יהודה הימית, יפו

עוברת ליד מבנה שהיה שייך לעמידר, לפני כשנה התנוסס עליו שלט ענק של יזמי נדל"ן, השלט נעלם בזמן האחרון, והבניין עדיין עומד בשממונו. אולי עמידר חזרו בהם, הבניין לא נמכר והדירות יוצעו למחוסרי הדיור? קשה להאמין.

יהודה הימית, יפו
יהודה הימית, יפו

עולה במדרגות ביתי, השנה אין קישוטי רמדאן. השכנה אום חסן התאלמנה לא מזמן, והיא עצובה. המלחמה לא עושה אותה שמחה יותר. ב"עופרת יצוקה" איבדה 11 מבני משפחתה בהפצצות בעזה. ביניהם אחיה, יפואי לשעבר, שלא ראתה הרבה שנים. אני נכנסת לבדוק מה שלומה, מבקשת את הטלפון של החשמלאי שלה. כמו לסבתי מרים ז"ל, גם לשכנתי ספר גדול שנראה כמו "פייסבוק"- ליד כל מספר טלפון יש ציור שציירה כדי לזכור של מי המספר.
בטלוויזיה שידורי הרמדאן ממכה ומדינה, ולא חדשות אל ג'זירה. תודה לאל.
"הם רוצים אדוני אחד" היא מסבירה לי ומתכוונת להנהגה הישראלית "אדוני אחד, שכולם יהיו אותו דבר, יעמדו בשורה ככה, אותו דבר" מדגימה לי עם היד. "אבל בעולם יש כל מיני אנשים שמאמינים בכל מיני אלוהים".
אני מקשיבה. לא תמיד צריך להגיד משהו, אפילו אם יש מה להגיד.

DSC_0079
סאכינה אבו שחאדה (אום חסן) עם הצמחים שלה

דיאלוג

הים הזה מבטו אל העיר העתיקה
ואומר לה: מה שלומך אישה זקנה?
ענתה לו: בסדר אך רגלי כואבות לי
ובניי רחוקים לי לא עוזרים
ואתה היסטוריה ישנה מה שלומך?
אוי, הזמן עשה את המשקל כבד עליי
הסודות התרבו
ואני גם איש זקן בכל זאת
תגידי, את זוכרת את העצים מסביבך?
כן, אך הם נעקרו
כמו שיני מפי
בכל זאת אני אישה זקנה
ואתה זוכר את האנשים בתוכך?
כן, אך הם נעלמו
כמו חלק מהסודות בראשי
בכל זאת אני איש זקן.

(מוחמד אגואני)