טווסים

משתפת באופן טווסי – מרית בן ישראל כותבת על שני טווסים שצילמתי. רגע של אושר בעיר האושר.

עיר-האושר

פעם, בבלוג הכמעט זנוח שלה, כתבה ורד נבון שאביה נתן לה חירות. קשה לתאר כמה המשפט הזה דמיוני בשבילי – בדקדוק הפנימי שלי "אבא" ו"חירות" לא יכולים להופיע באותו משפט – אבל אני נזכרת בו בכל פעם שאני מתבוננת בתצלומים שלה. גם היפים שבהם לא נופלים לדקורטיביות, הנוכחות הרגשית מחסנת אותם מקור פורמליסטי, ויש בהם איזו יושרה שמקורה בחירות פנימית ולא בסמכות חיצונית (ואני נייר לקמוס מהלך של ההבחנה בין השתיים).

כבר כתבתי פעם על התצלום היפהפה ההוא ועכשיו נתקעו במוחי שני טווסים:

צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014 צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014 לחצו להגדלה

צילמה ורד נבון צילמה ורד נבון

  1. סיגליות מטות פניהן

טווס צועד בגן, מוקף בפמליה צמחית שחבריה פורשים את תפרחותיהם הנוצתיות וכמו מדרבנים אותו לפרוש את זנבו היפהפה שטוף השמש. בזמן שהם מחקים את תנועת הפרישה ומהדהדים אותה מראש, הם מסגירים דרך אגב את מוצאם הצמחי המוגבל, את התלות התנועתית שלהם בכוחות חיצוניים כמו שמש, רוח, כוח…

View original post 624 מילים נוספות

מודעות פרסומת

עמוד הקלון והגיטרה שהתייפחה

נשלחתי אל עמוד הקלון בגיל 13, אלו פרטי המקרה: בכיתה ח' יצאתי עם משמרות הבטיחות לצומת הרחובות וייצמן והופיין בחולון, צומת שהיה אז הרבה פחות סואן ועדיין לא מרומזר. במרחק שני רחובות משם, בסוף ביאליק, השתרעו חולות "חוסמסה", שרק האמיצים העזו לחצות בלילה. הגענו אל הצומת עוד לפני הצלצול, כך שלא היו עדיין תלמידים להעביר. מתוך שעמום או עליזות שקפצה עלי, הנחתי את המקל עם התמרור על כתפי ופצחתי בשיר של להקת כוורת: "הורה היאחזות", שהיה פופולרי באותו זמן. אח, לו יכולתי היום לרקוד ולשיר בחופשיות כזו ברחוב…
"הוחלט ונלקחה שיבולת, הרכיבוה – חרבות, חמרה, חמרה המערבולת, יצא הנח"ל לשדות, הנח"ל לשדות!" אני צוהלת ולא שמה לב שירדתי מהמדרכה לשולי הכביש. פתאום מבחינה בסימנים שהילדים מאותתים לי מהמדרכה שממול, מסובבת ראשי – מולי עומד שוטר במדים, נותן בי מבט זועם ומרעים בקולו: "באיזו כיתה את לומדת ומי המחנכת?"
למחרת בשמונה וחצי בבוקר – נקישה בדלת הכיתה בבית הספר גורדון. המורה שושנה פותחת. בפתח עומד השוטר מאתמול, מדיו מעומלנים ומגוהצים למשעי, נעליו מצוחצחות ודרגותיו בוהקות. הוא לא מבזבז זמן, מצביע ישירות עלי: "עברתי אתמול ברחוב וייצמן, וחשכו עיני!" הוא נוזף, ואני עם כל מילה מחווירה, מתכווצת על הכיסא, עוד מעט אעלם כליל… "ראיתי את הילדה הזו!!!! רוקדת דבקה בכביש!!!"
המורה שושנה נראתה נבוכה מאוד, אני הייתי ילדה צנומה, צייתנית וביישנית בדרך כלל, התלמידה הטובה בכיתה, בת טיפוחיה, חלומה של כל מורה… ממש לא אחת ממחוללי הצרות הקבועים. "תודה לך, אני אדאג שזה לא יקרה יותר" היא מלמלה במבוכה. השוטר, נפוח מחשיבות עצמית, הסתובב ויצא מהכיתה. בזאת העניין הסתיים, אבל כמובן נחרת בראשי. ומאז ועד היום בכל פעם שרואה שוטר מיד בודקת את עצמי, שלא אתפס על חם…

אורות הכרך

בקיץ של אותה שנה איבדנו את יעל. יעל היתה חברתי הטובה, ילדה בת גילי בדיוק – שתינו נולדנו ב־15 למרץ, בהפרש של 10 שעות, אני בצהריים, היא בערב, והתגוררנו באותו רחוב, במרחק של עשרה בתים. שתינו למדנו באותה כיתה, ואחר הצהריים למדנו גיטרה אצל המלחין ניסים שובל שגר ליד בית הספר. ביום הראשון של החופש הגדול נסענו בקו 92 אל העיר הגדולה, אל מגדל שלום. דיזנגוף סנטר עדיין לא הוקם אז, כל בו שלום היה המקום שבו אפשר לבלות. עלינו אל הגג והשקפנו אל גגות העיר. בחנות המזכרות יעל קנתה לי שרשרת אפריקאית עם חרוזי עץ בצבע חום "כי שכחתי לקנות לך ביומולדת" אמרה. חזרנו באוטובוס – "בואי נלך לצד האחורי, אני לא רוצה לראות זקנים" דחקה בי במעבר. "הם נראים נורא, אני לא רוצה להזדקן אף פעם" המשיכה. עוד אחד מצירופי המקרים המצמררים שקרו לי בחיי. שבועיים לאחר מכן – ב־14 ביולי 1974, יעל נהרגה, במקום שנקרא: "כפר חיים", כאשר גלגל בטון התמוטט עליה בגן הילדים שהפעילה אחותה הבכורה.

השנים הבאות היו עבורי שנים של אבל. זו היתה הפעם הראשונה בה חוויתי מות אדם קרוב בן גילי. בתיכון – מיטרני, דחקתי עצמי לפינה ולא התבלטתי, שקעתי בדיכאון בתקופה שבה לא היו פסיכולוגים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. התמודדתי לבד, כמעט ללא תמיכה.
כבר לא זוכרת מה היו הנסיבות – מורה שהרגיז אותנו? תקרית מקומית אחרת? מרד נעורים? בכל אופן אני זוכרת היטב שהרעיון היה שלי, וגם הביצוע: גזרנו בריסטול בצורת לב, עליו ציירנו סורגים וכתבנו בגדול: "כלא י' שש". תלינו על דלת הכיתה… ידענו שיש דבר כזה – כלא שש, אבל לא היה לנו מושג קלוש  מי נכלא בו ועל מה. משחק המילים היה משעשע.
השלט לא החזיק מעמד הרבה זמן – לרוע המזל עבר במסדרון דווקא המנהל – אלישע שפי, איש גדול תרתי משמע – אדם גבה קומה, ידוע מאוד בתחומו – חקר המקרא. הוא שהקים את בית הספר ברוחו ובדמותו, איש מורכב, שלימד אותנו תנ"ך וגם שיעורים בחינוך מיני, צירוף שהיום ודאי נשמע מוזר. במעומעם זוכרת שריננו עליו שהוא אלמן מבוקש, וידעו לספר על פרשיות האהבה שלו. בכל אופן – אדם חריף מחשבה וחד לשון שלא היית רוצה לקבל ממנו נזיפה. "מי אחראי לשלט הזה?" שאל ממרומי גובהו. "אני" צייצתי בקול רפה. "תגשי אלי בבקשה בהפסקה."
ניגשתי. "למה תליתם את השלט?" תמה בקולו העמוק. לכי תסבירי שמדובר ברוח שובבות, המהפכה שהגיעה אלינו מעבר לים באיחור של כמה שנים – פסטיבל וודסטוק, החומה של פינק פלויד… התחלתי לגמגם, למלמל… כשהשיחה קיבלה תפנית לכיוון לא צפוי.
"את יודעת שאני מכיר את אתי, נכון?" אתי היתה אמה של יעל שנהרגה, מורה בבית ספר אחר. "אתי סיפרה לי שהפסקת לנגן אחרי שיעל נהרגה, ושהדבר מעציב אותה מאוד" המשיך. "זה נכון, הפסקתי לנגן כשהיא מתה" עניתי, ובאותו רגע התחילו לזלוג דמעות מעיני. המתח שהתפוגג, כל מה שהיה עצור בפנים שנתיים תמימות יצא החוצה – פלג קטן הפך ליובל, היובל לנחל, והנחל לנהר של דמעות שאיימו להציף את כל חדר המנהל, על השולחן הארוך שלו. אני בצד אחד, מנהל בית הספר בצד השני, והוא מסביר לי באריכות תוך כדי שאני מתייפחת, את המושג "השארות הנפש". "אם תמשיכי לנגן, יעל תישאר בזיכרון דרך הנגינה שלך, אולי זה סוג של הישארות הנפש" הסביר לי.

לקח עוד קצת זמן עד שחזרתי לנגן, גם בהשפעת השיחה ההיא עם אלישע שפי. הגיטרה הפכה להיות מקור של נחמה. הקמנו להקה – טל האורגניסט הביא את סטיבי וונדר ואת דם יזע ודמעות, דינה בעלת קול הזמיר, עולה חדשה מאנגליה, הביאה את "רחובות לונדון", את הביטלס ואת מריאן פיית'פול, בתקופה מסוימת ניגן איתנו גם מתופף, יצחק, שהעריץ את רינגו סטאר, ואני עם הגיטרה הבאתי את אריק קלפטון, ג'וני מיטשל, בוב דילן וניל יאנג. בסך הכל היה לנו רפרטואר נרחב וזכינו גם להופיע על הבמה במסיבת הסיום של בית הספר.
הגיטרה נשארה איתי עד אחרי הצבא, ואז בנסיבות אחרות זנחתי את המוזיקה ועברתי לביטוי עצמי ויזואלי, אבל ללא ספק – מבין האמנויות, אין ולא יהיה מקור נחמה חזק יותר ממוזיקה בחיי.

עד הנה. או: איך סגרתי חשבון עם הבנק

"היום, כמו אז, איני יודע אם לפגיעה בזולת אחראי טבע האדם, או טבעם של המוסדות המושלים בבני-האדם"
(ארי דה לוקה – "לא עכשיו, לא כאן")

היה לי חשבון עם בנק לאומי. לא סיפור על חובות גדולים, לא על נושים ועיקולים, רק על יחס משפיל בין בנק ללקוח. מזמן רציתי לספר, אבל המילים נתקעו לי. קיוויתי שאשכח אבל קורים דברים שמזכירים… אולי אתחיל מהסוף, בכמה מילים שנישאו בבית עלמין הירקון, ברגעי הפרידה מאבא, כי הסיפור שלו:

"עובדיה היה בן אדם מיוחד ויחיד במינו. הוא לא היה דומה לאף אחד, אף אחד לא היה דומה לו; אקזמפלר יחיד, אוריגינל. אני לא אשא הספד, אני רק אזכור ואזכיר." ספד ידידו אברהם גבע. "אני זוכר את עובדיה בפגישה הראשונה בינינו: איש גבה קומה, יפה תואר, יפה נפש. פנים פתוחות, עיניים צוחקות, מבטאות שמחה – לראות אנשים, להיות בקשר עם אנשים. עובדיה היה חלוץ, במובן הנקי והטהור ביותר, והיה בין ראשוני מלכיה בימים ההם. במשך השנים לא היתה קרבה מיוחדת ביני ובין עובדיה. אחרי ההלויה של חברנו לייזר נכנסתי איתו לשיחת אקראי שהתפתחה, והתגלה לי עובדיה שלא הכרתי. ואני אמרתי לו: חבל שלא היתה בינינו קרבה יותר גדולה בכל השנים האלה. ואז הוא אמר משפט מדהים, שהוא איתי כל הזמן, ואני משתמש בו בהזדמנויות לא מעטות. הוא אמר: “אברהם, למה לא נתחיל להיות קרובים עכשיו?” אני מעולם לא קיבלתי הזמנה כל כך נדיבה וכל כך חד משמעית בקשר עם אנשים. זה אמר לי שעובדיה לא חי את העבר, עובדיה חי את העתיד. מה שהוא אמר: בוא מעכשיו ניצור את הקרבה בינינו."
אחותי דבורה ספרה בדמעות: "היום אני מבינה שאני מאבדת בבת אחת – את האבא ה”צמוד” שלי, את זוכה פרס נובל לסבים, החבר הכי טוב בעולם, הפסיכולוג האישי שלי, ה”קוצ’ינג” – המאמן הפרטי שלי, השכן הטוב שלי, המוסכניק, יועץ ההשקעות, המהנדס, השיפוצניק, מעצב הנוף, היזם, השף, האופה, הברמן, המורה הפרטי למתמטיקה, ביולוגיה, פיסיקה וגיאוגרפיה של ילדי, צייר ומשורר, ועוד ועוד ועוד…" ושיידה, קרובת משפחה מבוסטון כתבה במייל: "...זו בדיוק היתה הגדולה שלו – מהמעט שהיה לו נתן כל כך הרבה, ועשה שינוי כל כך גדול."

צילום: דבורה נבו
צילום: דבורה נבו

שתי תכונות נצרבו ב"הארד דיסק" של אבא: אהבת האדם, ודאגה לטובת הכלל. לא מתוך חיים נוחים צמחה השקפת העולם הזו. רוב השנים עבד כמפעיל ציוד מכאני כבד בסולל בונה, עבודה קשה, בשמש, ברוח, בגשם. כשפרש לגמלאות, הצטרף למפעל שאחי הקים. היה אחראי על הקשר עם הלקוחות ועל הנגריה, טיפל בעניינים שוטפים במשרד. כשראה שהפועלים מביאים סנדויצ'ים מהבית, הנהיג מיוזמתו ארוחת בוקר משותפת על חשבון המעביד. בתשע וחצי בדיוק, אבא היה עולה לגלריה במפעל המדרגות, ומכין לכל הפועלים ארוחה שכללה באופן קבוע: פיתות, חביתות, סלט טונה עם בצל, גבינה לבנה, סלט ירקות וקפה. בעשר היה נשמע קולו רועם מלמעלה: "בואו לאכול!". כך זה היה שנים, והמפעל שגשג גם בזכותו, עד שמצבו הבריאותי הכריע אותו והפסיק לעבוד.
אבא מאוד אהב לקרוא. הוא אהב את סיפורי ש"י עגנון, "עד הנה"- היה שם אחד הכרכים. על אף שהיה אדם אופטימי, ברגעים הקשים אחרי מות אחי הצעיר, אימץ את שם הסיפור ההוא. במר ליבו עליו אמר: "בחיים שלי תמיד כשנראה שהכל מסתדר, פתאום מישהו סגר את הברז. ככה אני מרגיש עכשיו – עד הנה."

לאבא וגם לי היו חשבונות בבנק לאומי, קרוב למפעל של אחי. הפקידים הכירו את אבא והתייחסו אליו בכבוד, כשהיה צריך לבצע פעולה כלשהי התקשר אל הפקידה או אל יועץ ההשקעות שהכיר  והם ביצעו מה שצריך.
ויום אחד הגיע מכתב בדואר. לא שיחה אישית בטלפון, מכתב. הסניף עומד לעבור שינויים, נכתב שם, ויהפוך לסניף מסחרי. מי שאין בחשבונם סכום הנדרש כדי להיות לקוח מסחרי, יתבקשו לעבור לסניף אחר. במידה ולא יעשו זאת מיוזמתם בתוך כמה שבועות, ולא יאוחר מה-5 לפברואר, יועברו אוטומטית לסניף שהבנק יקבע. לאבא חסרו 15,000 ש"ח  כדי שייחשב לקוח עסקי. את חסכונותיו השקיע במבנה תעשייתי קטן שהניב דמי שכירות, בנוסף לפנסיה שנכנסה כל חודש. והיה גם חיסכון כלשהו בבנק, בטחונות. זה לא הספיק להם.
לא יכול היה להיות עיתוי גרוע מזה- אבא היה כבר בן 77, במצב בריאותי לא טוב, אחרי אירוע מוחי. לא היו לו דאגות כלכליות, הוא מעולם לא היה בחובה של שקל אחד, למעשה היה הלקוח הכי יציב ונאמן שיש. ובכל זאת- הפך להיות "פרסונה נון גראטה", כי הבנק שינה ייעודו. עבורי העיתוי היה ממש רע – קצת לפני כן רכשתי דירה בעזרת משכנתא, וכל החסכונות הלכו לשם. הייתי במינוס תמידי. הפכתי לאמא, וההוצאות גדלו. במצב הזה מי רוצה לעבור בנק? דחינו את הטיפול במכתב כמו שדוחים זבוב טורדני, כמה ימים לפני ה5 לפברואר כבר לא יכולנו להתעלם, ניגשתי אל מנהלת הסניף, הסברתי את המצב אך נתקלתי בקיר אטום, במערכת קרה, קשוחה, לא גמישה ומנוכרת, ובפקידים שחששו להציע, שמא ייבעטו גם הם החוצה בשם ההתייעלות, את הסעיף הקטן והמתבקש: "לקוחות לא עסקיים בגיל הפנסיה לא יידרשו לעבור לסניף אחר".

וכך מצאנו את עצמנו, אבא במצב בריאותי רופף, ואני, עם תינוק בן שנה, פוסעים ברחוב ראשי ביפו, בפברואר, בגשם שוטף, מחפשים סניף לפתוח בו חשבון. המשפט על הבנק שמשאיל מטרייה בקיץ ולוקח אותה בחורף הפך מוחשי…
בגלל הגאווה – בחרנו להיכנס אל בנק אחר. כשהגיע תורנו – הפקידה קמה מכסאה, אמרה: "רק רגע", ויצאה. עברו כמה דקות ולא חזרה. אבא איבד סבלנות ואמר: "אולי עדיף שנישאר בלאומי? לרע שלהם כבר התרגלנו, ויהיה פחות כאב ראש במעבר". יצאנו, עדיין גשום, חצינו את הכביש ופתחנו שני חשבונות בסניף של בנק לאומי. בלבי החלטתי: יום אחד כשיהיה לי הרבה כסף, אעזוב את הבנק הזה. כעת ממילא יש לי חוב, לא חשוב איפה הוא נמצא.

11 חודשים מאוחר יותר אבא חלה ונפטר. פחות משנה עברה מאז טולטל חשבונו ללא סיבה. מעט לאחר מכן נסגר בצו ירושה. החשבון שלי עדיין נוהל שם. היחס אלי היה כמו אל אוויר. ריבית ועמלות גבוהות, השתדלתי להפקיד צ'קים במכשיר שבחוץ, לקוות שיכסו את המינוס.

ויום אחד בית ההורים נמכר, חלקי בו מומש ונכנס לחשבון. לרגע אחד, לפני כיסוי משכנתא וכו', החשבון שלי היה שווה כמו של כמה לקוחות עסקיים. בזכות הורי שאינם. כמה אירוני, כל היחס השתנה- הפכתי לקוחת "פרימיום", הועברתי אל צוות מאיר פנים, זכיתי ליחס VIP, טלפונים מיועצת ההשקעות כל שבועיים, מתנות בחגים, הנחה של 50% על כל העמלות ועל הריבית על אוברדראפט שאין, הכל היה טוב, שכחתי לרגע את מה שהבטחתי לעצמי אז עם אבא ברחוב. התלבטתי והתמהמהתי עם ההחלטה.

לא עבר זמן רב ונזכרתי בעל כורחי – כשהבנק הכריז על תחרות "שני מליון סיבות טובות". עשרות עמותות למען קשישים, נכים, ילדים נזקקים וכו' התחרו על 2 מליון ש"ח שהבנק הקצה להן. ובין אלו השתרבבה גם תנועת "אם תרצו", תנועה לאומנית שניכסה לעצמה את המילה "ציונות", והאג'נדה שלה מכוונת נגד ארגונים כמו "רופאים לזכויות אדם" ונגד פעילי שלום. נזכרתי באבא, ובמילים: "עד הנה". כתבתי מכתב זועם למנהלת הסניף, ולדובר הבנק. הבהרתי שכלקוחה "פרימיום" אם לא תתקבל החלטה מיידית לבטל את השתתפות "אם תרצו", אמשוך חשבונותי. מחיתי על כך שארגון פוליטי מובהק משתתף בתחרות, בניגוד לתקנון ועל חשבון נזקקים. הפעם המערכת הזדעזעה: יועצת ההשקעות התקשרה שוב ושוב לשכנע שטעות לעבור, שבבנקים אחרים אין יועצים טובים, שלא כדאי. דובר הבנק ענה למייל- אין באפשרות הבנק לשנות את ההחלטה, כתב, והוסיף: "מכיוון שאנו קשובים ומחשיבים את דעות לקוחותינו, יובאו בחשבון כל ההערות והתלונות שהועלו בעמוד הפייסבוק בקשר לפרויקט חשוב זה,  בעת ההכנות לפרויקט בשנה הבאה"… עניתי שגם אני אשקול אם לפתוח חשבון בבנק לאומי בשנה הבאה. עזבתי, לא בלי חששות, ובכל זאת בתחושת הקלה, שהנה סוף סוף "סגרתי חשבון" עם הבנק.
יומיים לאחר מכן, הודיע הבנק  על ביטול תחרות "שני מליון סיבות טובות" בשל הלחץ הציבורי.

התחלתי בסוף, אסיים בהתחלה – אותו תצלום של אבא בתל אביב, שצולם בידי צלם רחוב, כנראה בתחילת 1950. למבט שבעיניו יש רק שם אחד: תקווה. אבא היה מאושר, הוא האמין באמת ובתמים שהגיע אל המקום הנכון. הוא היה ציוני אמיתי, לא מכיוון שלא היה לו מספיק כסף להגר לאמריקה כמו שעשו אחרים, אלא משום שהאמין בחזון השוויוני של ראשוני החלוצים, בערבות הדדית, בתחיית השפה העברית, במדינה ליהודים. לו היה חי היום היה מזדעזע עד עמקי נשמתו מהידיעות על מחיקת חובות של מיליארדרים, היעלמות 300 מליון ש"ח ששייכים לניצולי שואה וכו'. אבל הבנק רק משקף את מה שהפכה להיות החברה בה אנחנו חיים – חברה בה אדם נמדד אך ורק לפי ההון והרכוש שצבר.  כבוד, רגישות לזולת, יצירתיות, נדיבות, חוכמה וידע נחשבים כקליפת השום כאשר אין לך ממון. ינצלו ויעשקו אותך, יזיזו ממקום למקום כבובת סמרטוטים ויניחו לך לבחור תחת איזה גשר תגווע ברעב. אין הגנה ואין תמיכה, לא של מוסדות המדינה, ועל אחת כמה וכמה לא של אימפריות כלכליות שקמו על גבם של כל תושבי המדינה. כסף הוא חזות הכל. הנחמה היחידה שיש לי היא כוח המחאה החברתית לשנות דברים. מי יודע, אם היה אז פייסבוק, אולי הבנק היה חוזר בו גם מההחלטה שיש עמה עלבון, לשלוח איש יקר בן 77 לחפש לו סניף בנק במקום אחר.

אבא ברחוב אלנבי בתל אביב, 1950
אבא ברחוב אלנבי פינת גאולה בתל אביב, 1950

ואם הגעתם עד כאן, שיר של ז'ק פרוור, בתרגומו של אהרון אמיר, מוקדש לאלו שהצליחו להשתחרר מעריצות, גם זו של הבנקים.

שמתי מצנפתי בכלוב  

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים  

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה. אין דבר, כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור  

חפצים

אמא אהבה לרשום פתקים. ציטוטים, הרהורים שלה, משפטים ששמעה בהרצאות ודיברו אליה. את הפתק הזה, כתוב בכתב ידה, מצאתי לא מזמן במגירה, צרור עם מכתבים וכתבי יד אחרים שהוצאתי מן הבית רגע לפני שנמסר לאחרים. לקח אותי חמש שנים אחורה, אל הבית הדומם, על כל חפציו. חלקם כורעים תחת נטל הזכרונות שדבקו בהם, חלקם חסרי תועלת. אלו מהסוג הראשון מעוררים כעסים וריב בין הנשארים, עם הזמן האמוציות מתפוגגות, כל חפץ מוצא עצמו בבית אחד מאיתנו,  לעתים מאבד משמעות. כד קטן מטיול ליוון נשבר כשצילמו סרט אצלי בבית, והלכו בעקבותיו גם אגרטל וצלוחית עם ציור ורדים. תליון עתיק עם יהלום התפרק בפארק הירקון. חלקי באוסף הביצים המצוירות מכל העולם נראה כעת פחות מרשים, כמו קונכיות בוהקות בחוף הים שצבען מתעמעם ודוהה כשמוציאים אותן ממקומן הטבעי.
במשך שנתיים הגעתי אל הבית הנטוש פעם בשבוע, מנסה להתמודד עם עומס החפצים, וכמו בספרו של פול אוסטר ממציאה את הבדידות מחדש. ואז, כשסיימנו לחלקם בינינו, הגיע תורם של העיטים.
בני המשפחה האחרים נרתעו, ומן הסתם אני הייתי קרובה יותר לשוק הפשפשים, וכך נגזר עלי להיות שם לבדי ברגעי הבית האחרונים, עם משה המוביל. המון משה יש בשוק הפשפשים, למשה זה היו עיניים טובות, נראה פחות חמדן מהאחרים. "את זה אנחנו לא לוקחים, לוקחים רק ריהוט מעור, אבל נוציא ונשים ליד הפח הגדול" הוא מצביע על הספה שהיתה פעם מרכז החיים בבית. אני שמה לב לאלבומי הטיולים בחו"ל שנשכחו בסלון. כמה אלבומים אפשר לשמור? מכניסה אותם לתא המטען,  הלב לא נותן להשליך לפח.
"רגע, את זה אתה לא יכול לקחת!" שולחת יד אל טרנזיסטור מלבני כסוף ועליו רסיסי צבע מצביעת הבית האחרונה,  שהוא מחזיק בידו ובוחן, אומד את שוויו בשוק. "תן לי לחשוב על זה רגע" אומרת ובראש מתרוצצים הזכרונות. אמא אהבה לשמוע רדיו. הטרנזיסטור הזה שהיה במטבח ליד החלון, ניגן באופן רצוף, גם בארוחות עצמן, כמו עד רועש לשיחות סביב השולחן, לויכוחים, להחלטות גורליות. שם במטבח הוא שידר בלי הפסקה – את הבולרו של ראוול, החדשות ממרדפים בבקעה, "כוחותינו שבו בשלום לבסיסם" ו"הובאו למנוחות", "בין ברושים יורד הערב" ביום שישי אחר הצהריים, "כאן שם ובכל מקום", "אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד" רעם קולו של אפרים די זהב בצאת השבת. חושבת כמה רגעים ומחליטה שהזכרונות יישארו בראש ללא ביטויים הפיזי. מוסרת בלב לא קל. במשך כמה חודשים לאחר מכן עוקפת את השוק בדרך הביתה, כדי לא לראות את הטרנזיסטור הישן ואת כלי הבית של אמא מתגלגלים שם על המדרכות.

 

אבא ואמא ביום חתונתם

חפצים הם לפעמים געגועים. באנגלית: be-longings

אבא לא יכול היה לשאת אותם, את החפצים של אחי שנהרג, ובחר לעזוב. כשהסתיימה השנה צרר כמה בגדים בשקית, מאוחר יותר ביקש את השטיח הפרסי, הסמובר ואלבום הצילומים מהילדות, עזב את הבית ואת החצר שטיפח במו ידיו, ולא חזר אליו אף לא פעם אחת, עד יום מותו. כך גם יצא מן העולם 13 שנים מאוחר יותר. בקלות, כמו דרוויש שאינו כבול לחומר.
אמא בחרה להיאחז. בחיים, בחפצים, בחצר הבית. ולמרות זאת גם החפצים מוקירי זכרה הם בעיני אלו שאינם חומריים, ונלווה להם כל מנעד הרגשות – אשמה, כעס, חיבה, הערצה.

מצלמה וקופסאות הנגטיבים
אמא היתה צלמת אובססיבית. תמיד חשבתי שירשתי מאבא את רוב התכונות, אחרי מותה הבנתי שכמה חשובות מאוד ירשתי ממנה. המצלמה של אמא – אולימפוס־פן מיתולוגית שמספרה הסידורי היה כמעט זהה למספר תעודת הזהות שלה, צירוף מקרים שכזה. קופסאות ובהן נגטיבים בשחור לבן מגולגלים וריח הפיקסר עדיין נודף מהן, עדות מצולמת לשנות החמישים והשישים, עם חותמת "פוטו ארמון". רוב התמונות הודפסו, מסקרן אותי לדעת אילו פריימים מכילים צילומי נוף עירוני שהשתנה מאז. תל אביב, יפו, חולון. פעם כשיהיה לי זמן אבדוק פריים אחר פריים.

הציורים
"פעם כשיהיה לי זמן אעשה סדר בארונות" משפט חוזר של אמא. הפעם הזו מעולם לא הגיעה. הלהט שלה היה נתון כולו לחוויות שמחוץ לבית – גן הילדים שלה בחצר, טיולים, הרצאות, התנדבות… ובשנים האחרונות גם חוג הציור. את הציור הזה נתנה לי בחייה. הוא אינו עונה על  חוקי הפרספקטיבה. ודאי יכול להכלל באוסף מוזיאון העבודות הגרועות בכל הזמנים, אך הוא אהוב עלי מאוד – בגלל הנאיביות, הצבעים העזים, העובדה שצויר מהדמיון ולא ממודל שעל השולחן. שתי דמויות. מיהן? ספק צועדות ספק מועדות ונופלות.

כלי הבית
אמא לא אהבה לבשל. אבל כשנכנסת הביתה, תמיד היה שם ריח מרק. המרק של אמא שטעמו לא ישווה לאף מרק שאכין בחיי. המרק שיש לו טעם של בית, עם צלוחית החמוצים המעוטרת הנלווית לו תמיד. זו שאחותה התאומה התנפצה לרסיסים השבוע.

השירונים
אוסף השירונים העצום של אמא, הנה אחד מהם שוודאי חילקו בערב שירי רחל. אוהבת את השיר הזה שבו מוזכר השם שלי וגם של בני. ההעזה שלה, הספונטניות, לפעמים אימפולסיביות, עוררו בי פליאה והשתאות, בדיוק ההפך ממני. נזכרת שהצליחה לגרור אותי לטיול עם "המערכת" (עמותת גמלאים מתנדבים שכתבו לביטאון בחולון). בדרך חזרה כשכולם נרדמו פתאום החליטה לעשות מעשה. "תני לי, תני לי לעבור, אני חייבת", דחקה בי ממקום מושבה ליד החלון באוטובוס. ביקשה מהנהג את המיקרופון ופצחה בשירים מימי ההכשרה בגינוסר. לאט לאט התעוררו כל הקשישים והצטרפו אליה. מעולם לא היה אכפת לה שהיא מזייפת, או לא מצליחה לעלות לטונים גבוהים. היא אהבה לשיר ואהבה את הקהל המזדמן.

קערה מרוקאית מיריד בברצלונה, מגנט של פיקאסו
זה היה אמור להיות סופשבוע רומנטי בברצלונה עם מישהו שחי בלונדון ומגיע לביקור מדי פעם. רגע לפני הטיסה הבנו שהקשר מיותר, אבל הכרטיסים כבר היו ביד. אמא התנדבה להצטרף אלי ושתינו חגגנו יחד את יום הולדתה ה-68 במסעדת מאכלי ים ברובע העתיק של העיר. טיול משמעותי מאוד לקשר בינינו, טיול שהיה בו הרבה פיוס אחרי שנים של חוסר הבנה. מכיוון שלא הכרתי את ברצלונה הובלתי בטעות אל מדרגות אין סופיות שמובילות לפארק גואל, במקום לקחת מונית אל הכניסה הראשית מסביב. לאחר מכן עוד המשכנו ליצירות אחרות של גאודי, מרוב התלהבות לא שמתי לב שאיתי אישה בת כמעט 70. רק בערב כשחלצה את נעליה לא יכלה להתאפק: "כואבות לי הרגלים מהיום הזה". "למה לא אמרת? לא ידעתי שקשה לך" אמרתי. "לא רציתי לקלקל לך את הטיול" ענתה.

קנווס ריק, מכחולים
צוואה לא כתובה? "עכשיו תורך, ציירי".

כעת כשאני משפצת את הבית כל החפצים נראים עוינים. רובם ארוזים או מכוסים, ואני תוהה אם ארגיש בחסרונם אם יישארו כך אפילו כמה חודשים. למה אזדקק  מלבד המחשב, כמה ספרים, כלי אוכל, בגדים וכלי המיטה? מי  חפצי, מי ידידי ומי אויבי המושבעים? מי מהם יהיו מוקירי זכרי?
רואה בעיני רוחי את הדלת נפתחת, ואמא נכנסת, מסתכלת על הבלאגן מסביב ואומרת: "את עובדת קשה מדי. אולי תסתרקי קצת? תראי איך את נראית!"

מטהרן לחולון דרך רחוב רש"י

התמזל מזלי, היו לי מורים טובים, ביסודי וגם בתיכון. אבל  שיעורים שלמדתי מהורי, כנראה לא נלמדים באף בית ספר. הבוקר נזכרתי בשניים כאלו – שבעצם אין  קשר ביניהם, מלבד זאת שבשני המקרים הורי נכחו, הראשון נגע בהם ישירות אבל בחרו להשאר פאסיביים, השני – כלל לא נגע להם, אבל בחרו לפעול.
הדרמה הקטנה הראשונה התרחשה בחולון בשנות השבעים או השמונים, כבר לא זוכרת – אחר צהרים רגיל לגמרי, אבא נמנם על כסא הנוח שלו בחצר האחורית, אחרי יום עבודה מעייף ב"סולל בונה", כשלפתע הדהד קולה של אמא מחזית הבית: "עובדיה! גנב!!! תפסתי גנב!!!" הוא זינק עם כולנו, תוך שניות היינו במטבח, שם נגלה לעינינו מחזה: אמא אוחזת ביד אחת את ארנקה, שבדרך כלל היה מונח על המקרר לשימוש כולנו, ובידה השניה אוחזת בנחישות את ידו של בחור צעיר שנראה "ג'אנקי" לגמרי, בקושי עמד על הרגליים. לרגע עמדנו פעורי פה, מתלבטים מה עושים במצב הזה. לא עברו יותר מכמה רגעים ספורים, והחמלה גברה על הרצון להסגיר  –  אבא אחז את הגנב בידו, הוליך אותו אל מחוץ לבית והסביר לו בשקט אבל בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "שמע, הפעם אני משחרר אותך, אבל אם אראה אותך מסתובב בשכונה הזאת שוב, אני אדאג שתשב בכלא".  הצעיר מלמל משהו, הבטיח שיחזור למוטב, נשא את רגליו ונעלם מהאופק במהירות הבזק, מהפחד שאבי יתחרט…
באותם ימים לא נהגו לנעול דלתות כניסה לבית, וגם השער לא היה נעול. נדמה לי שעד יומם האחרון הם לא נעלו במשך היום. הארנק שתמיד היה בו קצת כסף למכולת חזר למקומו הרגיל מעל המקרר, ולא הוגשה תלונה במשטרה. לפי מה שסיפרו השכנים – הנרקומן נראה ברחוב עוד כמה פעמים, עד שעבר לשיקום או למקום אחר. אל הבית שלנו הוא כבר לא העז להתקרב.

הסיפור השני שנזכרתי בו התרחש באמצע שנות השמונים. קצת לפני ששיינקין הפך להיות "שיינקין", התגוררתי בדירת סטודנטים ברחוב רש"י,  עם צ', סטודנט לארכיטקטורה ועם ה' שלמדה איתי קולנוע. הלימודים הסתיימו ביוני, והיה ברור שלא נחדש את החוזה עם סיומו בסוף אוגוסט. צ' החליט לעזוב ולוותר על החזר שכר הדירה ששילם מראש עד תחילת ספטמבר, ה' החליטה להשאר עד תום החוזה, ואני – למזלי מצאתי דירת קרקע עם חצר בנווה צדק, ורציתי לסגור מיד עם בעל הבית, שלא הסכים להמתין חודשיים. מכיוון שלא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על כמה אלפי שקלים ששולמו לבעלת הדירה ברש"י, סיכמתי עם ה' שאחפש מחליף/ה לחודשיים שנותרו עד תום החוזה, שניהם יחלקו ביניהם את הדירה וכך אוכל לקבל את כספי, ולעבור למקום החדש.
לא קל למצוא דייר לחודשיים בלבד, עם הבטחה שהחוזה יחודש לאחר מכן. אנשים רוצים לדעת דברים ברורים. וכך קרה שהתקשר רק מועמד פוטנציאלי אחד – צעיר ערבי נוצרי מכפר ליד נצרת, שהתקבל ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה, וידע כמעט בודאות שיוכל לשכור חדר במעונות הסטודנטים עם תחילת הלימודים. הוא חיפש חדר זמני, כדי שיוכל לחיות בתל אביב קצת לפני כן, לחפש עבודה. כשראה את החדר שלי בדירה ביקש לשכור אותו, אך ה' השותפה הנשארת – הסכימה, רק עד הרגע בו נודע לה שהוא ערבי. לא עזרו מזגו הטוב, תלתליו הבלונדינים ועיניו הירוקות של הבחור, ההתנגדות היתה נחרצת. שקלה לעזוב גם היא, כך שכולנו נבטל את החוזה הישן, ונאפשר לבחור שהגיע לחפש שותפים שמתאימים לו ולחתום על חוזה חדש, אבל אז התברר שגם בעלת הבית לא מוכנה להשכיר את הדירה לבחור ערבי, והיא הבהירה זאת בטלפון חד וחלק. אני זוכרת שעניין הכסף היה חשוב,  בנקודה הזו הבנתי ששכר דירה של חודשיים נזרק לפח, ולא היו לי רזרבות. אבל היה הרבה יותר קשה לעמוד מול הבחור שכל חטאו – דתו השונה, ולהסביר לו שאי אפשר להשכיר לו חדר.  הבנתי ממנו שאין לו מקום לשהות בו אפילו באופן זמני, עד שימצא פתרון אחר, כך שיאלץ לחזור לכפרו.
במקרה לגמרי, כשהבחור עדיין בדירתי ושנינו אובדי עצות, התקשר אבי, שמע מה קרה והסיפור נגע לליבו, ואז הציע משהו שמאוד הפתיע אותי: הוא הזמין את הבחור להתאכסן ללא כל תשלום ביחידת דיור בחצר הבית בחולון, עד אשר ימצא מקום קבוע לגור בו. וכך קרה שאותו בחור התגורר בבית הורי  כמה ימים, אולי שבוע, עד שמצא חדר במקום אחר ועזב, כשהוא מודה להם מאוד.
מאוחר יותר אבי סיפר לי למה נהג כך: כשהיה צעיר, בן 17 או 18, הגיע חסר כל אל העיר הגדולה טהרן שבה למד אחיו הבכור. האח, יצחק, התגורר בשכירות אצל אישה מוסלמית שכלליה היו נוקשים: אם דייר חולק את חדרו עם מישהו נוסף, המחיר קופץ פי שניים. לאבי לא היה הסכום המבוקש, גם לאחיו הסטודנט לא היה, ואותה אישה ריחמה על שניהם, בחרה להעלים עין ואפשרה לאבי לשהות בחדר ללא תוספת תשלום. אבי לעולם לא שכח את היחס שזכה לו אז, והוא שהניע אותו, בשיתוף מלא עם אמי, להציע עזרה ולארח בביתם צעיר שאינם מכירים, ללא כל תמורה.
עברו הרבה שנים מאז, מלחמות, פיגועים, ממשלות נוראיות וחומות שקמו בלב, הפכו את כולנו למנוכרים זה מזה, חשדנים כלפי אחרים, ואני כבר לא בטוחה שמחאה חברתית תשנה את תמונת המצב, הלוא כולנו זקוקים לשינוי פנימי ומהותי- ביחס לאחר, לשונה, ובעיקר למובס, בין אם בקרב או בידי הגורל. הורי כבר אינם, אבל הדרך שבה פעלו, מתוך רגש אנושי ולא מתוך פחד ונורמות חברתיות, נחקקה בלבי ובתודעתי.

כדור הבדולח שהבליח לרגע

זה קרה הבוקר לפני 18 שנים, ב 10 ביוני 1994, בוקר יום שישי. יצאתי מהבית עם תיק צילום, במטרה לצלם את הילדים בגן של אחותי לתמונת מחזור. העננות שהיתה בשעות הבוקר המוקדמות  נעלמה, ואני הצטערתי שלא יצאתי מוקדם יותר, כי אור השמש כבר היה קונטרסטי, הרסני לצילום. לא יכולתי לדעת שהאיחור יעניק לי הזדמנות להפרד.
סיימתי לצלם ונכנסתי אל בית הורי הסמוך, להגיד שלום. אמא עמדה במטבח, טיגנה במיה וקילפה כמויות עצומות של תפוחי אדמה. זוכרת שנראה לי מוזר שהיא מכינה כל כך הרבה תפוחי אדמה בבוקר, והיא הסבירה שקנתה הרבה מדי.
ואז ארז אחי שבדיוק התעורר נכנס למטבח, נתן לי צ'אפחה על הכתף: "מה העניינים?", עשה שיחת טלפון אחת, סימן "וי" ליד  סעיפים ברשימה כתובה שהחזיק ביד, עבודות מסגרות קטנות אצל השכנים, וכאלה. "גמרתי את כל העבודות שלי" אמר, שמח על היום הפנוי. "יאללה ביי". עלה על אופנוע הסוזוקי שלו, ורכב אל יעד לא ידוע. באחת בצהרים, שלוש שעות מאוחר יותר, אירעה התאונה. שלושה ימים לאחר יום הולדתו ה23, ארז – בן זקונים אהוב, נכד ואח וחבר, יצא מחיינו ברכיבה על כלי המוות, מכה שממנה המשפחה לא תתאושש עוד לעולם.
בין ארז וביני היו 11 שנים. כשנולד הייתי האחות הבוגרת ששמרה עליו, ברגשותי הייתי מעין אמא קטנה, דאגתי לו, חששתי שיפגע. במיוחד כששירת בצבא, בתקופת האינתיפאדה, ואני למדתי בניו יורק. כשחזרתי התברר לי שהנער הפך לצעיר יפה תואר, בחור מוכשר ואהוב, עם אוסף חברים בלתי יאמן שהיו כרוכים אחריו, מבלים אצלו שעות. גומא את העולם בצמאון, משעשע בחיקויים שלו, "סייח" קראתי לו, והוא היה מזדקף ומשמיע חיקוי נהדר של צניפת סוסים. היה לו כשרון קומי ששבה את לב כולם. שמחתי לדעת שבמוזיקה היה קצת מושפע ממני, ובכלל, היה החבר הכי טוב שלי, איש סודי, אין קרבה גדולה מזו,  אחי במלוא מובן המילה. בדיעבד יתברר שכל אחד/ת מאיתנו במשפחה הרגיש/ה את הקרבה העמוקה הזו שארז ידע לתת. הוא הלך, ועולמנו חרב, כמה שהביטוי הזה מדויק.
כל אדם מתמודד עם אסונו בדרך משלו. אמא, שהתייתמה בגיל צעיר ואיבדה את אחיה יצחק במלחמת ששת הימים, התמודדה עם המכה הנוראה מכל במעין "חוסר שפיות זמני" שבמהלכו ניצלו את תמימותה כל מיני שרלטנים ועובדי אלילים- בדקו מזוזות, הקיזו דם תרנגולות, מסרו בידיה מיני קמעות. אבי, שהיה אדם רציונאלי ואתאיסט גמור, שיקע עצמו לדעת בענני עשן סיגריות. "לא עליו אני בוכה, על עצמי אני בוכה, שנשארתי כאן בלעדיו" אמר, וסירב להתנחם באמונה בעולם הבא, דבר שמעולם לא האמין בו.
תמיד ידענו שארז נולד בתאריך הלועזי שבו נהרג במלחמה דודי יצחק, בדיוק ארבע שנים אחרי, ב7 ליוני 1971. קרובי משפחה דתיים רחוקים שלא היה איתם קשר במשך השנים הגיעו לשבעה,  והם אלו שהצביעו על הקשר בגימטריה- יצחק וארז, סכום שני השמות זהה = 208.
כאן התחילה ההתמודדות שלי, נראה שהיתה דומה במקצת לזו של וודי אלן בסרט "חנה ואחיותיה", המחפש משמעות בדתות שונות לאחר שהרופא מעלה השערה שיש לו גידול בראש… מצאתי עצמי שקועה בעיסוק במוות, תוהה, תועה, בודה ומתבדה. האמונה, יש בה הקלה מסוימת. אני הייתי מוכנה להאמין בכל דבר, ובלבד שיספקו לי אחיזה ראציונלית כלשהי. קראתי אין סוף ספרים על החיים שאחרי, ביניהם ספרו של ד. סקוט רוגו, רופא שהקדיש את חייו לחקר אנשים ש"היו שם" וחזרו לחיים. אך הפיסקה האחרונה בספר החזירה אותי אל ההתחלה: "עבורי, התעלומה הגדולה ביותר של הויכוח על המשכיות החיים, היא חוסר היכולת הבסיסית לחדור לתוכה"… "הטענה להמשכיות החיים שלאחר המוות היא מרשימה, אך עדיין לא מוכחת."

בהמשך קראתי ספרי קבלה, הצטרפתי אל שיעורי זן בודהיזם וקראתי ספרי מיסטיקה, למדתי לפענח מפות אסטרולוגיות וחיפשתי במפת הלידה של אחי את הרמז, המפתח למותו…  פגשתי כל מיני שרלטנים, נעזרתי במטפלת בדמיון מודרך.  בין כל הנסיונות הללו היו גם כאלו שהשפיעו על חיי ועל תפיסת עולמי. איש יקר ערך לי היכרות עם תיאוריית הכאוס, שנכבשתי בקסמה, גם הטאואיזם ותורתו של לאו טסו דיברו אלי מאוד. הלכתי לשמוע סדרת הרצאות בשם "החיים הללו – למי אני עמל?" של פרופ' יוסף אגסי, איש מרתק שאהבתי לשמוע עוד לפני מות אחי. אגסי, "רציונאליסט מתון" לדבריו, דיבר על הצורך האנושי בעיסוק ב"דברי הבל", על חוויה אישית מיסטית שהיתה לו במדבר יהודה, וההרצאות שלו הצליחו למלא את החלל הנוראי שנפער בהוויה שלי.
ואז הגעתי אל הפותחת היפואית.
זו היתה מתנה מאמא. "תשמעי, הייתי אצל פותחת במזל, יצאתי המומה! את חייבת! קבעתי לך תור לעוד שלושה חודשים, בדיוק ביום ההולדת שלך" בישרה לי בטלפון. "אמא, מה עשית?" נבהלתי כששמעתי שאותה אישה גבתה ממנה 300 ש"ח, טבין ותקילין. "למה שלא תבטלי את הדבר הזה, לא עדיף שאקנה חולצה או שמלה ב300 ש"ח?" ניסיתי להניא אותה. אבל אמא היתה נחושה מאוד: "היא לא כמו כל האחרים, היא אמרה לי דברים שאף אחד לא יודע עלי, היא מדהימה".
וכך, בבוקר ה15 למרץ, יום הולדתי, מצאתי את עצמי יושבת בחנות תכשיטים בשדרות ירושלים ביפו, כפי הנראה השייכת לאביה של המכשפה הצפון אפריקאית. חדרון קטנטן, נסתר בפאתי החנות, ושלוש נשים ממתינות בהתרגשות לתורן. אימי חיכתה ברחוב. זוכרת שחשבתי לעצמי : "מה אני עושה כאן?", כל מה שרציתי היה לצאת ממאורת הבאבא סאלי הזו, ושנלך, אמא ואני, לאכול במסעדה סמוכה.
הכל התהפך ברגע שנכנסתי. קשה לתאר, בדיעבד הצטערתי שלא הבאתי איתי מצלמה או טייפ, הקסם נשאר בחדר. "שתי את הקפה" אמרה לי הבחורה הצעירה, שנראתה רגילה לגמרי, לא ניכרו בה יכולות תקשור כלשהן. שתיתי את הקפה והיא הפכה את הספל והתבוננה בו בריכוז. "יש לך אח, שמו אילן" אמרה, "יש לך עוד אח, ארז, הנה שניהם, תסתכלי. הם קשורים מאוד." הסתכלתי בשיירי הבוץ שעל הכוס, הם יצרו שתי מילים ברורות מאוד: "אילן" ו"ארז". לא האמנתי למראה עיני, שתי המילים מרוחות על דפנות הספל, מחוברות זו לזו.
פיזרה ערימת קלפים הפוכים על השולחן וביקשה ממני לערבב אותם כשהם הפוכים, לבחור שישה בלי לראות מה יש בהם, להניח בשורה ולהפוך על פניו את הראשון. היה מצויר בו אביר לבוש שריון קרב. "יש לך אח חייל" שלפה מייד. "לא, זה לא נכון", אמרתי, מחזיקה את עצמי לא לגלות פרט נוסף. "רגע, רגע", אמרה כשהפכתי את השני. היה מצויר בו סמל מוות כלשהו, גולגולת או שלד. "היה לך אח, שמו ארז, והוא מת במלחמה." פסקה. "לא", תיקנתי אותה, "ארז מת אבל לא במלחמה". אני כבר לא זוכרת מה היה בקלף השלישי, נדמה לי שצורות שבורות – "ארז הוא יצחק, יצחק נהרג במלחמה", הצליחה לפענח והמשיכה הלאה, לספר על יצחק שאהב מאוד את אחותו שרה (אימי) וחזר אליה כתינוק. סיפרה גם על דמויות אחרות במשפחה של אימי, הפרטים היו נכונים.
בשלב הזה ישבתי בפה פעור, גם אם רציתי להגיד משהו המילים לא יכלו לצאת. התעשתתי וביקשתי לפתוח שישה קלפים חדשים, הפעם בהקשר של עתיד. בקלף הראשון ראתה את  אבי "יושב על פלגי מים מוקף בנכדים", ומצבו הבריאותי לא טוב, ואז התחילה לדבר בשטף כאילו היתה מדיום שנתונה בטראנס, המילים שנובעות מגרונה אינן שלה, והיא תשכח אותן ברגע שאצא מהחדר. בין השאר הזכירה את התאריך 28 לאפריל, מה שהפתיע אותי מאוד- באותו זמן הייתי בקשר נפתל ולא ברור עם מישהו שנולד בתאריך הזה. האם היא קוראת מחשבות? באחד הקלפים נראו גבר ואישה עירומים מחובקים ליד עץ. "הנה, את רואה? תהיה לך זוגיות טובה". לקחה כדור בדולח גדול שעמד בפינה והסתכלה בו בריכוז. והנה במקום שיעלה בן זוגי העתידי, עלתה וצפה דמות אשת אחי הגדול, לפי התיאור שנתנה… "אבל עם מי הזוגיות שראית בקלף? תוכלי להגיד עוד משהו?  מה שמו?" התחננתי. "רגע, אני מנסה" אמרה. ואז בבת אחת שמטה את הכדור – "זהו, זה נגמר" אמרה, "זה הלך, התפוגג. אני לא יודעת".
יצאתי מהחנות, כאילו חזרתי ממערת הקסמים של אלאדין. אמא חיכתה בחוץ מחייכת, באותו יום היא ניצחה – כי את החור השחור שפער המוות בלב השכל הישר לא יכול היה לתפוס, להכיל או להכניע. ואילו הטירוף והכישוף, העיסוק בדברים הלא רציונאליים, העניקו לשתינו כמה רגעים של חסד, של יכולת להתמודד עם סבל נפשי עמוק, עם היגון.
הרבה שנים עברו מאז. לפני שמונה שנים עברתי לגור ביפו, קרוב מאוד למקום בו היתה אז חנות התכשיטים בבניין מס' 30. היא כבר אינה שם. רוצה לשאול בעלי חנות ממתקים אם היתה כאן חנות תכשיטים של מישהו בשם כדורי, ועוזבת, אומרת לעצמי שזה חסר טעם. כבר לא עוסקת בחיפושים אחר משמעויות, אבל פה ושם במשך השנים קיבלתי עוד כמה סימנים ואותות שזר לא יבינם. והנה ח"י שנים עברו מאז שארז איננו, חמש מאז שאמא ואבא נאספו אליו. בכל מוות טמון גם זרע חיים, כל התחלה היא גם ספירה לאחור אל המוות. וניפגש בסוף כל הדרכים, כי לא יתכן שלא.

צילם: ארז נבון – אחת היונים  על גג השובך שבנה, מרץ  1994