המכונית שלי

girl in car, Brooklyn 1987

ערב שישי חורפי בשנות ה-80,  אני נוהגת באופל ישנה של ההורים, בדרך להופעה באולם "צוותא" בתל אביב. ביום שישי אין אוטובוסים, ולר' החבר שלי אין מכונית. כבר לא זוכרת איזו הופעה היתה בצוותא באותו ערב, הפרטים מעומעמים. השיג כרטיסים בזול דרך אגודת הסטודנטים.
ר' מבקש ממני לעבור אצל החבר הטוב שלו, ע', לאסוף גם אותו ואת החברה שלו. באותו זמן משהו כבר לא הלך חלק בינינו. ר' התל אביבי, ידע הרבה יותר ממני.  אימו הבריטית לימדה אותו לעשן גראס, ביטלס ומריאן פייתפול, לבדו השלים כל כך הרבה שהפך להיות ויקיפדיה מהלכת עוד לפני שהיה אינטרנט – לקולנוע, ספרות ושירה, תיאטרון ובעיקר מוזיקה – ג'אז, רוק של שנות ה – 60-70, בלוז, סול, בוסה נובה ומה לא. אני  למדתי לתואר ראשון בקולנוע, והקולנוע הוא מה שחיבר בינינו. כמה אירוני, הסרט הראשון שראינו יחד היה cul de sac ("מבוי סתום") של רומן פולנסקי. בהמשך יהפוך השם הזה לתיאור יחסינו.
"רק שתדעי שיש לי מעט אנרגיות ואני שומר אותן לעצמי" התוודה בפני, אך זה לא הרתיע אותי, נצמדתי אליו כמו אל אבן שואבת, אולי בגלל המוזיקה. בכל פעם שנפגשנו הכרתי עוד מוזיקאי, חלקם שינו את חיי – ואן מוריסון, רוברט וויאט, ג'ואן ארמטריידינג, לו ריד, מייק אולדפילד, מיילס דייויס, קיית ג'ארת ועוד ועוד…   אבל הקשר הפך די מהר לאפלטוני, ובהדרגה הלך ודעך. קצת קינאתי בחבר הטוב שלו, על הסימביוזה ביניהם שהיתה חסרה בקשר שלנו.

אני יוצאת מהבית בחולון, נוסעת עד צומת הולץ ופונה ימינה, שוב ימינה לשכונת עזרא, אוספת את ע' ואת ר' חברתו. ע' היה בחור יפה ומאוד כריזמטי, גאה ודעתן , רגיש וקצת ציניקן שחי בדירת חדר קטנטנה מאז שניתק הקשר עם שני הוריו, מרד נעורים שחצה את גיל עשרים.

ממשיכים לנסוע, אוספים את ר' שגר בבית סבתו ביד אליהו, ויש לנו עוד 15-20 דקות להגיע לאולם.
אנחנו בדרך. אני נוהגת, ר' וע' פוצחים בשיחה על עניינים ברומו של עולם. על מה הם דיברו? אולי על איך שמירי אלוני מתבזבזת מאז שפירקו את "אחרית הימים"? או על האלבום המופתי "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ? אולי פתחו בויכוח אם מיילס דיוויס בגד במורשת הג'אז השחור כשעבר לנגן ג'אז-רוק? או אולי זה היה ויכוח פוליטי? בכל אופן הוא מתנהל שם מעל ראשי, כאילו הייתי נהגת שרד. עם כל רמזור מתחלף אני מאבדת צבע, הופכת בלתי נראית. גם ר', חברתו של ע' מצטרפת לדיון שמתנהל שם בלהט. והנה אנחנו מגיעים אל שאול המלך. נכנסים לחניון המלא עד אפס מקום. "אין חניה" אני אומרת, והם לא שומעים, עסוקים בשלהם, מילים מעופפות מעל ראשי. סיבוב או שניים בתוך החניון, "אין חניה!" אני קוראת שוב, ופתאום הם קולטים שהגענו.
"אוי, ההופעה כבר מתחילה",  ר' מסתכל בשעונו. "אני מציע שנרד ונשמור לך מקום, ואת תחפשי חניה ותגיעי, ככה לא כולנו נפספס את ההתחלה." הדלת נפתחת, השלושה בחוץ עוד לפני שהספקתי לומר "ג'ק דה ג'ונט" או "לורי אנדרסון", מפנים את גבם וצועדים לכיוון האולם.

את מה שקרה בשניות הבאות קשה לי להסביר ממרחק של עשרות שנים. אפשר להגיד שזה היה האקט האסרטיבי הראשון בחיי. "סחטיין!" אני אומרת לצעירה בת ה20 ומשהו שהייתי אז.
"סעאמק, אתם לא תשאירו אותי כאן לבד!" אני מסננת לחלל הריק, הקר והחשוך. לא מחכה עוד רגע – מחפשת את היציאה, פונה שמאלה לכיוון אבן גבירול, ומשם דרומה חזרה לחולון. עוברת את צומת חולון, כיכר קוגל, הלאה לוייצמן, שמאלה להופיין, ימינה לארלוזורוב והנה אני בבית. בשבילי הערב הזה נגמר.
ברגע שפתחתי את שער העץ בבית ההורים, הם זחלו והגיעו, רגשות האשמה.
הלכתי לישון מיוסרת, ההופעה שהפסדתי לא עניינה אותי כמו העובדה שהשארתי שלושה אנשים שם בצוותא, אשר בנו על זה שאסיע אותם חזרה. ודאי נאלצו לקחת מונית הביתה. אולי לא היה להם כסף למונית? איך יכולתי לעשות להם את זה?
למחרת התקשרתי להתנצל. כן, ע' יצא מהבית בלי כסף, הם לא הבינו לאן נעלמתי, ההופעה היתה טובה, לקח להם שעה להגיע הביתה.

מתי ידעתי שאני אישה? כשהיו לי רגשות אשמה כי התנהגתי כמו אישה, או כי התנהגתי כמו גבר.

הרומן הקצר עם ר' הסתיים כאשר ביקש לספר לי משהו והתקשה לעשות זאת בשיחה גלויה. השאיר מכתב וביקש שאקרא אותו אחרי שילך.
במכתב הנוגע ללב נכתב באותיות קטנות, עצורות אך לא מהוססות, שהוא אוהב אותי מאוד, אני חשובה לו, אבל הוא גילה שהוא לא נמשך לנשים. אני הראשונה שיודעת, והוא מבקש שלא אגלה לע' חברו הטוב ולחברים אחרים. יבין אותי אם לא ארצה להמשיך להיות בקשר איתו.
בתוך סערת הרגשות מצאתי את עצמי בדילמה – הפכתי באחת לידידת נפש ואשת סוד, ובו זמנית לבי נשבר. האינסטינקט החייתי אמר לי לברוח, למצוא מחסה ושם ללקק את הפצעים ולבנות את הדימוי העצמי הנשי שלי מחדש. בפועל מה שקרה – החלטתי להישאר כידידה טובה ולתמוך, לא להפקיר אותו במצב המיוסר שבו נמצא.

מתי ידעתי שאני אישה? כשויתרתי על עצמי בגלל חמלה ואמפטיה. כשנשארתי הרבה אחרי שהייתי צריכה להתרחק, לשכוח, לחפש קשר חדש שיהיה חוויה מתקנת. זה קרה עוד כמה פעמים בחיי, האשה שלא עזבה בזמן, כן, זו הייתי אני.

בסרטו של אנטוניוני "זהות גנובה" (The Passenger) ג'ק ניקלסון ומריה שניידר נוסעים במכונית פתוחה. בתשובה לשאלה: "ממה אתה בורח?" הוא מבקש ממנה להפנות את גבה למושב הקדמי.

זוהי אחת הסצנות האהובות עלי ביותר בקולנוע. את התחושה הזו – נסיעה במכונית שמישהו אחר נוהג בה ואת נותנת בו אמון מוחלט, משחררת עצמך להסתכל על הנוף, מניחה לרוח לבדר את שערך, אני חוויתי רק בילדות, כשאבא נהג ואנחנו הילדים צהלנו מאחור. אבא שנא אוטוסטראדות, אהב לנהוג בכבישים הצדדיים, לעצור ליד עץ האקליפטוס הענק בחדרה, ליד הפסל של אלכסנדר זייד או ליד עדר פרות בצד הכביש בגולן.
הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על אבא – הוא אפשר לנו חופש, ובעיקר את חופש התנועה. וזה נטמע בי עמוק – קחו ממני את חופש התנועה, וכאילו משחתם נוצות קורמורן בזפת.

מאז ועד היום – אני מסיעה אחרים יותר מאשר הם אותי. אני אוהבת לנהוג, אבל בואו נשים את הדברים על השולחן – אולי קשור בכך גם הצורך לשלוט במצב, הפחד שמא יסיעו אותי למקום לא רצוי, שלא אדע איך לחזור משם הביתה.
הפעם היחידה שבה אני לא נהגתי (לפחות רוב הדרך) אבל חוויתי אושר אמיתי – היתה עם חברה טובה, ליאת, בשנות ה-90. בפיאט האדומה שלה נסענו את כל הדרך מתל אביב אל חופי סיני ועד לדהב, כשהחברים של נטשה מלווים אותנו ללא הפסקה כמעט עם "שינויים בהרגלי הצריחה", ושתינו מושפעות מאוד מ"תלמה ולואיז" שראינו בקולנוע לפני כן.

מתי ידעתי שאני אישה? כשזיהיתי את עצמי בנשים שבקולנוע, כשהצלחתי ליצור את הסרט שלי בעצמי.

זהו פוסט קצת חושפני בשבילי והתלבטתי אם לשחרר אותו, תודה לריקי כהן שהצליחה להוציא אותו ממני, והוא מוקדש לפרויקט המופלא שלה: "את לא נולדת אישה", בעקבות המשפט של סימון בובואר: "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה". הפרטים כאן, לכו לתמוך, מגיע לה.
וזה הצילום שלי שישתתף בספר.

girl in car, Brooklyn 1987
girl in car, Brooklyn 1987

איריס לא גרה כאן יותר

קשה לאבד אדם קרוב, וקשה פי אלף לאבד מישהו שהבין אותך, מישהי שידעה בדיוק על מה את מדברת. המוות הוא תמיד חידה, תמיד מופיע חד כתער, גם כשמתכוננים אליו הרבה זמן מראש. את החלל שנוצר אחריך קשה לי לתאר. ואת יכולת, בכמה שורות מזוקקות. שיר שכתבת לחברה שלא הכרתי, עכשיו הוא מתאר אותי כשאת אינך.

אִימֵיְל אָבוּד
פְּרָחִים עַל קִבְרֵךְ מְסַנְּנִים אֶת גַּעְגּוּעַי,
תְּחִיחוּת הָאֲדָמָה עוֹשָׂה דֶּלִית עַל הַדְּמָעוֹת,
אֲבָל אֵין זֶה מְשַׁנֶּה,
מִמֵּילָא אֵין לָךְ תֵּבָה שֶׁל דֹּאַר
לֹא בָּאֲתָר הַזֶּה וְלֹא בָּאֲתָר הַהוּא,
גַּם אַף פַּעַם לֹא הָיָה לָךְ.
לֹא בְּדִבּוּר עָקִיף דִּבַּרְנוּ
רַק עַיִן בְּעַיִן וְקֶמֶט מוּל קֶמֶט
וּכְבָר הָיִית נוֹצַת יוֹנָה לְבַנְבַּנָּה
אַךְ בִּלְחַיַיִךְ נִצַּת הַרְדּוּף וָרֹד
וּבָעֵינַיִם – הַנִּיצוֹץ,
אוֹתוֹ נִיצוֹץ כְּמוֹ תָּמִיד.
אוֹמְרִים יֵשׁ לְהַשְׁלִים עִם הֶחָסֵר
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר?
אִם בְּדַרְכִּי אֵלַיִךְ נִפְעַר לִי חֹר בַּמִּדְרָכָה.

אסתטיקה היתה השפה שבה דיברת. נדמה שכל צרימה אסתטית היתה עבורך כאב בלתי נסבל.
האם לא היית אמורה לחיות במקום אחר? אולי בטוסקנה. שם היית משפצת בלהט בית עתיק ליד שדה מוריק, בו ארנבות מקפצות, כבשים רועות וחתולים מדושנים רובצים בשמש. כל פרט ופרט היו מוצאים את מקומם המדויק בהרמוניה ואיזון הצבעים שידעת ליצור סביבך. ושם היית מציירת וכותבת עוד ספרים נפלאים לילדים שלא היו לך,  כמו ספרי "החברים של טליה" שכתבת וגם איירת.
המעבר ליפו עשה אותך מאושרת, אחר כך התחלת לשים לב גם לכיעור, לרעש, למתח. הצטמצמת למרחב המוגן שלך ולחתולים שבחוץ. ואחר כך פרצה המחלה.

בַּחֶדֶר
לוּ הָיָה הַשֻּׁלְחָן הָעַתִּיק יָכֹל לָלֶכֶת
עַל שְׁנֵי זוּגוֹת רַגְלָיו,
אֲבָל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל וְטוֹב שֶׁכָּךְ.
הַאִם הָיָה מְסַפֵּר לִי עַל
הַמַּפָּה הַצְּחוֹרָה וּשְׁנֵי פָּמוֹטוֹת
בְּלִיבָּאוּ עֶרֶב שַׁבָּת הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה
לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל הִתְחִיל וְהַכֹּל נִגְמַר.

לְעַמְעֵם אֶת כֹּבֶד הַזִּכְרוֹנוֹת
תָּלִיתִי מֵעָלָיו תְּמוּנָה עַלִּיזָה, צִבְעוֹנִית
בָּהּ רוֹקְדִים מְפֻסְפְּסֵי בְּגָדִים
וּמְשַׂחֲקִים כַּדּוּר עִם רוּסוֹ
לִפְנֵי שֶׁיֵּאָלְצוּ לִבְלֹעַ אֶת הַכַּדּוּר
בִּפְקֻדַּת הַמְּדִינָה.

בַּקִיר מִמּוּל אֲנִי נִרְגַּעַת –
יֶלֶד קָטָן עִם קַסְקֶט מְטַיֵּל עִם כְּלַבְלַב
וְהַשְּׁבִיל כֹּה רַךְ וְהָעֵצִים מְלַחְשְׁשִׁים
כְּשֶׁעֲדַיִן הָיְתָה הָאֲדָמָה רְווּיָה בְּמֵי גֶּשֶׁם בִּלְבַד
וַאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת מִמּוּל לַיֶּלֶד הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִגְדַּל לְעוֹלָם
שֶׁהַכֶּלֶב יִגְדַּל וְיִשְׁמֹר עָלָיו לְתָמִיד.

אֲנִי חוֹזֶרֶת אֶל הַכֻּרְסָא וְהַסּוּס מִן הַתְּמוּנָה
מַבִּיט בִּי בְּעֵינֵי מוֹנָה לִיזָה.

פִּתְאוֹם פִּיצוּץ וְעוֹד פִּיצוּץ וְהָאֲוִיר מַרְעִיד מִפִּיצוּצִים
וַחֲתוּלִים וּכְלָבִים תָּרִים אַחֲרֵי מִסְתּוֹר
וּבַשָּׁמַיִם זִקּוּקִים וְרַעַשׁ שֶׁל שֵׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת.

הַאִם מִצְמֵץ הַסּוּס שֶׁבַּתְּמוּנָה?

אֲנִי סוֹגֶרֶת חַלּוֹנוֹת, מְגִיפָה אֶת הַתְּרִיסִים –
הַלֵּילוֹת שֶׁל יָפוֹ חֲשׂוּכֵי מַרְפֵּא,
אֲנִי אַשְׁאִיר אוֹתָם בַּחוּץ.

היית מין ציפור עצמאית, יפת כנפיים שמרוכזת בתחומים שלה. היית מבוגרת ממני בהרבה שנים, וכאילו דילגת על התקופה שלי, לא היית בטוחה שאת יודעת מיהו ניל יאנג. הצחיק אותי הסיפור שסיפרת לי איך כשהיית צעירה, הגיע לביקור אורח מקנדה – חבר טוב של בן זוגך אז. הוא הושיט לך יד והציג את עצמו: "Hi, I'm Leonard Cohen"
ואת לחצת את היד המושטת וענית בפשטות: "Hi I'm Iris"
והוא חייך חיוך גדול כי לא ידעת מי הוא.
והוא לא ידע מי את.
אבל בספרות היה קשה מאוד להפתיע אותך. למרות שקראת כמעט הכל, היתה בך תשוקה לעוד ועוד. עשרה ימים לפני מותך שלחת אותי לספריה להחזיר שני ספרים של ג'ורג' סימנון, להאריך את מועד החזרת שניים אחרים שלו, וגם לחפש כמה ספרים שנורית זרחי המליצה לך עליהם, בצירוף מספר הטלפון של נורית למקרה שיהיו לי שאלות. מיד לאחר מכן התקשרת לבטל את הבקשה: "תחזירי את כל הספרים ואל תיקחי כלום, אני רוצה לסגור את החשבון בספריה". האם ייסורי הגוף אותתו לך שהסוף כבר קרוב? עכשיו אני קוראת את ספרה של רונית מטלון שהמלצת לי עליו – "קול צעדינו", והפתק הצהוב נשאר כמו צוואה רוחנית, אחת מהן.

noteפעם, ממש כשהתגלתה המחלה, שאלתי אותך מה עוד היית רוצה להספיק בחיים האלו לו כל האפשרויות היו פתוחות. ענית שכבר הספקת הכל, שאין לך שום רצון מלבד למנוע סבל מחתולי הרחוב, ולו ידעת שתחיי עוד הרבה שנים, כל מה שהיית רוצה הוא להישאר בבית ולקרוא ספרים. כן, משאלה אחת היתה לך – לפרסם את ספר השירים שלך, ואת זה ביקשת שנעשה לאחר מותך. "למה לא עכשיו?" אני לא הבנתי. "אין לך מושג כמה הוצאת ספר היא עניין פשוט". אבל את התעקשת. טענת שהשירים זקוקים לעריכה, כמו שיהלומים צריכים ליטוש, ואין לך כוחות לעשות זאת. "אבל גם יהלום גולמי הוא יהלום" עניתי. מאוחר יותר הראיתי לך את פסלי העבדים של מיכלאנג'לו. "תראי כמה עוצמה יש ביצירה לא מלוטשת ולא גמורה". אמרתי. את התעקשת שרק לאחר מותך, אבל בעידודה הנחוש של שלומית הסכמת שנתחיל לעבוד על עיצוב ועימוד. וכשאלון מבית הדפוס מסר לנו דוגמה אחת של ספר שעדיין לא הודפס, את היית מאושרת על אף כמה טעויות עיצוביות בעטיפה. "תניחי להן", אמרת. "איך אמרת על מיכלאנג'לו? שגם העטיפה תישאר קצת מחוספסת, לא גמורה". כמה ימים לאחר מכן כבר לא היית, ועם מותך נולד הספר, שמקבל תשואות מהקהל. ואת כבר לא תפלי אל זרועותיו ולא תקודי בחן.

אָה-קָפֶּלָה
הִיא פּוֹסַעַת בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים
עוֹקֶפֶת מַהֲמוֹרוֹת
עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת מְטוֹפֶפֶת.
טוֹעִים לַחְשֹׁב
שֶׁאֵלּוּ צַעֲדֵי רִקּוּד
אֲבָל זוֹ בָּלֶרִינָה לְלֹא מַלְמָלוֹת,
לְלֹא לִוּוּי מוּסִיקָלִי
לְלֹא קָהָל.
הִיא לֹא תּוּכַל לִפֹּל
כִּי אִם תִּפֹּל מִי יִתְפֹּס
וְאֵיזֶה קָהָל יַעֲצֹר אֶת נְשִׁימָתוֹ?

כשקיבלנו את הניקוד מכרמלה לכיש, אספת כוחות ובאת אלי הביתה. ישבנו מול המסך והקראת לי את כל השירים בזה אחר זה – קולך כמו הזליף מים על השירים, וכמו אוסף האבנים שכתבת עליו הם נעשו בוהקים יותר, והתחילו לפזז כנסיכות. הרגשתי שאני בת מזל. נזכרתי בקולה של לאה גולדברג, במרים ילן שטקליס. במסיבת השקת הספר שלא תהיה, בהספדים שלא ייקראו בלוויה שלא תתקיים כי כך ציווית.

שְׁנוֹת אוֹר
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת תַּרְנְגוֹל-יָם
וּבֵינְתַיִם גּ'וֹרְג' אוֹהֵב אֶת גִ'ין,
דָּוִד אֶת יְהוֹנָתָן,
תַּנִּינָה אֶת צֶאֱצָאֶיהָ,
פִּיל אֶת פִּילָתוֹ.
אֶצְלִי זֶה אַחֶרֶת,
כְּמוֹ הָאוֹר הַבָּא מִמֶּרְחַקִּים,
אַהֲבָה בְּהַגִּיעָהּ אֵלַי
כּוֹכָבָהּ כָּבָה מִזְּמַן.

"אבל אני לא רוצה להיות מפורסמת!" נזפת בי כמי שחוששת שילדיה היקרים ייצאו לרחוב ללא השגחה. מותך הוסיף להם עוד עומק, אבל יכולנו לדמיין אותו, לא היה צורך בהמחשה.
ועכשיו יש להם חיים משלהם, מילים שכתבת גדלו והולכות בדרכן. את ההשפעה שלך עלי רק עכשיו אני מתחילה לקלוט, אבל מי יאמר לי "וואו!"? ולמי אני אגיד?

וָואו
כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וְקֶרֶן אוֹר תִּשְׁזֹף אֶת הָעֲצִיץ
וּפֶרַח בּוֹגֶנְווִילְיָה יַסְמִיק בִּשְׁקִיפוּתוֹ,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו!"

כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וַחֲתוּלִי יִרְבַּץ עַל הַשָּׁטִיחַ
נִיחוֹחַ פְּלוּמָתוֹ כִּשְׂדֵה קָמָה בָּשֵׁל,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו!"

כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וְעִם פְּתִיחַת חַלּוֹן יָצוּפוּ
שְׁמֵי רָקִיעַ בְּכָחֹל בִּלְתִּי מוּבָן,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו, אֵיךְ אֶפְשָׁר
דָּבָר כָּזֶה לָשִׂים עַל קַנְבָס?"

הִנֵּה כִּי כֵן  שָׁלוֹשׁ סִבּוֹת לְהִשָּׁאֵר.

1979995_725299024182009_198295365_o
צילום: ליליאנה אורבך, גלריה "מוזה פלוס". מאי 2014.
איריס שריד – 5 למרץ 1944 – 9 לדצמבר 2014
בעבר – מעצבת ומרצה לעיצוב המוצר בבצלאל.
בשנים האחרונות פרסמה שלושה ספרי ילדים פרי עטה ומכחולה שיצאו בהוצאה עצמית.
ספר השירים הראשון שלה – "יש ימים כאלה" יצא לאור בדצמבר 2014,
כמה ימים לאחר מותה, במהדורה מוגבלת, לחברים, מכרים ומוקירים.

 

עמוד הקלון והגיטרה שהתייפחה

נשלחתי אל עמוד הקלון בגיל 13, אלו פרטי המקרה: בכיתה ח' יצאתי עם משמרות הבטיחות לצומת הרחובות וייצמן והופיין בחולון, צומת שהיה אז הרבה פחות סואן ועדיין לא מרומזר. במרחק שני רחובות משם, בסוף ביאליק, השתרעו חולות "חוסמסה", שרק האמיצים העזו לחצות בלילה. הגענו אל הצומת עוד לפני הצלצול, כך שלא היו עדיין תלמידים להעביר. מתוך שעמום או עליזות שקפצה עלי, הנחתי את המקל עם התמרור על כתפי ופצחתי בשיר של להקת כוורת: "הורה היאחזות", שהיה פופולרי באותו זמן. אח, לו יכולתי היום לרקוד ולשיר בחופשיות כזו ברחוב…
"הוחלט ונלקחה שיבולת, הרכיבוה – חרבות, חמרה, חמרה המערבולת, יצא הנח"ל לשדות, הנח"ל לשדות!" אני צוהלת ולא שמה לב שירדתי מהמדרכה לשולי הכביש. פתאום מבחינה בסימנים שהילדים מאותתים לי מהמדרכה שממול, מסובבת ראשי – מולי עומד שוטר במדים, נותן בי מבט זועם ומרעים בקולו: "באיזו כיתה את לומדת ומי המחנכת?"
למחרת בשמונה וחצי בבוקר – נקישה בדלת הכיתה בבית הספר גורדון. המורה שושנה פותחת. בפתח עומד השוטר מאתמול, מדיו מעומלנים ומגוהצים למשעי, נעליו מצוחצחות ודרגותיו בוהקות. הוא לא מבזבז זמן, מצביע ישירות עלי: "עברתי אתמול ברחוב וייצמן, וחשכו עיני!" הוא נוזף, ואני עם כל מילה מחווירה, מתכווצת על הכיסא, עוד מעט אעלם כליל… "ראיתי את הילדה הזו!!!! רוקדת דבקה בכביש!!!"
המורה שושנה נראתה נבוכה מאוד, אני הייתי ילדה צנומה, צייתנית וביישנית בדרך כלל, התלמידה הטובה בכיתה, בת טיפוחיה, חלומה של כל מורה… ממש לא אחת ממחוללי הצרות הקבועים. "תודה לך, אני אדאג שזה לא יקרה יותר" היא מלמלה במבוכה. השוטר, נפוח מחשיבות עצמית, הסתובב ויצא מהכיתה. בזאת העניין הסתיים, אבל כמובן נחרת בראשי. ומאז ועד היום בכל פעם שרואה שוטר מיד בודקת את עצמי, שלא אתפס על חם…

אורות הכרך

בקיץ של אותה שנה איבדנו את יעל. יעל היתה חברתי הטובה, ילדה בת גילי בדיוק – שתינו נולדנו ב־15 למרץ, בהפרש של 10 שעות, אני בצהריים, היא בערב, והתגוררנו באותו רחוב, במרחק של עשרה בתים. שתינו למדנו באותה כיתה, ואחר הצהריים למדנו גיטרה אצל המלחין ניסים שובל שגר ליד בית הספר. ביום הראשון של החופש הגדול נסענו בקו 92 אל העיר הגדולה, אל מגדל שלום. דיזנגוף סנטר עדיין לא הוקם אז, כל בו שלום היה המקום שבו אפשר לבלות. עלינו אל הגג והשקפנו אל גגות העיר. בחנות המזכרות יעל קנתה לי שרשרת אפריקאית עם חרוזי עץ בצבע חום "כי שכחתי לקנות לך ביומולדת" אמרה. חזרנו באוטובוס – "בואי נלך לצד האחורי, אני לא רוצה לראות זקנים" דחקה בי במעבר. "הם נראים נורא, אני לא רוצה להזדקן אף פעם" המשיכה. עוד אחד מצירופי המקרים המצמררים שקרו לי בחיי. שבועיים לאחר מכן – ב־14 ביולי 1974, יעל נהרגה, במקום שנקרא: "כפר חיים", כאשר גלגל בטון התמוטט עליה בגן הילדים שהפעילה אחותה הבכורה.

השנים הבאות היו עבורי שנים של אבל. זו היתה הפעם הראשונה בה חוויתי מות אדם קרוב בן גילי. בתיכון – מיטרני, דחקתי עצמי לפינה ולא התבלטתי, שקעתי בדיכאון בתקופה שבה לא היו פסיכולוגים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. התמודדתי לבד, כמעט ללא תמיכה.
כבר לא זוכרת מה היו הנסיבות – מורה שהרגיז אותנו? תקרית מקומית אחרת? מרד נעורים? בכל אופן אני זוכרת היטב שהרעיון היה שלי, וגם הביצוע: גזרנו בריסטול בצורת לב, עליו ציירנו סורגים וכתבנו בגדול: "כלא י' שש". תלינו על דלת הכיתה… ידענו שיש דבר כזה – כלא שש, אבל לא היה לנו מושג קלוש  מי נכלא בו ועל מה. משחק המילים היה משעשע.
השלט לא החזיק מעמד הרבה זמן – לרוע המזל עבר במסדרון דווקא המנהל – אלישע שפי, איש גדול תרתי משמע – אדם גבה קומה, ידוע מאוד בתחומו – חקר המקרא. הוא שהקים את בית הספר ברוחו ובדמותו, איש מורכב, שלימד אותנו תנ"ך וגם שיעורים בחינוך מיני, צירוף שהיום ודאי נשמע מוזר. במעומעם זוכרת שריננו עליו שהוא אלמן מבוקש, וידעו לספר על פרשיות האהבה שלו. בכל אופן – אדם חריף מחשבה וחד לשון שלא היית רוצה לקבל ממנו נזיפה. "מי אחראי לשלט הזה?" שאל ממרומי גובהו. "אני" צייצתי בקול רפה. "תגשי אלי בבקשה בהפסקה."
ניגשתי. "למה תליתם את השלט?" תמה בקולו העמוק. לכי תסבירי שמדובר ברוח שובבות, המהפכה שהגיעה אלינו מעבר לים באיחור של כמה שנים – פסטיבל וודסטוק, החומה של פינק פלויד… התחלתי לגמגם, למלמל… כשהשיחה קיבלה תפנית לכיוון לא צפוי.
"את יודעת שאני מכיר את אתי, נכון?" אתי היתה אמה של יעל שנהרגה, מורה בבית ספר אחר. "אתי סיפרה לי שהפסקת לנגן אחרי שיעל נהרגה, ושהדבר מעציב אותה מאוד" המשיך. "זה נכון, הפסקתי לנגן כשהיא מתה" עניתי, ובאותו רגע התחילו לזלוג דמעות מעיני. המתח שהתפוגג, כל מה שהיה עצור בפנים שנתיים תמימות יצא החוצה – פלג קטן הפך ליובל, היובל לנחל, והנחל לנהר של דמעות שאיימו להציף את כל חדר המנהל, על השולחן הארוך שלו. אני בצד אחד, מנהל בית הספר בצד השני, והוא מסביר לי באריכות תוך כדי שאני מתייפחת, את המושג "השארות הנפש". "אם תמשיכי לנגן, יעל תישאר בזיכרון דרך הנגינה שלך, אולי זה סוג של הישארות הנפש" הסביר לי.

לקח עוד קצת זמן עד שחזרתי לנגן, גם בהשפעת השיחה ההיא עם אלישע שפי. הגיטרה הפכה להיות מקור של נחמה. הקמנו להקה – טל האורגניסט הביא את סטיבי וונדר ואת דם יזע ודמעות, דינה בעלת קול הזמיר, עולה חדשה מאנגליה, הביאה את "רחובות לונדון", את הביטלס ואת מריאן פיית'פול, בתקופה מסוימת ניגן איתנו גם מתופף, יצחק, שהעריץ את רינגו סטאר, ואני עם הגיטרה הבאתי את אריק קלפטון, ג'וני מיטשל, בוב דילן וניל יאנג. בסך הכל היה לנו רפרטואר נרחב וזכינו גם להופיע על הבמה במסיבת הסיום של בית הספר.
הגיטרה נשארה איתי עד אחרי הצבא, ואז בנסיבות אחרות זנחתי את המוזיקה ועברתי לביטוי עצמי ויזואלי, אבל ללא ספק – מבין האמנויות, אין ולא יהיה מקור נחמה חזק יותר ממוזיקה בחיי.

ציפורי וציפור הנפש (2) אבנים מדברות

בביקור שני בציפורי השנה, ליד מנזר סנטה אנה המשקיף אל עמק יפהפה, בצד הדרך, כמעט נעלם מעין, אחייני יהל מצא את המיצב הזה, מעין מצבה ספונטנית – כמה אבנים שהודפסו עליהן צילומים וטקסטים. מאוחר יותר נודע לי שזו דמותו של המשורר הפלסטיני טאהא מוחמד עלי, אשר נולד בספוריה וממנה גורש עם משפחתו עם קום המדינה.

אמנות סביבתית ליד מנזר סנטה אנה
מיצב לזכר טאהא מוחמד עלי, האמן: אלמוני.
ציפורי, אפריל 2012

הלכתי בעקבות האבנים, מצאתי פרטים עליו בויקיפדיה:
עלי נולד וגדל בכפר ספוּ‏רִיֶ‏ה בגליל, ובגיל שבע עשרה, במהלך מלחמת העצמאות, ברח עם משפחתו ללבנון. אחרי המלחמה לא הורשו לחזור לכפר והמשפחה חזרה והתיישבה בנצרת, שם גר עלי עד מותו. בשנות החמישים פתח חנות למזכרות לתיירים נוצרים בשוק אלקזנובה שבמרכז העיר, והתחיל בלימודי ערב בשירה. את שירתו נהג לכתוב בזמנים בהם החנות הייתה נעדרת קונים. עלי היה אוטודידקט בבית ספר למד רק ארבע שנים, כך הוא גם מסביר מדוע כתיבתו חיכתה לנבוע ממנו רק כשהגיע לגיל 41‏. במגרות שבחנותו המתינו במשך שנים סיפוריו ושיריו עד שאזר אומץ והחליט לפרסמם. (…) עלי כתב על ימי ילדותו בגעגועים, ועל מה שחווה כגירוש מאדמתו עם משפחתו והרס חיי הכפר השלווים. במהלך השנים הוא הוציא חמישה ספרי שירה וקובץ סיפורים קצרים בשפה הערבית. כתביו תורגמו לתשע שפות בהן סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית ואיטלקית, ופורסמו בעשרות כתבי עת בעולם. חתן פרס טבע לשירה 2005. מת בביתו בנצרת ב-2 באוקטובר 2011

ציפורי, ליד מנזר סנטה אנה, אפריל 2012
"כל מי שיש בו מכה – הוא עז נפש"
ציפורי, ליד מנזר סנטה אנה, אפריל 2012

רכשתי את ספר השירים שלו בתרגומו של אנטון שמאס, באתר של ספרים יד שניה, משום שלא מצאתי אותו בחנויות הספרים. מקווה שאפשר עדיין לרכוש בהוצאה- אנדלוס. נשביתי בקסמם של שיריו מן הראשון ועד האחרון שבהם, כמה וכמה מהם התפרסמו ברשת, בקישורים שלמטה אפשר למצוא חלק מהם.
כאן אשתף רק אחד שנגע לליבי, מתוך רבים.

ענבר
(מערבית: אנטון שמאס)

נמחו עקבותינו
שרידי מגורינו נסחפו בזרם
וכל שנותר נמחק כליל
ציוני הדרך עד אחד
אינם מעוררים דבר
אינם מסמלים דבר
אינם מורים על שום דבר.
הזמן בא בימים
והימים באים והולכים, הולכים ובאים

ואני, אני אלמלא קווצה משערך
ערמונית כעין צוף החרובים
ענוגה כניחוח המשי
שהיתה כאן לפנים
צפה על פני השנה כפרח יסמין
פועמת ככוכב
מבליחה כאילת השחר –
אני אלמלא קווצת הקמפור ההיא
לא הייתי חש שיש דבר כלשהו
שקושר אותי לאדמה הזאת.

בוגדנית היא האדמה
האדמה לא תשמור אמונים
האדמה זונה היא
משדלת את השנים
מנהלת בר-ריקודים
עבור המלחים
צוחקת בכל הלשונות
ומלעיטה את מתניה לכל המזדמן.
האדמה מתכחשת לנו,
בוגדת בנו, מרמה,
ועפרה בנו בוחל, צר הוא מלהכילנו
נפשו קצה בנו וטינה הוא נוטר.

והלקוחות –
מלחים ואנסים
שעוקרים גנות-ירק
וקוברים עצים.
אוסרים עלינו להביט יותר מדי
בכלניות וברקפות
מונעים מאתנו לנגוע בירקות
בעולש ובעכובית.

אדמתנו מחזרת אחרי המלחים
ובפני הלקוחות מתערטלת
משעינה ראשה על ירך הגוזל
ובשלל עגות עוגבת
לא נכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו.

ואני, אלמלא קווצת שערך
הערמונית כעין צוף החרובים
הענוגה כניחוח משי…
אני, אלמלא הקמפור
אלמלא הריחן והענבר
אותה לא הייתי מזהה
או אוהב
ואליה לא הייתי מתקרב.

צמתך היא
הסיבה היחידה
שקושרת אותי בחבל תליה אל הזונה הזאת.

10 במרס, 1983

ציפורי, מרץ 2012
ציפורי, ליד מנזר סנטה אנה, אפריל 2012

לקריאה נוספת:

סלמאן מצלאחה – אין נביא בעירו

אלמוג בהר נפרד מטאהא מוחמד עלי

נקמה- טאהא מוחמד עלי – פוסט של אסתי סגל

האיש שזכר- פוסט באתר התחברות

טהא מוחמד עלי- משורר שאתם אולי לא מכירים(וחבל)
 
יואב עזרא, על הספר: שירים- מאת טאהא מוחמד עלי
 

ציפורי וציפור הנפש (1) פגישה עם עלי אל אזהרי

זה היה אמור להיות עוד מפגש של ארגון חלונות – ארגון ידידות ישראלי פלסטיני, בקומת קרקע ברחוב טרומפלדור, יוזמה של אישה מיוחדת ויוצאת דופן ששמה רותי עצמון. באותה תקופה התגוררתי ליד כיכר רבין והשתתפתי בלא מעט הפגנות. בנקודה מסוימת הפריעה לי ה"סטריליות" – העובדה שכמעט לא נוכחים ערבים, והדיבורים על שלום עם פלסטינים, היו בערך כמו לדבר על פריזאים בלי לבקר בפריז. גם את ערביי יפו לא הכרתי. כשהגעתי למפגשי חלונות הרגשתי כמו הלך תועה במדבר שהגיע אל מקור מים. לא היה קל – הרבה פעמים מצאתי עצמי נעה בחוסר נוחות על מושבי, בשיחות עם פלסטינים, חלקם מהשטחים, שהגיעו כדי לספר על החיים תחת כיבוש. צעיר מרמאללה סיפר על הקושאן שיש לסבו על אדמה בנתניה, צעיר משכם הרגיש חופשי וסיפר על המאבק של צעירים כמוהו בחיילי האויב הציוני. נסעתי לדרום הר חברון, למסיק זיתים באזור שכם, לאיקרית ובירעם, לליפתא ולכפרים אחרים נטושים של "נוכחים נפקדים", למפגש עם בני שבט עזאזמה בישוב לא מוכר בנגב, יום אחד הסעתי אישה ותינוק עם שיתוק מוחין מהמחסום ליד טול כארם אל בית חולים שערי צדק ובחזרה. דברים שנודעו לי במפגשים ההם כבר אי אפשר היה שלא לדעת.

ובערב חורפי אחד, בשנת 2001, הגיע עלי אל -אזהרי לספר את סיפורו. עלי, כיום תושב יפו, סיפר שנולד ב1948, בספוריה. במילותיו – "שבועיים לאחר שמדינת ישראל פרצה לכפרי". מתוך יותר מרבבת תושבי הכפר, נותרו בו 400 בלבד, אשר קיבלו אשרת שהייה מהממשל הצבאי והמשיכו להתגורר במקום. אביו של עלי היה השייח מוחמד עבד אל מג'יד אל- אזהרי, בוגר אוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, ופוסק נודע, זכה להכרה במעמדו כמנהיג דתי ועל שער ביתם הוצב שלט: "מקום קדוש". כחצי שנה לאחר מכן, ב-7 לינואר 1949, ניתנה פקודת הגירוש שלא השתמעה לשתי פנים: כל מי שיימצא בכפר מקץ 48 שעות יירה.
עלי המשיך ותיאר איך איבד את זהותו כמה פעמים בחייו -בפעם הראשונה כשנעקר מכפרו בגיל חצי שנה, בפעם השניה כשהתברר לו שבטעות הוא חוגג את יום הולדתו ב1 ביולי, אך לפי רישום ביומן של אביו יום הולדתו  חל ב-30 ליולי, בעונת התאנים והענבים, וכך מבן מזל סרטן הפך להיות בן מזל אריה. ופעם שלישית, כאשר תעודת הזהות הכחולה נפלה מאופניו ואבדה, ואיתה גם זהותו כיליד ספוריה, כי בתעודת הזהות החדשה כבר לא רשמו את מקום הלידה. הוא המשיך וסיפר על הנכבה של כפרו – המכתבים ששיגר אביו אל ראשי המדינה דאז: בן גוריון, בן צבי, יו"ר הכנסת, שרי הדתות הפנים והאוצר וכו', ובהם שטח את בקשתו להשיבו לספוריה יחד עם אותם 400 שלא גורשו מיד עם כיבוש הכפר, ולנהוג בו שוויון, כפי שנהגו בכומר ובנזירות שלא גורשו מהכנסיה הקדושה חנה. וכך כתב: "אם חפצים אתם, בני יצחק, שמדינתכם, הוולד הרך, תעמוד על רגליה, שומה עליכם לחסנה בצדק ושוויון". "כלום דת משה מצווה לגרש אנשים מבתיהם, או שמא כך פסק התלמוד או המשנה?" הוסיף והיקשה.
התשובה לא בוששה לבוא: בגיל שלוש או ארבע, התעוררו בני ספוריה במקומם החדש – הכפר אל-רינה ליד נצרת, לקול פיצוצים עזים שעלו מכיוון ספוריה, מרחק 5 ק"מ משם. נסתם הגולל על השיבה- מדינת ישראל פוצצה את הבתים עד היסוד. הקרן הקיימת לישראל נטעה בו יער עצי אורן.

ביקור בציפורי
בית ישן בציפורי, מרץ 2012

עלי הוא אדם כריזמטי מאוד. יש אנשים שמרגעי ההיכרות הראשונים הופכים להיות יקרים ללבי, ללא ספק עלי הוא אחד מהם, ואני בטוחה שרבים שהכירו אותו חשים כך. יש קסם רב בהופעתו – האנושיות, הניסוחים השנונים והרהוטים, הדרמטיות, חוש ההומור המיוחד לו. אבל היה שם משהו נוסף שגרם לי לשבת מרותקת ופעורת פה – האיש הזה, שנולד בתאריך שבו אחי הגדול נולד- 30 ליולי, ובעל טמפרמנט דומה לשלו, מחזיק בעוד פרט בביוגרפיה שלו שקשור אלי: המקום בו נולד, הוא המקום בו נולדתי אני מאוחר יותר, במושב שהוקם בסמוך לחורבות ספוריה. הורי עזבו מרצונם החופשי, כאשר הייתי בת חצי שנה, הוריו גורשו מכפרם בכוח כשהיה בן אותו גיל.
משחזרת את זיכרון המפגש שנחקק בתודעתי, בעזרת כתבה מצולמת ממעריב שחולקה באותו ערב, על ביקורו בציפורי-ספוריה עם חיים הנגבי ב 1995, כתבה ששמורה מאז במגירה ובלבי. מסופר בה על תקוותיהם של פליטי ספוריה, "שהיו מלבלבות בראשית הסתיו, זמן התכנסותה של העצרת הכללית של האו"ם". עשרות פליטים היו מתקבצים בביתו של אביו של עלי בכפר א-רינה, סביב מקלט הרדיו, במטרה לשמוע מה תחליט העצרת הכללית בעניינם. "אחת הדאגות הגדולות של הפליטים היתה, שהשיבה תתפוס אותם לא מוכנים, שהיא תהיה חטופה ובהולה כמו המלחמה וכמו המנוסה. לפיכך הם תיכננו הכל מראש, לפרטי פרטים. אבי, למשל, תלה את מפתח הבית שלנו בספוריה בהישג יד, על הקיר, ליד הקוראן. הוא קנה גלאביה חדשה, נעליים צהובות, מחרוזת וכסא מיוחד, שלא השתמש בהם, אלא הועידם לזמן שלאחר השיבה. בקולי קולות התנהלו הויכוחים: מהי הדרך הקצרה ביותר לספוריה: האספלט או העפר? כמה כבשים ישחטו? ומאיזה זן. על איזה עץ יתלו את הזבחים, ומי יזמין את מי לחאפלה?"
עוד סיפר על  סבתא אל חאג'ה אמנה, סבתו הנערצת, שנהגה לתאר את השדים והרוחות: "אוווה… אל תשאל.  ספוריה שרצה ג'ינים. לא כולם היו רעים. יש ויש". היא סיפרה לי כיצד נתקלה בהם פעם אחת, ערב הכיבוש. היא השכימה קום לפני עלות השחר, והובילה מטען חיטה על גב בהמה לטחנת הקמח בנצרת. הג'ינים ארבו לה ליד "אל קסטל", המעיין המפורסם בכניסה לכפר, התנפלו עליה והפילו אותה ארצה. הטובים שבג'ינים המשיכו באותו זמן להתנדנד להנאתם על הנדנדות של ילדי הכפר, שהיו קשורות בין העצים. "אבל כיום", אמרה אל-חאג'ה, "אין יותר ג'ינים. כולם הצפינו. כשנכנסו היהודים ברחו הג'ינים".

מנזר סנטה אנה, ציפורי, מרץ 2013
מנזר סנטה אנה, ציפורי, מרץ 2013

לאחר שעלי סיים לספר את סיפורו, קמתי נרגשת ואמרתי: "אני תמונת המראה שלך. נולדתי במושב ציפורי, 12 שנים אחריך. אבי החליט להגר לישראל לאחר שמנהל האוניברסיטה בטהראן שבה עבר את מבחני הקבלה בהצלחה, קרא לו לשיחה ורמז בעדינות: "יש לי רק שני מקומות לסטודנטים חדשים. אבל שמעתי שקמה מדינת היהודים, למה שלא תנסה להתקבל שם?" וכך קרה שהגיע לישראל ב-1949, עם תקוות גדולות לחיים טובים יותר, במקום שאליו הרגיש מיד שייכות. אין לנו לאן לחזור, השערים חזרה כבר ננעלו."
לא זוכרת כל מה שנאמר שם באותו ערב. זוכרת שההיסטוריון שלמה זנד, שנכח בחדר, המשיל את הקמת המדינה לאדם שקפץ מבניין בוער ונפל על גבו של אדם אחר. התפתח ויכוח על זכות השיבה, בינו ובין עלי, כששניהם, לשעבר חברים במצפ"ן, מתבצרים כל אחד בלאומיות שלו. הרוחות התלהטו למרות שברור היה ששני הצדדים בויכוח הזה הם אנשי שלום, כי זה טיבם של דיונים פוליטיים, מהר מאוד הם מגיעים למבוי סתום ממנו אין מפלט החוצה.

קברו של רבי יהודה הנשיאה, נכדו של ר' יהודה הנשיא מטבריה, אשר התיישב בציפורי הקדומה, הנהיג את הסנהדרין, ערך וחתם את המשנה. הקבר הפך להיות קדוש גם למוסלמים שנוהגים להתפלל בו עד היום
קברו של רבי יהודה הנשיאה, נכדו של ר' יהודה הנשיא מטבריה, אשר התיישב בציפורי הקדומה, הנהיג את הסנהדרין, ערך וחתם את המשנה. הקבר הפך להיות קדוש גם למוסלמים שנוהגים להתפלל בו עד היום

יצאתי מהערב הזה נסערת. החוויה היתה שונה, לא של "אנחנו והם" כמו במפגשים אחרים, אלא של ישות אחת טראגית. הגעגועים לציון הפכו להיות געגועים לספוריה. לראשונה בחיי קיבל המקום בו נולדתי משמעות. רציתי לשמוע עוד, כמו אדם שנקשר אל מי שהכאיב לו, משום שגרם לו להרגיש משהו ביחס לעברו. הורי עזבו ב-1958 את קיבוץ מלכיה, שהיו בין מייסדיו, שהו תקופה קצרה בנהלל, הגיעו אל ציפורי שבה נולדתי, ומשם המשיכו אל חולון ושם עברה ילדותי. סיפור המשפחה שלי כמו לקוח מהאתוס הציוני, והנה בא עלי אל אזהרי וטלטל את עולמי, את האמיתות שגדלתי עליהן.

אפשר להגיד שבאותו ערב, ובאופן אבסורדי דווקא סביב סיפור המקום בו נשמתי את נשימות חיי הראשונות, נסדקה הזהות שלי כ"ציונית", ומכאן והלאה הסדק הלך והתרחב.

פגשתי את עלי עוד פעם או פעמיים בחלונות, סיפר שנולדה לו תינוקת ושמה יסמין. הבנתי שהוא נשוי עם אישה יהודיה, חי בין העולמות. שאלתי אם ירצה לנסוע יחד לציפורי-ספוריה ולהסריט את הביקור המשותף. חשבתי שיהיה מרתק לעשות זאת. איכשהו החלום לא התממש. בהמשך עברתי ליפו, נרשמתי לקורס ערבית שלו, שמחתי שהצטלבו דרכינו שוב. עלי הוא אחד המורים המרתקים ביותר שהיו לי. ערבית לא הצלחתי ללמוד, הפכתי לאמא ולא המשכתי לקורס הבא, אבל למדתי ממנו קצת על מקורות העברית, שהוא בקי בה יותר ממני.

עד אז ביקרתי בציפורי רק עוד פעם אחת מאז שעזבתי כתינוקת –  כנראה בדרך אל או בחזרה מטיול בצפון עם הורי, עצרנו וצילמנו את הבית הראשון שלי שנשאר כפי שהיה – אי שם בסוף שנות ה-80 או תחילת ה-90. המפגש בחלונות עורר בי צורך גדול לנסוע ולגלות עוד על ההיסטוריה של המקום, אבל נסעתי רק בשנה האחרונה, על הביקור והרשמים שהותיר בי אכתוב בפוסט נפרד.
לאחרונה נודע לי שנעשה סרט על סיפורו של עלי אל אזהרי, בידי הבמאי אבי מוגרבי, ושמו: פעם נכנסתי לגן. אני מקווה שהפוסט הזה יעשה נפשות לסרט שמוקרן כעת בסינמטק, ויעלה למודעות את סיפוריהם הכואבים של הנוכחים הנפקדים באשר הם.

לקריאה נוספת:
סיפורה של פאטמה נאסר, על הגירוש, ההגליה, הפליטות והחזרה לפלסטין

סריקה של הכתבה שהתפרסמה במעריב ב1995- ביקור של עלי אל-אזהרי וחיים הנגבי בציפורי

 

עץ בצד הדרך, ציפורי העתיקה, מרץ 2012
עץ בצד הדרך, ציפורי העתיקה, מרץ 2012

ציפור נדירה

אני לא אוהבת מצעדים וגם לא איים בודדים, אבל לו נאלצתי לבחור רק שיר אהבה אחד, מכל השירים שנוצרו אי פעם, גם אני הייתי בוחרת בשיר Love of my life, שכתב, הלחין וביצע פרדי מרקורי. אחד השירים שהאסטרונאוט אילן רמון ז"ל ביקש לקחת איתו אל טיסתו האחרונה.
שיר האהבה האהוב עלי בכל הזמנים, הוא שיר של שברון לב, ונקשר אצלי גם למוות, ולא רק מותו של מרקורי.

בחירת שיר תמיד נעשית מסיבות רגשיות, כך שמיותר לציין זאת. אבל השיר הזה במיוחד נוגע במקום מאוד עצוב וכואב, כי הוא השיר של אחי ארז ז"ל, שבחייו הצעירים קווין היתה הלהקה האהובה עליו ביותר, והתקליט "לילה באופרה" היה המנוגן ביותר על הפטיפון שלו.

לפני כמה שנים "חפרתי" בגוגל מתוך סקרנות גדולה לדעת למי נכתב השיר המרטיט הזה. תוך כדי החיפוש מצאתי וקראתי בנשימה עצורה את סיפור חייו של פרדי מרקורי, שנולד למשפחה פרסית במקור, בני דת הזרתוסטרה, שעברו למערב הודו ואחר כך לזנזיבר, שם הוא נולד. בגיל 8 נשלח ללמוד בהודו, שם נחשף למוזיקה ההודית והושפע מכוכבי בוליווד, אחת מזמרות הפלייבק שהושפע מהן היא  Lata Mangeshkar.
בגיל 17 נאלצה משפחתו לעזוב את זנזיבר, והם השתקעו בלונדון, שם הפך להיות כוכב הרוק הראשון שמוצאו במזרח, אשר התפרסם בעולם המערבי.
קראתי על החיים בהכחשה – של מוצאו האתני, ומחיקת שמו הקודם וכל זהותו לפני שהפך להיות פרדי מרקורי, הכחשת הנטייה ההומוסקסואלית והמחלה עד יום לפני מותו.
ואז הגעתי גם לתיאור הקשר המיוחד שלו עם אישה בשם מרי אוסטין, שהיתה אהבת חייו, ולה הקדיש את השיר.
מרי אוסטין גדלה במערב לונדון, במשפחה קשת יום ממעמד הפועלים. בגיל 15 עזבה את הלימודים ויצאה לעבוד כפקידת קבלה במועדון לילה. בהמשך הכירה את פרדי מרקורי כשהיה בתחילת דרכו, הם התאהבו ועברו לגור יחד. הקשר ידע עליות ומורדות, כשהבינה שהוא הולך להיות מפורסם מאוד ביקשה להפרד מיוזמתה, מרקורי שכנע אותה להשאר איתו, אך בסופו של דבר, מאוחר יותר, כשסיפר לה על יחסיו עם גברים הם נפרדו, ללא טינה וכעס מצידה, ונשארו קרובים זה לזו. ציטוט מראיון שנערך ב1985:

'All my lovers asked me why they couldn't replace Mary (Austin), but it's simply impossible. The only friend I've got is Mary, and I don't want anybody else. To me, she was my common-law wife. To me, it was a marriage. We believe in each other, that's enough for me. I couldn't fall in love with a man the same way as I have with Mary.

למרות האישיות המוחצנת מאוד על הבמה, מרקורי מתואר כמי שבחייו האישיים היה ביישן ומיעט להתראיין. באחד הראיונות אמר:

'When I'm performing I'm an extrovert, yet inside I'm a completely different man.'

אוסטין היתה הראשונה שידעה על מחלת האיידס, והיא זו שהיתה לצידו ברגעיו האחרונים. מרקורי הוריש לה את האחוזה שבה עברה להתגורר לאחר מותו, לא בלי התלבטות.

לא ברור לי אם השיר נכתב מתוך נקודת המבט של פרדי מרקורי עצמו, או ממבטה של מרי אוסטין, שהיתה זו שננטשה בעצם. אם הוא כתב מנקודת מבטה – מדהימה היכולת להרגיש את הכאב שאתה עצמך גרמת ולתת לו ביטוי. ואיך יכול אדם לעזוב אישה שאותה הוא אוהב בעוצמות כאלו, וחווה איתה אינטימיות גדולה כל כך?

תמיד היתה לי נטיה לבלוז, ולשירי אהבה מלנכוליים שיש בהם געגועים למישהו שאיננו, תשוקה שלא התממשה או שברון לב.
לא מזמן יצא לי לקרוא במקרה הסבר על גידול קנריות. אם ברצונכם שהציפור תשיר, כך נאמר שם, עליה להיות לבדה בכלוב, משום ששירת הקנרית (הזכר שביניהם) נובעת מכמיהה לאהבה, ויש לה תפקיד חשוב ועוצמתי בעונת החיזור. אם יהיו זוג בכלוב – הם לא ישירו.

נזכרתי בסיפור של פרדי מרקורי, והרהרתי לעצמי שהתיאור של ציפורי השיר יכול לשמש מטאפורה לחיי הרבה יוצרים, במיוחד בתחום המוזיקה, שהם "ציפורים נדירות" כאלה, וכדי שהיצירה העוצמתית תבקע מתוכם, המצב של בדידות, שברון לב, געגועים וערגה הוא כמעט הכרחי, עד כדי כך שלעתים הם עצמם בורחים מכלוב הזוגיות הטובה והמספקת שהיתה שם כבר בהתחלה, רק כדי ליצור כלוב אחר-  של בדידות ושל מצוקה נפשית שלאחריה תשוקה וריגוש חדש, ובעקבותיהם מיצוי מלא של הכשרון והרגש, ביטוי שלו באמנות. טפשי לעסוק ב "מה היה אילו?" אבל סביר שלו פרדי מרקורי היה נשאר בזוגיות עם אהבת חייו מרי אוסטין, אחד משירי האהבה היפים ביותר שנוצרו אי פעם, לא היה נכתב.

השיר השני שהאסטרונאוט אילן רמון ביקש שישמיעו לו, ובדיעבד קיבל משמעות מצמררת, היה "זמר נוגה" ("התשמע קולי") של רחל. מעניין שגם השיר הזה, אחד היפים שנכתבו והולחנו בעברית, הוא שיר של כמיהה וגעגועים למה שלא התממש, כשהמוות אורב בפינה:

‎
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ,

לו היתה המשוררת רחל בתוך קשר יציב ואוהב, האם היה בוקע מתוכה הקול שבא לידי ביטוי בשיר המזוקק הזה?
ומה קדם למה-  הכאב או הצורך לשיר עליו?

מרי אוסטין – הסיפור שלא סופר
קישור למאמר בסלונה

אלן, איש הכבוד האחרון

רציתי לכתוב כמה מילים על הפתגמים השגורים בפי כל- ואהבת לרעך כמוך וגם:  לא תעשה לחברך את מה ששנוא עליך,  שני פתגמים שאנשים מאוד אוהבים לצטט. ואני חושבת שיש פתגם אחד חשוב אפילו יותר: רצונו של אדם כבודו. כי זו לא שאלה של אוהב לא אוהב, שנוא או לא שנוא, אלא של כבוד לאחר, לרצון שלו. כבוד– כלומר: ההיפך מהשפלה.
אנשים שעושים הפרדה בין האישי, למדיני, לכלכלי, לחברתי, לא כל כך רואים את הקו המחבר בין גזילת אדמות, אונס, אלימות וסחר בנשים, ניצול חלשים כלכלית, פיזית ומנטלית, ניצול קשישים ע"י בני משפחה, השפלה והזנחה של חוסים חסרי ישע, פגיעה בעובדים חסרי הגנה ומהגרי עבודה קשי יום, השתלטות כלכלית של בעלי שררה והון- בנקאים, מנהלי תאגידים, וכו'
קו אחד עקום עובר בין כל אלה, והוא:
ידוע לי היטב מה הרצון שלך, אבל אני יותר חזק/ה ממך, פיזית ו/או כלכלית, לכן הרצון שלי קובע ושלך מבוטל.

פרופ' ישעיהו לייבוביץ'  עסק הרבה בעניין מה שקרא לו: ההכרעה הרצונית. משום מה נחקק בתודעה הקולקטיבית רק כמי שהגה את המונח "יודונאצים". כבר מזמן רציתי לכתוב כמה מילים על עניין הרצון, וגם על משנתו של לייבוביץ'. רציתי להגיד גם שבתחושה שלי, המנטליות של: אני כאן המחליט, כי אני רוצה יותר, כי אני חזק יותר, כי הרצון שלך לא מעניין אותי ואני לא סופר אותך ממטר, יש לה שורשים עמוקים בחזון הציוני ובדרך שבה התממש. במקום זאת אקדיש את הפוסט למשנתו של אלן בנגורה, ולעוול שנעשה לאיש היקר הזה.

אלן הוא שיפוצניק וחשמלאי מוסמך שעבד בדירתי בשבוע שעבר. אלן הגיע מסיירה לאונה לישראל כסטודנט לפני הרבה שנים, הוא תושב ארעי בארץ, נשוי ואב לתינוק. יום אחד סיים לעבוד מאוחר ממה שהתכוון, ואני הצעתי להסיע אותו הביתה, לאזור התחנה המרכזית. התברר שלא התכוון לנסוע הביתה, אלא לעמותה לזכויות פליטים, כדי לבקש מהם עזרה עבור ידידו הטוב שנכלא ע"י משטרת ההגירה. הסעתי אותו אם כן לנחלת בנימין. בדרך, ברמזור בלילינבלום, ניגש אל החלון שלו בחור צעיר וביקש נדבה. ראיתי את אלן בטבעיות ובלי לחשוב פעמיים, מפשפש בכיסיו, מוציא שקל ונותן לו.
"אתה נדיב" אמרתי לו. "אין לך בית, אין לך מכונית, אין לך אזרחות, אתה נלחם על כל שקל שאתה מרוויח, ובכל זאת אתה מוכן לוותר עליו למען מישהו שאתה לא מכיר".
והוא ענה לי כך: "אני חייב לתת לו,  הוא בא אלי ומבקש עזרה. אני בכלל לא נכנס לשאלה אם הוא יכול לעבוד או לא. הוא מבקש ממני, רגע לפני שילך לגנוב. זה הכבוד האחרון שלו".
המשפט הפשוט הזה מאוד ריגש אותי. בא אדם מארץ שנחשבת "עולם שלישי", והוא מלמד אותי להבין מה מתחולל בראשו של האחר, ולמה האינטרס שלי, מתוך ראיה רחבה וכוללת, צריך להיות מימוש רצונו של האיש ברמזור לקבל את השקל שלי. יותר מזה: הוא גרם לי להרגיש שלתת זו זכות, שרק אדם עם הרבה כבוד עצמי יכול להציל מישהו אחר.
למחרת וללא קשר, התקשרתי ליעל גבירץ, שבזכותה הגעתי אל אלן. הודייתי לה על ההמלצה, ורק אז שמעתי על רגל אחת את תקציר הסיפור הבלתי ייאמן שלו. חיפוש בגוגל הביא אותי אל כתבה שפורסמה בווינט בעבר, וגם אל מאמרו הנוקב של אורן שני שנמצא בקישור הזה, וממנו דליתי פרטים נוספים:
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaawat
התברר שבצירוף מקרים נוראי, אלן בנגורה נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון- הפיגוע בקו 5 בדיזנגוף. ומאז קשר גורלו בארץ רווית הדמים, כאן ביתו, עברית שפתו החדשה, הוא מתנדב שנים בשיקום נפגעי פעולות איבה, והוא מבקש אזרחות שבכל מדינה אחרת היתה מתאפשרת לו מזמן, ואולי גם במדינת ישראל, לו  צבע עורו היה מתאים לדרישות. הפוסט של אורן שני, והמאמר של יעל גבירץ בווינט כבר נכתבו מזמן. אזרחותו של אלן עדיין מתעכבת במשרדי הממשלה, ומשום כך אשתו והתינוק בן השנה וחצי בסכנת גירוש.

השיפוצים כבר הסתיימו, ודאי אזכור את אלן ואמליץ עליו בזכות העבודה הטובה שעשה, היושר, המסירות והאכפתיות שלא נתקלתי בה אצל בעלי מקצוע אחרים. אם אוכל לעשות משהו עבורו כדי שיקבל אזרחות, אעשה ככל יכולתי. אבל מעכשיו והלאה אזכר בו גם בכל פעם שאראה קבצן ברחוב. אולי אתלבט פחות כשאוציא את השקל מהארנק. כי אם אלן יכול, גם אני יכולה.
רצונו של אדם כבודו. ולפעמים הכבוד האחרון שיש לו.

שלט ליד מאהל מחוסרי בית ביפו, ספטמבר 2011