שתי כנסיות ופטריארכיה אחת

בבוקר ה-7 בינואר 2023, יצאנו, חברתי יוספה אייזנברג ואני, לביקור בכנסיות האורתודוכסיות ביפו. הנוצרים האורתודוכסים חוגגים את חג המולד בתאריך זה, 13 ימים אחרי הקתולים והפרוטסטנטים, על פי הלוח הביזנטיני שקדם לגריגוריאני. רוב הנוצרים ביפו הם אורתודוכסים. הכנסייה הנוצרית-אורתודוקסית המזרחית היא הקהילה הנוצרית השנייה בגודלה בעולם (לאחר הכנסייה הקתולית).

ביקרנו בשתי כנסיות: כנסיית סינט ג׳ורג׳ במורד רחוב לואי פסטר, וכנסיית מאר מיכאל שחולשת על הנמל בשלושה מפלסים. בבוקר החג החלק המרכזי שבו אולם התפילה היה פתוח – הכניסה אליו מסימטת נתיב המזלות 10. במפלס העליון נמצא המנזר של הכנסייה, ואל התחתון נכנסים מרציף הנמל.

הבוקר היה מושלם לצילומים – החל כיום חורפי והפך ליום שמש נעים, צילמתי הרבה ורק כשהגעתי הביתה פשפשתי בגוגל לקרוא על הכנסיות ודליתי פרטים שלא ידעתי, בבלוג נפלא של ״עמירם במשעולי ישראל״. ממליצה לבקר בו. יכול אדם להתגורר 20 שנים ביפו, ועדיין לגלות פיסה נוספת מפאזל עברה העשיר מדי יום ביומו. בבוקר זה למדתי שרוב הנוצרים ביפו משייכים את עצמם לקהילה הערבית-אורתודוכסית, ולא היוונית-אורתודוכסית. על רקע מחלוקת קשה עם הפטריארכיה היוונית בירושלים, החליטו היפואים לפרוש מהכנסייה היוונית מאר מיכאל, ולהקים כנסייה חדשה מחוץ לחומות. כך הוקמה כנסיית סינט ג׳ורג׳ ב-1871, בשטח שבו היה לפני כן בית הקברות של הקהילה, והיא מוקדשת לגיאורגיוס הקדוש. כנסיית מאר מיכאל אשר נקראת על שם הקדוש המוזכר בברית החדשה וגם בספר דניאל, שינתה ייעודה ומשמשת כיום ככנסייה רומנית-אורתודוכסית. מתפללים בה בעיקר בני קהילת העובדים מרומניה.

לא קל לבקר בכנסיית מאר מיכאל (סן מישל) – היא אינה נגישה, רוב הזמן סגורה ונחבאת בין סימטאות העיר העתיקה.
כנסייה זו קיימת ביפו מהתקופה הביזנטית, אך נהרסה כמה וכמה פעמים. ב-1961, פרצה בה שריפה שכילתה את אולם התפילה ואת ספרי הקודש. בארכיון הסרטים הישראלי בירושלים שמור סרטון שצולם מייד לאחר מכן, אפשר לראות אותו בקישור זה. בכניסה לכנסייה תלוי תצלום שבו נראים שרידי הכנסייה שעמדה בשממונה עד 1994, אז נבנתה מחדש.

בבוקר ה-7 בינואר, האולם הולך ומתמלא במשפחות רומניות. מכמיר לב לפגוש מאמינים מתפללים בדבקות, חולפים על צלמו של ישוע ומנשקים אותו. גם אחרי יותר מ-2000 שנים דמותו מעוררת רגשות יותר מכל דמות אחרת בתולדות האנושות.

גברים ונשים מתפללים יחד, ומותר לצלם.

אני ניגשת אל דלת צדדית במבואה ומתוך סקרנות פותחת אותה. בבת אחת נגלה בפנינו יופי משכר חושים אל מול ים בגווני כחול עזים. חוויה מיוחדת מאוד בבוקר חורפי זה.

איש צעיר לבוש גלימה מחייך ומרשה לצלם. האם הוא אחד הנזירים שמתגוררים בקומפלקס העתיק הזה?

אחריו מגיע איש שמציג את עצמו כטיבי-אבל-לא-אחמד, אנחנו פוסעות אחריו אל חדר האוכל המקומר והמעוטר בדמויות מופת. ליד דמותו של ניקולאס הקדוש (הלוא הוא סנטה קלאוס) טיבי עוטה עליו מעיל אדום של סנטה, עוד מעט יגיעו המשפחות להרמת כוסית, ועליו מוטל לשעשע את הילדים.

מבט אחרון ממרפסת מאר מיכאל היפה אל הנמל שוקק החיים, ואנו שמות פעמינו אל כנסיית סינט ג׳ורג׳, אחותה הצעירה והמרדנית שנמצאת במרחק הליכה של כמה דקות.

כנסיית סינט ג׳ורג׳ מקבלת את פנינו מקושטת ויפה, עם צריח ששופץ לא מזמן. אחרי הגשם שהבריק את הכל היא נראית חגיגית עוד יותר, ומייד ״העיפה״ אותי הרחק מכאן, אולי אל הכנסיות שעל שפת הכנרת, אולי לקפריסין או ליוון…

שדרת העצים המפוארת בכניסה לכנסיית סינט ג׳ורג׳ ביפו

הכניסה לכנסייה והצריח ששופץ בתהליך ארוך ומורכב

כנסיית סינט ג׳ורג׳, מבט ממזרח

סיפור לידתו של ישו, וכוכב בית לחם שהאיר כדי לבשר את לידתו, והראה לשלושת האמגושים את הדרך, על פי הברית החדשה.

׳איש שלג׳ יפואי בחצר הכנסייה

אחד הדברים המרגשים ביותר בכנסיות בארץ הוא הגינות המטופחות. בגינת סינט ג׳ורג׳ היפה שזורות דמויות ענוגות. כאן המקום להזכיר את עמי צורן, שחקר את הצמחים הייחודיים לכל כנסייה, וכתב ספר נפלא שהוציא לאור בכוחות עצמו. קישור לדף הפייסבוק של הספר: ״גני אלוהים בארץ הקודש״.

קהל המאמינים מתחיל להגיע ובהדרגה מתמלא האולם, הטקס מתחיל לקול שירת מקהלת גברים. הצלילים נהדרים, בשנה הבאה אצלם בוידאו. הפעם הסתפקתי רק בצילומי סטילס…

הגיע הזמן לחזור הביתה, אל השגרה… הקסם מלווה אותנו עוד קצת החוצה – ברחוב לואי פסטר חנויות מקושטות כמו ברחובות אירופה, רק בלי השלג… ושוב אני חשה בת מזל, על כך שנפל בחלקי להתגורר ביפו, עיר מיוחדת ורבת פנים, צלילים, גוונים, ריחות וטעמים.