סיפורים מחנות הביצים

חנות שמוכרים בה רק ביצים – מדיום, לארג׳, ביצי חופש וגם ביצים מבושלות בצבע חום וטעם של בית…
ביצים ביצים ביצים…

במשך עשרות שנים היתה החנות בבעלותו של שלמה רדליך. שלמה סיפר לי שנולד בדרכים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה – כשהוריו נמלטו מגטו לודג׳ לרוסיה. הם הצליחו להסתיר אותו אצל משפחה פולנית שטיפלה בו במסירות, שרדו את המלחמה וחזרו לאסוף את תינוקם כשהיה כבר בן 4. דרך הים הגיעו לישראל ב-1949.

לאחר תקופה מסוימת במעברה בחיפה ובמחנות העולים בפרדס חנה, החליטו הוריו להפוך לחרדים ולהגר לברוקלין. שלמה בן השבע נשאר עם דודתו והיא גידלה אותו בביתה ברחוב אלנבי. בבגרותו עבר ליפו, סיגל לעצמו מבטא בולגרי כשל חבריו – איציק אלקולומברי מ״בורקס סמי״ ואחרים, וניהל את עסקי הביצים.

שלמה רדליך בחנות הביצים, 2019. צילום: ורד נבון

עברו שנים רבות, לא מזמן התעייף שלמה והעביר את העסק אל יוסף שאצלו עובד סמי חמדאן.

יום אחד הראיתי לסמי את תמונת החנות בספר ״השדרה״, הוא דיפדף קצת בספר והצביע על בניין מס׳ 75: ״זה היה הבניין של משפחת אימי״. וגולל בפני את סיפור משפחתה המפוארת, ואת סיפורו הבלתי ייאמן של אביו.

שדרות ירושלים 75, יפו. בית משפחת אל מדהון, 2019. צילום: ורד נבון

מוצאה של משפחת אל-מדהון בערב הסעודית. מקור השם ״אל-מדהון״ קשור בעיסוקם כצבעים של אבן הכעבה במכה. חלקם השתקעו באשקלון (מג׳דל), חלקם בביירות, אבי אימו של סמי – מוסטפא, השתקע ביפו בתחילת המאה ה-20, ונולדו לו שלושה בנים וארבע בנות. בבעלות המשפחה היה כרם אל-מדהון בשכונת עג׳מי.

הבנים – סלים, יוסף וחוסיין, בנו בתיהם בשדרות המלך ג׳ורג׳ (שדרות ירושלים של ימינו), בשכונת נוזהא היוקרתית, בקרבת המסגד. דודם בנה גם הוא את ביתו בשדרה, במספר 85. חוסיין ניהל את ההובלות בסירות מהאוניות אל החוף בנמל יפו, לסלים וליוסף היו עסקים אחרים – לאחד מהם סופרמרקט ביפת. כל בניין שימש למגורי המשפחה, לאירוח, וגם למסחר בקומת הקרקע.

עם תחילת אירועי 1948, עוד לפני המלחמה, עקרו שלושת הבנים לביירות. אחותם, אימו של סמי, נשארה ביפו. היא היתה נשואה לרג׳ב חמדאן ולהם שלושה ילדים. לרג׳ב היו שתי סוכנויות נסיעות, אחת באחד מבתי נבולסי, ליד ביתו בשכונת מנשייה, והשנייה בפסאז׳ זאריפה (רחוב בן שטח של ימינו).

בבוקר ה-14 במאי 1948, הגיעה אישה אל משרד הנסיעות וביקשה לנסוע ללבנון. ברשות רג׳ב היתה מכונית פאקארד מפוארת, אך האישה התעקשה שיסיע אותה במכונית הפרטית שלה. בנסיבות שהיו אז חששה לנהוג בעצמה. רג׳ב הסיע אותה אל ביירות, מתוך כוונה לחזור ליפו באותו יום. אך בטרם הספיק לעשות זאת, הגבול נסגר בבת אחת ופרצה מלחמה.

מכונית מדגם ״פאקארד״, שנות ה-40 (התצלום מתוך ויקיפדיה)

כשהוא אובד עצות פנה וביקש עזרה מגיסו חוסיין, בעל התפקיד הבכיר בנמל יפו שכבר עקר לביירות. חוסיין הצליח לסדר לו מקום בספינה שהפליגה מביירות אל יפו, בתקווה שהנמל עדיין פתוח.

הספינה הטלטלה בסערה נוראית שהשתוללה בים, במשך שבעה ימים ולילות. הקברניט הצליח להשיט את הספינה אל נמל פורט סעיד, שם ירד ממנה רג׳ב כשהוא נראה כמו סמרטוט, לאחר שהקיא את נשמתו במשך כל הדרך. מכיוון שנראה כחוש הפקידים המצריים לא הצליחו לקשר בינו ובין הדמות בפספורט שהחזיק. היה שם יפואי שגם הוא לא זיהה מי האיש, והוא הוכרז כמסתנן שדינו להשלח לכלא. מתוך ייאוש חבט בראשו במשוט שהיה שם ונפל למים. כמעט טבע, אך הצילו אותו ואישפזו בבית חולים סמוך. כשהתאושש לאחר כמה שבועות, סוף סוף נראה כמו דמותו שבתמונת הפספורט, גם היפואי זיהה אותו וחיבק אותו, אך הדרך חזרה הביתה לאשתו ולילדיו שביפו היתה חסומה. במר ליבו ובלית ברירה, החליט רג׳ב להתגייס לצבא המצרי, ושם שירת במשך כשנתיים. בשנת 1950, הצליח להגיע לעזה. הוא פנה בבקשה אל השייח הבדואי סולימן הגדול, ובזכות חוק ״איחוד משפחות״, הצליח לחזור אל אשתו ואל ילדיו שבינתיים עברו ממנשייה אל בית ההורים בעג׳מי.

רג׳ב הצליח לשקם את עסקיו, ב-1951 נולד בנו סמי, מוכר הביצים שסיפר לי את הסיפור.

סמי חמדאן, מאי 2022, צילום: ורד נבון

לפני זמן מה הציע לי חבר לכתוב ספר עלילתי (בדיוני) שמבוסס על סיפורים מהשדרה. ה-15 במאי, יום הנכבה, נופל ביום הולדתה של אימי ז״ל, שחגגה 14 בדיוק ביום הזה, בתל אביב, 1948. הזכרונות מתערבבים, ואני מפליגה בדמיוני אל ביירות, אל פורט סעיד וחזרה אל לודג׳, אל פלורנטין, אל מנשייה ושוב אל יפו.

סמי מחייך ואומר: אם יום אחד תרצי לשמוע את כל הסיפור של אבי, יהיה לך חומר לסידרה עלילתית שלמה.

הסיפור שסיפר סמי לא נמצא בספר השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים. הוא אחד מהסיפורים שממשיכים להגיע אלי ושופכים אור על עוד חלקים בפסיפס המורכב של יפו בתקופתנו.
הספר שיצא לאור במהדורה שנייה, זמין לרכישה, בהנחה כשהאיסוף עצמי מיפו. פרטים בקישור הזה.