אחד במאי של פורענות

פוסט זה מוקדש לאדריכל וההיסטוריון שמואל גילר. ספר בהוצאת אריאל שהוקדש לו ולמאמריו יפו הבלתי ידועה  יצא לאור לפני כמה חודשים, מאוד ממליצה לכל מי שמעונינים להכיר את תולדות העיר בעת החדשה. אפשר להשיג אותו בקישור הזה.
שמואל גילר בהשכלתו ובעיסוקו היה אדריכל. רק בגיל 70+ השלים לימודי מוסמך בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, התזה שלו עסקה במאורעות 1921 כנקודת מפנה ביחסי יהודים וערבים. כיום הוא ממשיך לדוקטורט בטכניון בשילוב הנדסה והיסטוריה בפיתוח נמל יפו החדש, לאחר שבפועל כבר יכול היה לקבל פרופסורה על מחקריו ופרסומיו הרבים בנושא ההיסטוריה של יפו בשלהי השלטון העותמאני ובתחילת המאה ה-20. בשנים האחרונות משקיע את כל זמנו ומרצו בהנחלת הידע הזה לציבור. בדומה לשמואל אחר  – שמואל טולקובסקי – גם שמואל גילר הפך להיות היסטוריון של יפו מתוך להט פנימי ועניין אישי, ובעיקר מתוך רצון לדעת.

התמזל מזלי והוזמנתי להצטרף לסיור לא שגרתי של שמואל גילר שהתקיים בבוקר שמש חורפי ב-29 בדצמבר 2019.  כל סיור עם גילר הוא סיור מרתק. הפעם היתה זו חוויה בלתי נשכחת. הסיור שנושאו היה היחסים בין יהודים וערבים ביפו, הועבר לקבוצת סטודנטים מאוניברסיטת חיפה עם המנחה שלהם ד״ר משה נאור, חלק מהסטודנטים מחו״ל, גם ממדינות שכנות.

המפגש התחיל בפארק צ׳רלס קלור, על קו התפר בין שכונת מנשייה הערבית ונווה שלום היהודית. רחובות שלמים שנמחקו ואינם, נותרו רק סימנים פה ושם – לוח הנצחה, בית אבן שהפך למוזיאון האצ״ל, מסגד חסן בק. מי שהתנסו בהדרכה ביפו יודעים היטב שהסיורים ביפו ללא תצלומי העבר הם נטולי משמעות. כל כך הרבה נמחק ואי אפשר לראות גם מבנים שהיו  בעלי חשיבות היסטורית ואדריכלית. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים – גילר הגיע כמו תמיד כשהוא מצויד במפות ובתצלומי אוויר, והראה איפה נמצא כל בית וכל רחוב שלא נשאר זכר מהם. בית שמרלינג, מלון יפה נוף – בלה ויסטה ועוד. כיום מכסה דשא את מקום כל המבנים הללו.

שמואל גילר עם תצלום אוויר של שכונת מנשייה. מאחור – יד לחצר שמרלינג, הבית היהודי הראשון מחוץ לחומות יפו

מכאן המשכנו באוטובוס שפילס דרכו בקושי רב בתוך יפו החסומה לרגל עבודות הרכבת הקלה אל עוד כמה אתרים – ״שער ירושלים״ מול סביל מחמודיה, ״בית הגבירים״ ברחוב יפת 2 (כיום מסעדת אבולעפיה), בית העשיר הנוצרי מנטורה ברחוב שערי ניקנור ששופץ ושוחזר ברוח התקופה בה נבנה במאה ה-19, וכן ביקור בבית עמנואל, שם חזינו באוסף מרשים של שקופיות זכוכית שצולמו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, מהארכיון שעליו מופקד האב פדרו, אישיות מעניינת בפני עצמה. 

אני רוצה להרחיב כאן רק על אתר אחד שביקרנו בו בסיור: בית החלוץ ברחוב יפת 34 ביפו. נראה ששם ה״מפתח״ להבנת תחילת מפעל חייו של שמואל גילר. הסיפור העצוב שהתרחש באחד במאי 1921, וידוע לנו כחלק מ״פרעות תרפ״א״, הוא עבורו גם סיפור משפחתי כואב. השתלשלות אירועי אותו יום נורא מופיעים בספר יפו הבלתי ידועה וגם במאמר שנמצא ברשת: סיפורו של יום האחד במאי.

1 במאי 1921 – הפגנה לא חוקית של קבוצה בולשביקית קטנה נכנסה לעימות עם הפגנת אחד במאי של הקומוניסטים באזור בו התחיל סיורנו – בין נווה שלום למנשייה. במקום התעוררו מהומות והחלה אלימות של ערבים נגד היהודים. המשטרה הבריטית היתה עסוקה אז גם בחג הפסחא של הנוצרים שהתרחש באותו יום, איבדה שליטה על ההפגנה והאלימות גלשה לרחובות יפו.
בבית החלוץ – בית שבו התמקמו עולים חדשים שהגיעו לנמל יפו, שהו באותו זמן כמאה בני אדם, ביניהם שני דודיו של שמואל גילר – יצחק ויעקב, שהגיעו מפולין ב-4 באפריל 1921 והתמקמו במעון העולים ביפו.
המבנה בן שתי קומות היה מוקף חצר גדולה שנתחמה בחומת אבן גבוהה ובה שלושה שערים. בצהרי היום, התאסף המון בחזית בית החלוץ וניסה לפרוץ את השערים. במשך 45 דקות הצליחו העולים הצעירים, בהנהגתה האמיצה של דובה צ'רקסקי, להדוף את המתנפלים באמצעות מוטות ברזל שפרקו מגדרות החצר. לרוע המזל הצליחו הפורעים לפלוש לחצר בחסות שוטרים ערבים, היכו, רצחו ושדדו.
יצחק גילר, אחי אביו של שמואל גילר, נלחם בגבורה בעזרת מוט מתכת שפירק מהגדר. לאחר קרב ממושך נרצח בידי תוקפיו. אחיו יעקב אסף את מוט הברזל הזה כאשר פינו את הגופה ושמר אותו כל חייו. 15 יהודים נהרגו בהתקפה הזו, ועשרות נפצעו.
לאחר כשעה הגיע למקום קצין בריטי שביריית אקדח עצר את הטבח והציל יהודים רבים גם במקומות אחרים. על סיפורו מספר גילר בהקלטה באתר זוכרים את מאורעות תרפ״א, אך למחרת שוב הותקפו יהודים בעיר והסופר יוסף חיים ברנר נרצח יחד עם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור, צבי שץ וצבי גוגיג (ברגגרין).

שמואל גילר מחזיק בידיו את תמונת דודו יצחק גילר ז״ל, שנהרג בהתקפה על בית החלוץ

שמואל גילר נולד 25 שנים מאוחר יותר. סיפור מוט הברזל נחרת בזכרונו, אך הדוד יעקב מיעט לספר ונצר את פרטי האירוע בליבו. ביוני 2007, 86 שנים אחרי הטבח, בתו של יעקב שלחה אל גילר את המוט, וכך החל המסע שלו בעקבות הפרשה הזו. ככל שהתעמק בפרשה, גילה שקצין המשטרה תאופיק בק שנרצח בפקודתה של מניה שוחט כביכול משום שהוביל את הפרעות בבית החלוץ, כלל לא היה נוכח במקום בשעה שבה התרחש האירוע, אלא האפנדי תאופיק בק בעל השם הזהה, וההתנקשות בחיי הקצין היתה טעות. בסיור שלנו הראה את תמונת הדוד יצחק, ואת תמונותיהם של שני האישים שהיו אחראים להתקפה – האפנדי תאופיק בק, ועומר אלביטאר, נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית באותו זמן (לימים ראש עיריית יפו). כמו כן תצלום של נינתו של תאופיק בק שארחה את משפחת גילר בלונדון, ותצלום של בנו ובתו של עבדול ראוף אלביטאר אשר אירחו את שמואל גילר בעמאן. על אף הסיפור הקשה והעבר המורכב כל כך נוצרו קשרים חמים בין המשפחות.

שמואל גילר בחצר ״בית החלוץ״, עם תמונות המנהיגים שהתסיסו: משמאל האפנדי תאופיק בק שבמקומו חוסל קצין משטרה עם שם זהה. למטה נינתו שארחה את משפחת גילר בלונדון ואביה. בתצלום מימין עומר אלביטאר נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית באותם ימים, ומתחת בנו ובתו של עבדול ראוף אלביטאר אחיו, כאשר ארחו את משפחת גילר בעמאן.

במסעו המפותל בעקבות סיפור הדוד, הגיע גם אל משפחתו של הרופא דג׳אני שבנו נישא לבתו של ראוף אל ביטאר, אחיו של עומר שגם הוא כיהן כראש עיריית יפו ועל שמו נקרא כיום רחוב בעיר.
אם התבלבלתם מרוב שמות ופרטים זה בסדר, רק שמואל גילר מתמצא ובקי בכל פרט ופרט, כמו בלש שהתחיל את דרכו מתוך סיפור כואב של משפחתו, והנה נחשפת בפניו תעלומה ועוד תעלומה ועוד אין ספור סיפורים מכוסים באבק השנים ומחכים למישהו כמוהו שיפענח אותם בזה אחר זה. בכאב הוא מספר שקרב הגבורה בתל חי אשר התרחש כשנה לפני כן, הונצח והפך למיתוס, ואילו קרב הגבורה של צעירים שאך זה הגיעו מאירופה ואפילו את שפת המקום לא ידעו, אך נלחמו במשך 45 דקות בחירוף נפש, נשכח באתוס הישראלי. בזכות מאמציו הוצמדה לוחית לקיר הבניין ובה תקציר השתלשלות האירועים.

לוח ההנצחה ביפת 34 ביפת. לאחר הצבת השלט התברר שנהרגו 15 עולים באותו יום.

אותי מרגשים מאוד הרצון והיכולת להגיע אל העובדות ההיסטוריות ובמקביל ובעיקר גם אל הסיפור האנושי שמאחוריהן. את היכולת הזו יש לשמואל גילר והוא כבר פעל רבות כדי לחשוף את סיפורה של יפו ואת סיפור הדמויות שפעלו בה. בזכותו שופץ בית העלמין האנגליקני שבו קבורים אנשי המושבה האמריקאית וגם הרופא הידוע תומס הודג׳קין שגילה את מחלת הלימפומה, אחרי שנים רבות של הזנחה. בזכותו הוצבה מצבה על קברו החשוף של הרופא ד״ר פואד דג׳אני, לאחר שנגע לליבו כאבה של בתו שביקרה בארץ, ונחנכה כיכר על שם דג׳אני בנוכחות בני המשפחה מכל העולם, ועוד ועוד… ההרצאות שלו תמיד מאירות עוד פינה נעלמת ביפו, חושפות עוד מידע שאבד או נשכח.

לאחרונה, בעזרתה של עדן חברוני, נצר למשפחה יהודית שחיה בחברון 27 דורות, התחיל להקליט את סיפוריו, בהם גם סיפור בית החלוץ באתר סיפורי יפו. בהקלטת סיפור בית החלוץ סיפר בכאב שביום הזכרון השנה לא יפקוד אף אדם את קבריהם של הדוד יצחק וחבריו בבית העלמין טרומפלדור, בגלל הקורונה. ההיסטוריון ד"ר ניר מן שמתגורר בסמוך לבית העלמין, החליט מיוזמתו שלא לשבור את הרצף. הוא ערך טקס זיכרון יחידני לחללי מאורעות תרפ״א ליד מצבת האחים, והקריא את קינת דוד לעצמו ולעופר בן-שבת שצילם אותו. כמו כן הגיע גם מנהל חברה קדישא שמחה רנד בעקבות אתר ההנצחה ששמואל גילר העלה.
הבטחתי לשתף את הסיפור לזכר העולים שנרצחו בדם קר, היום לפני 99 שנים, באחד במאי הנוראי ההוא.
יהי זכרם ברוך.

ההיסטוריון ד"ר ניר מן בטקס זיכרון יחידני לחללי מאורעות תרפ״א בבית הקברות טרומפלדור. צילם: עופר בן-שבת

לקריאה והאזנה נוספת:

אתר ההנצחה זוכרים את ה-1 במאי 1921

פרעות תרפ"א | הסיפור שלא סופר על חיסולו של הערבי הלא נכון על ידי מתנקשיה של מניה שוחט

פרשת רצח הקצין תאופיק בק – מאמר של שמואל גילר באתר ״אקדמיה״

אתר הפרסומים של שמואל גילר

אתר ההקלטות סיפורי יפו

בית החלוץ – ערך באנציקלופדיה העירונית תל אביב 100

8 תגובות בנושא “אחד במאי של פורענות

הוסיפו את שלכם

  1. ורד יקרה,

    זה היה סיור כל כך חשוב והיה לי כבוד גדול שהוזמנתי להיות אורחת של שמואל גילר בסיור זה.
    גם לבניין שבו אני גרה ברחוב יפת 39 יש קשר הדוק לאותו מאורע מהטבח הנורא, שמואל כתב עליו בעבר.
    עוד מעט, כולנו נוכל להאזין לקולו של שמואל מספר בקצרה את אותם המאורעות וסיפורים היסטוריים הכל כך חשובים על יפו.

    כתבת נהדר!!
    תמונות מדהימות.

    Liked by 1 person

  2. תודה רבה עדן, בסיור הזה נפגשנו. :) וכל הכבוד על התיעוד הקולי של הסיפורים הללו. אני לא הגעתי לסיפור הבניין שלך עדיין, לאט לאט… לא ידעתי שיש קשר, אלך לפשפש קצת במאמרים. תודה.

    אהבתי

  3. ורד יקרה, אני חושב שסיפרתי על כך. לפני כמה שנים שמעתי משכן שלי, שנפטר בינתיים, על המאורעות שהובילו לפעולת הרס שכונת מנשייה על ידי האצ"ל. השכן היה דווקא איש ההגנה ממוצא מזרחי שלמשפחתו הייתה חנות שטיחים ביהודה הלוי או בהרצל של היום. לדבריו, היה רצח יומיומי של יהודים על ידי צלפים שירו מהשכונה הערבית. כאמור, האיש שסיפר לי זאת היה קצין בצה"ל ב-48' ומעולם לא היה איש ימין או אפילו מצביע ליכוד. מדברים שקראתי בספרים שונים בעלי ראיית עולם שמאלית ופוסט-קולוניאליסטית תיארו את הפעולה הזאת כסוג של ג'נוסייד בערבים, שהגיע ללא סיבה, על שום קיצוניותם של בגין ואנשיו. אני כמובן, עדיין לא מצדיק את שנעשה אז, אבל בשבילי הסיפור ההוא היה לקח גדול על מי שמתווכים לנו את הסכסוך והכיבוש, תוך שבדרך כלל ישנה הנטיה להציג צד אחד כצודק במוחלט וצד אחר כרצחני במוחלט. תודה על הסיפור על "בית החלוץ". אני חושב ששמעתי על כך משהו בתוך הסיפור על רצח ברנר (ידוע שביום הרצח ידעו הנרצחים בבית האדום על מעשי רצח שאירעו יום קודם). למרבה הצער, ישנם רק מעט אנשים משני הצדדים שמוכנים להכיר בעוולות שהצד שלהם ביצע. זה נכון ליהודים וגם למוסלמים.

    Liked by 1 person

  4. שועי יקר, תודה על התגובה. לי יש עדות ממקור קרוב יותר – גם המשפחה שלי התגוררה במנשייה באותה תקופה, הם נאלצו לעבור לשכונת התקווה בגלל הצלפים, איש לא חולק על כך, שלאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-1947, המקום הפך לזירת מלחמת התשה בין יפו לתל אביב. כזכור – יפו היתה אמורה להיות מובלעת ערבית, מוקפת מכל צדדיה במדינה יהודית. ויפו בתקופה הזו היתה בירת פלסטין מהרבה בחינות, עיר בעלת חשיבות גדולה מאוד, כך שתוכנית החלוקה היתה מרשם בטוח לשפיכות דמים. ואני כמובן לא מצדיקה אלימות וירי אל אוכלוסייה אזרחית בכל מצב. המחלוקת ב״תיווך״ בן זמננו הוא בין ההיסטוריונים שמשוכנעים שמנשייה נהרסה עד יסוד בגלל הצלפים שירו אל תל אביב. אור אלכסנדרוביץ׳, צאצא של אהרון שלוש שביתו היה בשכונה לפני שבנה בנווה צדק, מציג תפיסה אחרת שנשענת על עובדות מוצקות – החלק שנהרס במלחמה ומייד אחריה היה קטן. את המחיקה המאסיבית של השכונה והפיכתה לפארק ולחניונים ציבוריים עשו הרבה יותר מאוחר משיקולים של נדל״ן ומדיניות של עיריית תל אביב – לפנות את הבניינים הישנים לטובת ה״קידמה״ והבניינים המודרנים. וכל זאת תוך זלזול מוחלט באוכלוסיות מוחלשות – ערבים ויהודים מזרחים – לטובת האינטרסים הכלכליים של אוכלוסיות חזקות. כלומר ההרס נבע ממניעים אזרחיים לגמרי, אפשר לקרוא על כך במאמר המאלף שכתב ונמצא בקישור הזה:

    יש ללחוץ כדי לגשת אל or-alexsandrowicz.pdf

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: