כדי שמקום ייחשב עתיק, הוא צריך לפני כן לעבור את גיל 50, 70, 100… פרנסי העיר ומתכנניה שוכחים זאת לפעמים, וידם קלה על הבולדוזר. תארו לכם שבניין הגימנסיה היה עומד על תילו עד היום – כשנהרס היה בן 50, כעת יכול היה להיות כבר בן 112.
בתחילת שנות ה-50 היתה כוונה להרוס את כל יפו העתיקה (שאינה כה עתיקה, רובה נבנה במאות ה-18 וה-19), ולבנות בתים לבנים בסגנון איי יוון, במקום בתי הכורכר הנדירים. ברגע האחרון סוכלה תוכנית זו. כיום לאיש אין ספק בדבר חשיבות השימור ביפו העתיקה, שמהווה מוקד משיכה לתיירים מכל העולם.
בשנים האחרונות התנהל ביפו מאבק עיקש של תושבים וארגוני הסביבה למען שימור העצים שתוכננו להיעקר בשדרות ירושלים, תוך כדי עבודות הקמת הרכבת הקלה. המאבק נשא פירות והעצים נשמרו. ואולם – השדרה שהוקמה ב-1915, מעולם לא הוכרזה כנוף מורשת לשימור, כך שאין לדעת מה יילד יום.
בעוד חשיבותם של עצי הפיקוס האדירים גלויה לעין, בסביבה האורבנית הצפופה ועתירת אקרשטיין, הרי שהדקלים שמתמרים לגובה רב בשדרה, מסתתרים בין הפיקוסים וסיפורם ידוע למעטים בלבד. הוושינגטוניות התמירות פגיעות יותר מיד אדם, הגזע שלהן דק וקל לכורתים להניף מסורם החשמלי עליהן. הן זקוקות להגנה.
יצאתי למסע אישי בשדרה בעקבות צלמיה. נעזרתי בתיעוד האדריכלי ובשיטוטים אינסופיים בארכיונים. הגעתי אל תצלומים מ-1915 ועד ימינו אשר מספרים סיפור מרתק בתולדות יפו היהודית והערבית. ברבים מהם נמצאים עצי הוושינגטוניה. משתפת כמה מהם בתקווה שיצליחו לגעת בליבם של מקבלי ההחלטות ולהניא אותם מפגיעה עתידית בסיפורו של מקום.
המאה ה-19 – אורינטליזם משתלב במיתולוגיה המקומית
העץ ושינגטוניה חסונה (W. robusta) קרוי על שמו של ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית. במקור גדל בר במדבריות של צפון מקסיקו, אך כיום היא צמח נדיר באזור מוצאה. מין זה והקרוב אליו (ושינגטוניה חוטית) הובאו לארץ עפ״י גרסה אחת ע״י שלמה אהרונסון אשר שתל אותן בעתלית ב-1910, אך ככל הנראה קדמו לו הטמפלרים בסוף המאה ה-19, שנטעו אותם בשרונה ובמושבות אחרות.
1916-17 – גזירת הגירוש מתבטלת בזכות שדירת הוושינגטוניות
אליהו קרָאוּזֶה היה אגרונום מומחה, מנהל חוות סג'רה, ממקימי השומר ומנהלו של בית הספר החקלאי מקווה ישראל. מושל האזור – ג׳מאל פאשה הטיל עליו משימות שונות – בין השאר בית הספר סיפק לצבא התורכי ירקות ותפוזים ותלמידי בית הספר ביצעו עבודות שונות עבור הממשלה. כמו כן נטעו את עצי דקלו ושינגטוניה בשדרת ג'מאל פאשה ביפו.
ג'מאל פאשה מאוד העריך את קראוזה, ביטוי מילולי לכך נתן בנובמבר 1916 כאשר הביא למקווה ישראל משלחת נכבדה מקושטא, והדגיש בפניה שהיה זה קראוזה אשר העלה את התוכנית להפריית מרחבי המדבר ע"י נטיעת עצים.
ההסטוריון שמעון רובינשטיין כותב שאת הביטוי המעשי המובהק להערכתו ניתן למצוא בעובדה שבזכות יחסו זה לקראוזה פסח ג'מאל פאשה על מקווה ישראל ,ולא כלל אותה בין תושבי יפו ותל אביב שגורשו מעירם באפריל- 1917 וכי ייתכן שיגורש האיש שנטע על שמו של ג'מאל פאשה שדרת עצים – שהפכה לרחובה הראשי של יפו?
בולבארד ג׳מאל פאשה הפך להיות ״קינג ג׳ורג׳ אבניו״, עם כניסת הבריטים ב-1917. זהו כפי הנראה התצלום הראשון של שדרת הוושינגטוניות ביפו. צילם אותו הצלם אברהם סוסקין, התצלום נצבע ביד והודפס על גלויות של האחים אליהו.
1920 – פיקניק בצל הוושינגטוניות
בפי התושבים היפואים נקראה השדרה החדשה: ״נוזהה״ (טיילת, מקום שנעים להיות בו).
פיקניק בשדרה – צילם ההסטוריון ההולנדי פרנק סחולטן, אשר נמנה עם קבוצה מכובדת של היסטוריונים אירופאים שנשבו בקסמי המזרח התיכון ויצאו למסעות בעקבות ספרי הקודש של שלוש הדתות.
1921 – ושינגטוניות בשירות האתוס הציוני
לתצלום של האחים אליהו מבניית בניין פסג׳ זריפה, נוספו דמויות מצוירות של חלוצים, והוא הפך לגלויה ששמה: ״בניין הארץ ע״י החלוצים.״
מבט ממערב מזרחה אל השדרה.
גלויה של האחים האליהו, באדיבות: ד״ר דליה לוי
שנות ה-20 – ושינגטוניות כסמל סטטוס
במקביל עם השתלבותן המהירה ביפו, שבה דקלי תמרים נחשבו מאז ומתמיד חלק מהתרבות המקומית, ניטעו שדרות של דקל ושינגטוניה גם במקומות רבים אחרים בארץ. ב-1921 נטעו במקווה ישראל שדרת ושינגטוניות (חסונה וחוטית) אשר מאז ועד היום נחשבת סמל בולט של בית הספר החקלאי והיא הוכרזה לשימור מחמיר.
גם בפתח בית הכנסת הסמוך נשמרו שני דקלים של ושינגטוניה חוטית.
בחזית הבניין שברחוב השפלה (בניין מספר 4) ניצבים עד היום ארבעה עצי דקל ושינגטוניה חסונה שניטעו לכבוד יריד המזרח שהתקיים במקום זה בשנות ה-20.
בתל אביב וגם בערים אחרות ניתן לראות עד היום זוג דקלי ושינגטוניה בפתחי בניינים ובתים פרטיים, כחלק מהסגנון האוריינטליסטי, וכסמל לזוגיות טובה וקשר למקום. לעיתים במרוצת השנים הכניסה עברה למקום אחר בבניין. הוושינגטוניות החסונות ממשיכות להצביע על מיקום הכניסה ההיסטורי.
שדרות דקלים מאותה תקופה מעטרות ומפארות עד היום ישובים כמו בית שאן, קיבוץ תל יוסף, קיבוץ חולדה, בנימינה ועוד.
שנות ה-30 – השדרה מתפתחת והוושינגטוניות משגשגות
השדרה הולכת ונבנית תחת השלטון הבריטי, הגינון מוקפד והוושינגטוניות ניצבות בשורה כמו במסדר המפקד.
שנות ה- 40 – גני איספהן
מיקו וטרודי שוורץ, זוג צלמים מצ׳כוסלובקיה, צילמו את השדרה בשיא פריחתה בין השנים 1939-1945.
הצמחיה שמסביב לדקלים גבהה והפכה סבוכה, המזרקה היפהפיה עוטרה בגינה שבה צורות פרחים, בערך באותה תקופה תיעדו צלמי סוכנות אמריקן קולוני גינות בעלות צורות גיאומטריות בין הדקלים.
גינות מעוצבות כאלה נמצאות גם כיום בכרמנשאה ובאספהן. הן מזכירות את השדרה היפואית בימיה היפים, ומעידות על הזיקה שלה למרחב המזרח-תיכוני.
שנות ה-50 – הבולגרים באים
העלייה הבולגרית הגיעה ליפו כקהילה שלמה – האליטה, מעמד הביניים והפרולטריון גם יחד, והפכה את השדרה ל״סופיה הקטנה״. הצלם זולטן קלוגר הנציח יום חג בשדרה ב-1952, בסמוך לבניין אלהמברה.
1955 – זיהוי בזכות הוושינגטוניות
צילום זה שצולם על ידי סוכנות ישראל סאן, נמצא בארכיון אוניברסיטת הרווארד על ידי אביהו בר. מכיוון שלא זיהיתי את הבניין (שהוזנח והתכער מאוד מאז), חשבתי שצולם בעיר אחרת, אך אביהו התעקש שאלו הוושינגטוניות של יפו!
התברר שצדק: העדלידע של פורים עברה בשדרות ירושלים ב- 1955. הקהל יושב במקום שבו כיום חצרות יפו. בניין מס׳ 22 שרואים בתמונה הוא ״בית חאלף״ ששימש את ויצ״ו לאחר קום המדינה. בקרוב יהפוך לבית מלון.
1957 – הפיקוסים נעים בשדרה
השדרה היפואית שימשה לא רק לעדלידע אלא גם למצעד צה״ל שנערך בה פעם אחת בלבד.
תמונות ממצעד זה שצילם אלמוני נמצאו ע״י האספן הדי אור בשוק הפשפשים ביפו. משה רימר סרק והעלה אותן לרשת. כאן אפשר לראות בבירור את הפיקוסים הצעירים שבימינו מגיעים למימדים אדירים ומצליחים להתחרות בוושינגטוניות על תשומת הלב.
השדרה בתקופה זו שקקה חיים, ורבים הצטלמו ליד המזרקה על רקע הדקלים שתרמו לתחושת הגאווה המקומית והוסיפו חן לצילומים. כמעט לכל ילד וילדה שגדלו ביפו בשנות ה-50-60 יש תצלום דומה באלבומם.
1994 – מזרקה חדשה בנגה
נדלג על כמה עשורים היישר אל רחבת נגה שנוצרה ״יש מאין״ בין השנים 1989-1990. ב-1994 ניסיתי להנציח את המזרקה החדשה במצלמה טכנית כבדה. הנסיון לא צלח וכעת לא ברור לי אם הוושינגטוניות אכן עברו בהרבה את גובה בניין השקם שממול, או שמא יש כאן טעות של פרספקטיבה. מכל מקום נוכחותן מורגשת.
אל שנות ה-2000 – עוד קפיצה אחת בזמן –
אל העשורים האחרונים כפי שנקלטו בעדשת המצלמה.
״דקל שפל צמרת״ לא ביפו. כאן הוושינגטוניות ממשיכות להנשא זקופות אל על.
2023 – ברכבת קלה אל שדרה ירוקה
באוגוסט 2023 החל לפעול ״הקו האדום״ של הרכבת הקלה, אשר עובר בתוואי עילי בשני צידי השדרה היפואית ההיסטורית. למרבה המזל ובזכות תושבי יפו, דקלי הוושינגטוניה החסונה שרדו את העבודות וכיום הם משמשים חייץ בין נתיב אופניים ונתיב הולכי רגל בתוך הפרומנדה. העצים שעברו את כל גלגולי השדרה ההיסטורית מ-1915 עד ימינו, נשארו גאים וזקופים וממשיכים להיות סמל בעיני רבים ביפו ומחוצה לה.
הם שחזו בדיליג׳נסים (כרכרות רתומות לסוסים), כעת חוזים גם ברכבת הקלה.
נקווה שיישארו איתנו עוד שנים רבות.
– כל הזכויות שמורות –
מקורות:
ורד נבון , השדרה – שדרות ירושלים בעיני הצלמים, הוצאה עצמית, מהדורה שנייה, 2021
דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו
שמעון רובינשטיין, מאמר: ״התזכיר של אליהו קראוזה, מנהל מקווה ישראל, לג׳מאל פאשה בדבר האפשרויות החקלאיות בנגב ובסיני״
ארכיון ״ישראל נגליית לעין״
משה רימר, הבלוג: ״טיול בעיר״, אתר תפוז
אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקאי
ארכיון המדינה
האתר צמח השדה
מהסוף להתחלה 
מרשים מאד ומצער מאד. מקווה שהמאבק ישא פירות. מעניין להשוות בין מסורת הגינון הפרסית לבין מה שרואים אצל הבהאים. https://www.pikiwiki.org.il/image/view/14823
אהבתיLiked by 1 person
תודה מירי, נכון, יש קשר בין הגינון הזה לגינון אצל הבהאים בחיפה. זה יפה, כי בו זמנית קיימה זיקה עם נופים במזרח הקרוב והרחוק, וגם עם נופי מורשת הציונות שמקורה במזרח אירופה.
אהבתיאהבתי
הקישור שצירפת מדהים, לא ראיתי קודם. בהחלט הייתי צריכה לשלב אותו בפוסט… אולי אעשה זאת.
אהבתיאהבתי
כל כך יסודית ומרגשת . התמונות האלו מזכירות בתוכי משהו רחוק ומצמרר. אקרא שוב את הפוסט. זה פוסט לשמור. זה פוסט לעשות ממנו סיפרון.
אהבתיLiked by 1 person
תודה איריס, גם על אחד הצילומים כאן שצולם ממרפסת דירתך בשדרה :)
הפןסט הזה הוא אפס קצהו של מה שנאסף אצלי בשנים האחרונות. כבר יש למעלה מ-350 עמודים שמחכים לעריכה, להגהה ולהוצאה לדפוס… מקווה שזה יקרה בחודשים הקרובים.
אהבתיאהבתי
ניחוחות של תקופות שונות עולים דרך המבט הרגיש (וגם המרגש) על הוושינגטוניות. הדאגה והאהבה שלך לעצים פרטה אצלי על נים אישי. אבי היה יערן וצוטט פעם כמי שביכר את חברתם של עצים על זו של בני אדם. הוא הרי ראה את בני האדם בשפלם.
מקווה שהאלבום המתוכנן יתממש עוד השנה. אולי השקתו תהיה סוף סוף הזדמנות חגיגית להיפגש.
אהבתיLiked by 1 person
תודה דליה יקרה, הנה עוד פרט שמחבר בינינו… אבי ז״ל לא היה יערן, אבל מאוב אהב עצים ונטע עצי פרי בחצר בחולון. בערוב ימיו גם צייר עצים…
מקווה שנפגש עוד לפני כן. :) עכשיו יש לי עוד סיבה למהר עם סיום פרויקט הספר. תודה על העידוד!
אהבתיאהבתי
ורד כתבת כל כך יפה, מחכה לספר
אהבתיLiked by 1 person
תודה שונית, המעט שאני יכולה לעשות למען העצים הללו… מקווה שלא ייגעו בהם.
ותודה גם לך על העידוד, מקווה שיהיה בחודשים הקרובים. מי כמוך יודעת איזה תהליך זה…
אהבתיאהבתי
כתבה מעמיקה ומקסימה, יישר כוח והלוואי שהספר ייצא לאור והשדרה תינצל מיד כורת. היא מזכירה לי את שדרת הוושינגטוניות בשכונת בת גלים בחיפה.
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה שונית יקרה, את השניה כאן בתגובות שמזכירה את חיפה, גם מירי הזכירה את הגנים הבהאיים…
כנראה שיש קשר בין המקומות – ערים מעורבות עם היסטוריה ומיתולוגיה, ושוכנות ליד הים… תודה על העידוד, גם לגבי השדרה וגם לגבי הספר. :)
אהבתיאהבתי