משתפת באופן טווסי – מרית בן ישראל כותבת על שני טווסים שצילמתי. רגע של אושר בעיר האושר.
פעם, בבלוג הכמעט זנוח שלה, כתבה ורד נבון שאביה נתן לה חירות. קשה לתאר כמה המשפט הזה דמיוני בשבילי – בדקדוק הפנימי שלי "אבא" ו"חירות" לא יכולים להופיע באותו משפט – אבל אני נזכרת בו בכל פעם שאני מתבוננת בתצלומים שלה. גם היפים שבהם לא נופלים לדקורטיביות, הנוכחות הרגשית מחסנת אותם מקור פורמליסטי, ויש בהם איזו יושרה שמקורה בחירות פנימית ולא בסמכות חיצונית (ואני נייר לקמוס מהלך של ההבחנה בין השתיים).
כבר כתבתי פעם על התצלום היפהפה ההוא ועכשיו נתקעו במוחי שני טווסים:
צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014 לחצו להגדלה
צילמה ורד נבון
- סיגליות מטות פניהן
טווס צועד בגן, מוקף בפמליה צמחית שחבריה פורשים את תפרחותיהם הנוצתיות וכמו מדרבנים אותו לפרוש את זנבו היפהפה שטוף השמש. בזמן שהם מחקים את תנועת הפרישה ומהדהדים אותה מראש, הם מסגירים דרך אגב את מוצאם הצמחי המוגבל, את התלות התנועתית שלהם בכוחות חיצוניים כמו שמש, רוח, כוח…
View original post 624 מילים נוספות
מהסוף להתחלה 
קראתי שם. והצילומים יפים, ויש בהם כל כך הרבה שכבות נסתרות שמרית בן ישראל מצביעה אליהן. אני אוהבת במיוחד את הטווס המתהלך בין השיחים שמזכירים את זנבו, ומתקדם תוך כדי כך אל החושך.
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה עדה, יש שכבות נסתרות שרק לאחר קריאת הפוסט של מרית יכולתי לתת להן מלים, למרות שהיו שם באופן לא מודע. תת ההכרה נפתחת כמניפה בבלוג שלה… והשיר שדורית נחמיאס קישרה אליו כמו סוגר את המעגל, מסביר באופן מטפיזי את הקישור שמרית עשתה בין אבי ז"ל ובין הציפור הכחולה ואדרות הדגים, בדיוק כשמלאו 10 שנים למותו.
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=4429
אהבתיאהבתי