המכונית שלי

ערב שישי חורפי בשנות ה-80,  אני נוהגת באופל ישנה של ההורים, בדרך להופעה באולם "צוותא" בתל אביב. ביום שישי אין אוטובוסים, ולר' החבר שלי אין מכונית. כבר לא זוכרת איזו הופעה היתה בצוותא באותו ערב, הפרטים מעומעמים. השיג כרטיסים בזול דרך אגודת הסטודנטים.
ר' מבקש ממני לעבור אצל החבר הטוב שלו, ע', לאסוף גם אותו ואת החברה שלו. באותו זמן משהו כבר לא הלך חלק בינינו. ר' התל אביבי, ידע הרבה יותר ממני.  אימו הבריטית לימדה אותו לעשן גראס, ביטלס ומריאן פייתפול, לבדו השלים כל כך הרבה שהפך להיות ויקיפדיה מהלכת עוד לפני שהיה אינטרנט – לקולנוע, ספרות ושירה, תיאטרון ובעיקר מוזיקה – ג'אז, רוק של שנות ה – 60-70, בלוז, סול, בוסה נובה ומה לא. אני  למדתי לתואר ראשון בקולנוע, והקולנוע הוא מה שחיבר בינינו. כמה אירוני, הסרט הראשון שראינו יחד היה cul de sac ("מבוי סתום") של רומן פולנסקי. בהמשך יהפוך השם הזה לתיאור יחסינו.
"רק שתדעי שיש לי מעט אנרגיות ואני שומר אותן לעצמי" התוודה בפני, אך זה לא הרתיע אותי, נצמדתי אליו כמו אל אבן שואבת, אולי בגלל המוזיקה. בכל פעם שנפגשנו הכרתי עוד מוזיקאי, חלקם שינו את חיי – ואן מוריסון, רוברט וויאט, ג'ואן ארמטריידינג, לו ריד, מייק אולדפילד, מיילס דייויס, קיית ג'ארת ועוד ועוד…   אבל הקשר הפך די מהר לאפלטוני, ובהדרגה הלך ודעך. קצת קינאתי בחבר הטוב שלו, על הסימביוזה ביניהם שהיתה חסרה בקשר שלנו.

אני יוצאת מהבית בחולון, נוסעת עד צומת הולץ ופונה ימינה, שוב ימינה לשכונת עזרא, אוספת את ע' ואת ר' חברתו. ע' היה בחור יפה ומאוד כריזמטי, גאה ודעתן , רגיש וקצת ציניקן שחי בדירת חדר קטנטנה מאז שניתק הקשר עם שני הוריו, מרד נעורים שחצה את גיל עשרים.

ממשיכים לנסוע, אוספים את ר' שגר בבית סבתו ביד אליהו, ויש לנו עוד 15-20 דקות להגיע לאולם.
אנחנו בדרך. אני נוהגת, ר' וע' פוצחים בשיחה על עניינים ברומו של עולם. על מה הם דיברו? אולי על איך שמירי אלוני מתבזבזת מאז שפירקו את "אחרית הימים"? או על האלבום המופתי "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ? אולי פתחו בויכוח אם מיילס דיוויס בגד במורשת הג'אז השחור כשעבר לנגן ג'אז-רוק? או אולי זה היה ויכוח פוליטי? בכל אופן הוא מתנהל שם מעל ראשי, כאילו הייתי נהגת שרד. עם כל רמזור מתחלף אני מאבדת צבע, הופכת בלתי נראית. גם ר', חברתו של ע' מצטרפת לדיון שמתנהל שם בלהט. והנה אנחנו מגיעים אל שאול המלך. נכנסים לחניון המלא עד אפס מקום. "אין חניה" אני אומרת, והם לא שומעים, עסוקים בשלהם, מילים מעופפות מעל ראשי. סיבוב או שניים בתוך החניון, "אין חניה!" אני קוראת שוב, ופתאום הם קולטים שהגענו.
"אוי, ההופעה כבר מתחילה",  ר' מסתכל בשעונו. "אני מציע שנרד ונשמור לך מקום, ואת תחפשי חניה ותגיעי, ככה לא כולנו נפספס את ההתחלה." הדלת נפתחת, השלושה בחוץ עוד לפני שהספקתי לומר "ג'ק דה ג'ונט" או "לורי אנדרסון", מפנים את גבם וצועדים לכיוון האולם.

את מה שקרה בשניות הבאות קשה לי להסביר ממרחק של עשרות שנים. אפשר להגיד שזה היה האקט האסרטיבי הראשון בחיי. "סחטיין!" אני אומרת לצעירה בת ה20 ומשהו שהייתי אז.
"סעאמק, אתם לא תשאירו אותי כאן לבד!" אני מסננת לחלל הריק, הקר והחשוך. לא מחכה עוד רגע – מחפשת את היציאה, פונה שמאלה לכיוון אבן גבירול, ומשם דרומה חזרה לחולון. עוברת את צומת חולון, כיכר קוגל, הלאה לוייצמן, שמאלה להופיין, ימינה לארלוזורוב והנה אני בבית. בשבילי הערב הזה נגמר.
ברגע שפתחתי את שער העץ בבית ההורים, הם זחלו והגיעו, רגשות האשמה.
הלכתי לישון מיוסרת, ההופעה שהפסדתי לא עניינה אותי כמו העובדה שהשארתי שלושה אנשים שם בצוותא, אשר בנו על זה שאסיע אותם חזרה. ודאי נאלצו לקחת מונית הביתה. אולי לא היה להם כסף למונית? איך יכולתי לעשות להם את זה?
למחרת התקשרתי להתנצל. כן, ע' יצא מהבית בלי כסף, הם לא הבינו לאן נעלמתי, ההופעה היתה טובה, לקח להם שעה להגיע הביתה.

מתי ידעתי שאני אישה? כשהיו לי רגשות אשמה כי התנהגתי כמו אישה, או כי התנהגתי כמו גבר.

הרומן הקצר עם ר' הסתיים כאשר ביקש לספר לי משהו והתקשה לעשות זאת בשיחה גלויה. השאיר מכתב וביקש שאקרא אותו אחרי שילך.
במכתב הנוגע ללב נכתב באותיות קטנות, עצורות אך לא מהוססות, שהוא אוהב אותי מאוד, אני חשובה לו, אבל הוא גילה שהוא לא נמשך לנשים. אני הראשונה שיודעת, והוא מבקש שלא אגלה לע' חברו הטוב ולחברים אחרים. יבין אותי אם לא ארצה להמשיך להיות בקשר איתו.
בתוך סערת הרגשות מצאתי את עצמי בדילמה – הפכתי באחת לידידת נפש ואשת סוד, ובו זמנית לבי נשבר. האינסטינקט החייתי אמר לי לברוח, למצוא מחסה ושם ללקק את הפצעים ולבנות את הדימוי העצמי הנשי שלי מחדש. בפועל מה שקרה – החלטתי להישאר כידידה טובה ולתמוך, לא להפקיר אותו במצב המיוסר שבו נמצא.

מתי ידעתי שאני אישה? כשויתרתי על עצמי בגלל חמלה ואמפטיה. כשנשארתי הרבה אחרי שהייתי צריכה להתרחק, לשכוח, לחפש קשר חדש שיהיה חוויה מתקנת. זה קרה עוד כמה פעמים בחיי, האשה שלא עזבה בזמן, כן, זו הייתי אני.

בסרטו של אנטוניוני "זהות גנובה" (The Passenger) ג'ק ניקלסון ומריה שניידר נוסעים במכונית פתוחה. בתשובה לשאלה: "ממה אתה בורח?" הוא מבקש ממנה להפנות את גבה למושב הקדמי.

זוהי אחת הסצנות האהובות עלי ביותר בקולנוע. את התחושה הזו – נסיעה במכונית שמישהו אחר נוהג בה ואת נותנת בו אמון מוחלט, משחררת עצמך להסתכל על הנוף, מניחה לרוח לבדר את שערך, אני חוויתי רק בילדות, כשאבא נהג ואנחנו הילדים צהלנו מאחור. אבא שנא אוטוסטראדות, אהב לנהוג בכבישים הצדדיים, לעצור ליד עץ האקליפטוס הענק בחדרה, ליד הפסל של אלכסנדר זייד או ליד עדר פרות בצד הכביש בגולן.
הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על אבא – הוא אפשר לנו חופש, ובעיקר את חופש התנועה. וזה נטמע בי עמוק – קחו ממני את חופש התנועה, וכאילו משחתם נוצות קורמורן בזפת.

מאז ועד היום – אני מסיעה אחרים יותר מאשר הם אותי. אני אוהבת לנהוג, אבל בואו נשים את הדברים על השולחן – אולי קשור בכך גם הצורך לשלוט במצב, הפחד שמא יסיעו אותי למקום לא רצוי, שלא אדע איך לחזור משם הביתה.
הפעם היחידה שבה אני לא נהגתי (לפחות רוב הדרך) אבל חוויתי אושר אמיתי – היתה עם חברה טובה, ליאת, בשנות ה-90. בפיאט האדומה שלה נסענו את כל הדרך מתל אביב אל חופי סיני ועד לדהב, כשהחברים של נטשה מלווים אותנו ללא הפסקה כמעט עם "שינויים בהרגלי הצריחה", ושתינו מושפעות מאוד מ"תלמה ולואיז" שראינו בקולנוע לפני כן.

מתי ידעתי שאני אישה? כשזיהיתי את עצמי בנשים שבקולנוע, כשהצלחתי ליצור את הסרט שלי בעצמי.

זהו פוסט קצת חושפני בשבילי והתלבטתי אם לשחרר אותו, תודה לריקי כהן שהצליחה להוציא אותו ממני, והוא מוקדש לפרויקט המופלא שלה: "את לא נולדת אישה", בעקבות המשפט של סימון בובואר: "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה". הפרטים כאן, לכו לתמוך, מגיע לה.
וזה הצילום שלי שישתתף בספר.

girl in car, Brooklyn 1987