אם עצים היו יכולים להפיק WiFi, איש לא היה מעלה בדעתו לכרות אותם. אבל הם מספקים לנו רק חמצן… (סטטוס אנונימי שרץ בפייסבוק)
במוזיאון העיצוב בחולון מוצגת עכשיו תערוכה שעדיין לא ראיתי – צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי בישראל. ביפו היעדר הצל מורגש באזורים החדשים – פארק עצום שהוקם ללא כל קשר למזרח התיכון, לשמש הקופחת ולאורח חייהם של תושבי השכונות הסמוכות – עג'מי וגבעת עליה, וכן רחבה גדולה במרכז העיר, החשופה והמרוצפת כולה מרצפות אפורות משמימות, שבתוכן חנוטים עצים, לא ברור איך יגדלו ויתנו צל.
אבל עצים הם לא רק התועלת שאפשר להפיק מהם – צל, פרי וכו'…
כשבוחנים רק את התועלת הפיזית, עלולים להיפטר מהם לאחר שמילאו את חובתם האזרחית, וכך בלי להניד עפעף יתכננו מסלול רכבת שירמוס בדרכו 800 עצים. תחשבו על זה: קרון רכבת שאולי עדיין לא ייצרו, יקבל עדיפות על פני עצים ותיקים, ובמקום להזיז את הקרון הצידה או למטה, יעקרו את העצים שמושרשים כל כך חזק באדמה, עם כל הציפורים והיצורים האחרים שחיים בין ענפיהם.
לא על התועלת הפיזית רציתי לכתוב, כי אם על רגשות, על אישיות של עץ, על זוגיות, על אהבה. וגם – על עצים במרחב הפרטי, במרחב הציבורי ובטבע אשר אדיש לשניהם.
למשל: עצי השקמה, חלק מנוף ילדותי בחולון. רק לפני זמן קצר נודע לי שהשקמה אינה "ארץ־ישראלית", מקורה באפריקה, אך לרוע המזל צִרעת הפיקוס שעוזרת בהפרייה שלה לא נמצאת באזורנו, ולכן כיום אלו עצים נדירים מאוד, אף כי הוזכרו בתנ"ך בכמה מקומות, הידוע ביותר: "ויען עמוס ויאמר אל-אמציה לא-נביא אנכי ולא בן-נביא אנכי כי-בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס ז יד).
כשאבא שלי הגיע למלכיה, ב- 1950, השטח שבו הוקם הקיבוץ נראה כמו הר טרשים קירח. האגדה מספרת שאבא רצה להזמין למקום החדש חברה שהיה מאוהב בה בהכשרה בקבוצת כנרת, אבל כמי שגדל ליד נהר, בוסתנים ויערות, התבייש להזמין אותה למקום שאין בו עצים. בלהט שהיה לו הוא יזם נטיעות, כדי שיוכל להזמין את הבחורה. ואלו היו העצים הראשונים במלכיה.
היום מלכיה טובלת ביערות, קשה להאמין שמדובר באותו מקום.
באחד מביקורי במלכיה, אצל דודתי נעמי, צדה עיני שלט שלא היה שם קודם לכן, ליד שורת עצי ברוש. "שנת 1956 היתה שנה פוריה במיוחד ומשופעת בנשים, חברות הקיבוץ, שהיו בהריון." (…) "עשרה עצי ברוש ניטעו על ידי החברות הצעירות שכרסן בין שיניהן".
הצילום מספטמבר 2013
"קבוצת אילנות", זה נשמע לי מוכר… ואז נזכרתי שזו היתה הקבוצה של אחי הגדול, ששמו… אילן, אשר נולד במלכיה ב-1956, קצת לפני שהורי עזבו את הקיבוץ.
עמדתי משתאה מול שורת הברושים הזקופים שבשנים ההן סימלו פריון ולידה, חיים חדשים, צמיחה וגדילה, ואילו בהמשך הפכו להיות הסמל המזוהה ביותר עם בתי עלמין צבאיים.
עוד קצת במלכיה, כי אי אפשר בלי ארז הלבנון, אחד מן העצים הממוספרים בקפידה שגדלים שם. ארז – הוא שמו של אחי הצעיר שנקטף בגיל 23, ויש לי רגשות עמוקים אל העץ המיוחד הזה.
ורק עוד עץ אחד, לפני שחוזרים אל האספלט ואל האקרשטיין – עץ האלה האטלנטית העתיק שליד המצפור. לא מזמן נטעו לידו עצי מאכל חדשים – תאנה, חרוב, רימון ועוד, לכל עץ שלט קטן עם שם המשפחה שנטעה אותו. ויש עוד אלה ענקית בת כמה מאות שנים בדרך למטה, בעמק קדש ("חניון האלה", אי אפשר לפספס).
בחזרה אל העיר הגדולה – ליד אבו כביר, בשטח בית הספר לטבע, ישנו גן בוטאני ובו חורש טבעי של עצים ארץ־ישראלים. למבקר במקום יש אשליה כאילו הוא נמצא בהר הכרמל, מעין מפלט משאון העיר הגדולה. ואני תוהה: אם אפשר לגדל באבו כביר צמחיה כזאת, למה היא לא נמצאת בכל הגנים הציבוריים בסביבה? למה נזנח החורש הישראלי – האלון, האלה, ער אציל, קטלב מצוי, תאנה וכו' ע"י מעצבי הנוף וגנני העיריה החרוצים, והם נוטעים רק עצים שמקורם במדינות אחרות – טאבבויה ושאר עצים אקזוטיים?
זאת ועוד – חורשת עצי אקליפטוס (מהגר שכבר הפך בן בית מזמן) ליד בלומפילד, נגדעה ללא רחמים, ודווקא בחודש יוני, כשהסביבה משוועת לצל. מסתבר שעץ אקליפטוס אחד קרס בחורשה בחדרה לפני כמה שנים, ולכן החליטו בעירייה "לקטום" קיטום מאסיבי ביותר את עצי החורשה בגן כרונינגן שליד בלומפילד. "את תראי שהם יתאוששו מהר ויהיו חזקים יותר" טענו כשפניתי אליהם. מאז עברו כבר שנתיים, החורשה לא ממש חזרה לעצמה, והמולת הציפורים כבר לא כמו שהיתה לפני הפעולה הברוטאלית הזו. ציפורים נאחזות בענפים מעטים, זה אולי יפה בצילום, אבל עצוב מאוד לראות.
מפתיע – שדווקא במרחב הפרטי מודעים יותר לזכויות העצים ונותנים להם את הכבוד הראוי. למשל במעון חוסים "כלנית" הסמוך לביתי ביפו – הצליחו עצי הפיקוס לשרוד את השיפוץ, והגדר נבנתה סביבם תוך התחשבות בהם. התוצאה – מטאפורה חזקה למאבק בין ציויליזציה וטבע…
"כדי להבין יער שלם, די להבין עץ אחד בודד" אמר לי פעם חבר יפני.
אפשר לכתוב כל כך הרבה על עצים, על הסתעפויותיהם, שורשיהם וצמרותיהם.
אני אסיים הפעם בעבודה אהובה עלי במיוחד – העץ המרחף של רן מורין, שכמו יצירת אמנות טובה מכיל בתוכו כל כך הרבה משמעויות: הנתק בין החברה המודרנית לטבע, היותו של הפרט כבול כמו צמח בעציץ, היהודי הנודד, היעלמותם של תפוזי השמוטי מיפו ועוד…
לפעמים אני חושבת שהים הוא המפלט היחידי שיש לי בסביבה הזו, בלעדיו הייתי גם אני מרגישה כמו עץ בתוך עציץ.
מהסוף להתחלה 
דמעות ורד, איזה פוסט כואב וגם נפלא. גם לי היו סיטואציות נוראיות כאלה של כריתה סביבי. כל כך רגיש . הגן הבוטאני באבו כביר תמיד סיקרן אותי אבל לא נכנסתי. אולי כשיגמר הקיץ. תודה על הפוסט החשוב הזה.
אהבתיאהבתי
תודה רבה איריסיה יקירה. אנחנו מתרגשות מאותם דברים… רוצה לגשת לגן הבוטאני בשבוע הבא? נשמח מאוד, יש לנו קשרים שם אחרי שמסרנו כמה ציפורים פצועות לגן הזואולגי שצמוד אליו.:)
אהבתיאהבתי
שלום ורד
נהנתי לקרוא. מרתק. ורד, אני מחפש הקשר של עץ התאנה ליפו העתיקה. מכירה מקורות לנואש זה? תודה מיכאל
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה מיכאל, אני מכירה עצי תאנה שגדלים ביפו, אבל לצערי לא מכירה מקורות לנושא הקשר של תאנים ליפו העתיקה.
אהבתיאהבתי
המבט אינו אותו מבט לפני ואחרי הקריאה בפוסט המרגש.יש בו הזמנה לאהבה המניחה לאובייקט האהוב להשאר כמו שהוא.אין צורך בהחפצה. די בהתבוננות ובהפנמה. בשירי היקו ההלך הנפגש עם פרח הנזונה נעצר מתפעל והולך לדרכו עם התחושה הנפלאה. טניסן תאר את המערבי הנעצר בהשתאות לפני פרח עוצר נשימה, קוטף אותו ומניח אותו באגרטל. זה מפנים וזה הורג.שניהם מאותה נקודת התחלה -התפעמות.
תודה ורד.
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה עמוס, על מה שכתבת כאן וגם בפייסבוק. התיאור של טניסן יפה ועצוב. שמחה על היכרותנו.
אהבתיאהבתי
ורד יקרה, רשימה יפה להלל ונוגעת ללב. אני מאוד קשור לעצים. פעם גם קשרתי את עצמי לשני עצים עתיקים פיסית, כאשר קבלן ביקש לגדעם. לא ממש עזר לי (וגם החברה להגנת הטבע לא ממש עזרה לי אפילו שדובר בעצים בני כ-150 שנה לפחות), כי בסופו של דבר הייתי צריך לאכול ולישון, וגם הייתי בן 17 אז. יש לי איזה קשר בלתי מפוענח עם עצים ועם ים. למרבה המזל, אני גר ברחוב מרובה-עצים, ממש מוקף מכל עבר, והם נטועים לצידי הבתים או בחצרות, כך שאני מקווה שאף יזם לא יעלה על דעתו לכורתם. יש מעט מאוד דברים שמכעיסים אותי (מחוץ לשדה האנושי) כמו ים מזוהם או עץ כרות.
אהבתיאהבתי
שועי, כמובן שפוסט זה מתכתב עם פוסטים שלך על היערות (זוכר שכתבתי שהוא יושב לי בראש? הדיבורים על תוכניות הקו האדום של הרכבת ועקירת עצים לאורך התוואי, כולל עצים בני 100 ביפו, הם שסוף סוף דחפו אותי לשבת ולכתוב).
וגם לי יש קשר לא מפוענח, או מפוענח חלקית עם עצים, עצי הפרי בבית בחולון – פג'ויה, תפוז ולנסיה, שזיפים, שסק, רימון וקלמנטינה ופיקוס כינורי שנטעתי בעצמי בתמימותי, בהמשך הרים את כל השביל המרוצף… האקליפטוסים, חורשת עצי אלון ליד הבניאס כששירתתי בנח"ל, והעצים כאן ביפו, לשמחתי יש הרבה בסביבה שבה אני מתגוררת. ים מזוהם ועץ כרות, אכן אלו דברים מדכאים עד מאוד.
אהבתיאהבתי
איזו רשימה יפה להפליא ופוצעת לב. כמה אי צדק משווע.
אהבתיאהבתי
תודה רבה ריקי, שקראת. אכן, אי צדק וחוסר איזון.
אהבתיאהבתי
יופי של כתבה. צרוף מקרים או צרוף עצים אבל בדיוק בימים אלה נזכרתי בעצי האשל של ילדותי ואני מנסה לחבר משהו בנושא. עצים עושים לי את זה ובמיוחד אלה שהיו פה הרבה לפנינו וגם נשארו. תודה ורד
אהבתיאהבתי
תודה קובי, אין מקריות בעולם, מחכה לפוסט שלך שוודאי יהיה מרתק כמו קודמיו. לא לשכוח לתייג אותי שלא אפספס.:)
ביפו יש חורשה שלמה של עצי אשל, נסתרת בסוף רחוב מיכלאנג'לו, מאחורי הכנסייה. מעניין מי נטעו אותה ומתי.
אהבתיאהבתי
מזדהה עם כל עץ ועם כל מלה המדברת על עצים.
עצים הם התמצית של הכדור שבו אנו חיים והם מקור לחיים
כמה יפה שאת מביעה זאת גם במלים וגם בצילומים
אהבתיאהבתי
תודה רבה מיקי, שמחה שנכנסת וקראת וגם הגבת. לפעמים נדמה לי שעצים הם זרועות שיוצאים מתוך האדמה, אכן התמצית של הכדור… עולם ללא עצים – אי אפשר אפילו להעלות על הדעת… ולו הייתי יודעת לרשום כל כך יפה כמוך, הייתי מביעה זאת גם ברישום ובצבע.:)
אהבתיאהבתי
ורד יקירה, מן הראוי שאת הפוסט הזה יקראו ראשי הרשויות ! הרי להרבה אזרחים בארץ אין זכויות, אז אין להתפלא שאין התייחסות לצמחיה יפיפייה שתורמת לאיכות החיים שלנו ביום יום, ובחלקה הגדול היא נוף ילדותנו. כדאי מאד שילמדו קצת מהצרפתים, איך לשמר את הערים והצמחייה מלפני מאות שנים! אני לא מעזה להעלות על הדעת שיכרתו את עצי השיקמה של ילדותי שתחת צילם שיחקתי ועליהם טיפסתי!
ריגשת אותי בסיפורייך הקצרים על משפחתך בקיבוץ מלכיה, (גם לי יש שם משפחה משנות ה-50 ועד היום) . אני אוהבת נופי עצים,
בציור בצילום ובמציאות, עצים מכל הסוגים שכוללים גם עצי פרי.
יופי של פוסט, למרות הצביטה בלב.
אהבתיאהבתי
תודה רבה אורה יקרה, חבל שאין לי קשר עם ראשי הרשויות.:) אם נוף ילדותך בחולון – נדמה לי ששם מתייחסים בכבוד לעצי השקמים (השקמה נמצאת בסמל העיר), בכל אופן מקווה שכך… והקרובים שלך במלכיה – עולם קטן, אני בטח מכירה אותם אם הגיעו בתקופה של הורי…
אהבתיאהבתי