שיעור אזרחות עם נאן גולדין

בחורף 1989-90, למדתי במרכז הבינלאומי לצילום במנהטן (ICP). בין קורסי הבחירה היתה גם סדנת "יומן אישי מצולם" עם נאן גולדין, מי שהצליחה לחלץ את עצמה מסמים קשים, ואת המסע האישי שלה החוצה מחיים מסויָטים, אלימות ודכאון תיעדה בצילום ישיר ובוטה. היחס שלי אליה ואל העבודות שלה היה של משיכה – רתיעה. חלק מהצילומים זעזעו אותי, חלקם אהבתי מאוד, הרבה "סלפי" בעידן הטרום סלולרי, תיעוד אובססיבי ואקספרסיבי של חייה האישיים בתקופה שבה צילום היה עסק יקר באמת.

The Hug – Nan Goldin

הצילומים פורסמו בספר מטלטל שנקרא: "The Ballad of Sexual Dependency". התלבטתי הרבה אם להשתתף בסדנה הזו, בגלל המעצורים הרגשיים שהיו לי. בסופו של דבר הצטרפתי, הכנות והעוצמה שהיו בתיעוד האישי האינטימי כל כך סיקרנו אותי. הרי הולכים ללמוד את מה שלא יודעים, קיוויתי שהסדנה תעזור לי להשתחרר קצת, לחשוב פחות על ההוצאה של כל פילם ופיתוח ולצלם יותר בחופשיות, ולא לפחד לחשוף צילומים אישיים וספונטניים שהקומפוזיציה שלהם לא מושלמת. ואכן הסדנה היתה מרתקת, בזכות הטמפרמנט, הרגישות החברתית והאישיות המיוחדת של נאן.

יום אחד הגיעה לשיעור נסערת, כתמיד לבושה שחור, שיער בצבע אדום אש ושפתון עז קצת מרוח, וביקשה מאיתנו להצטרף אליה להפגנה למרגלות גבעת הקפיטול בוושינגטון, שבה היתה אמורה לשאת דברים. זו היתה הפגנת מחאה נגד סנאטור שמרן ששמו ג'סי הלמס, אשר ניסה למנוע מימון מקרן ממשלתית – NEA לתערוכות שנויות במחלוקת. כבר לא היה זמן לבדוק במה מדובר – אילו עבודות אמנות הסנטור דרש לצנזר. ידענו שמדובר בעבודות של אנדרה סראנו ורוברט מייפלתורפ, אחד הצלמים שעבודותיו השפיעו עלי מאוד אז וממשיכות להשפיע גם היום.  זו היתה הזדמנות לעבור יחד חוויה מעניינת ולתמוך בנאן גולדין, ולהשתתף בהפגנה פוליטית בנוסח אמריקאי. נענינו לבקשה ונסענו ביום חורף קר להפגין בוושינגטון.

קשה לתאר את התחושה –  בישראל התחוללה באותו זמן האינתיפאדה הראשונה, והפגנה זו על חופש הביטוי נראתה לי כמו לוקסוס שאין לישראלים, שעסוקים בחיים ומוות. השתתפתי בהרבה הפגנות לפני הנסיעה לניו יורק – ההפגנה בכיכר אחרי הטבח בסאברה ושתילה, הפגנות של שלום עכשיו וכו'. בכל ההפגנות הללו שררה אוירת נכאים, שונה לגמרי מזו שהתרחשה ליד בניין הקפיטול. ביחס להפגנות בכיכר מלכי ישראל היו שם הרבה אנשים, אבל ביחס לגודלה של ארצות הברית כמובן שלא היתה חשיבות למספר המשתתפים, אלא יותר לסלבריטיז שנאמו על הבמה. ובכלל – נראה שההפגנה היתה מעין "שואו" שנועד לתקשורת. ברקע הושמע השיר  "Burning Down the House" של ה- Talking Heads  המון מצלמות טלויזיה ושדרני רדיו, בזה אחר זה נאמו נאן גולדין, סוזאן סרנדון, אנדרה סראנו (רוברט מייפלתורפ נפטר כחצי שנה לפני כן ורק רוחו שרתה מעל), שחקני קולנוע ותיאטרון שאת שמותיהם שכחתי, תודה ליעל שוב שזיהתה כעת בתמונות חלק מהם: כריסטופר ריב, רון סילבר, אלק בולדווין, סטיבן קולינס… כבר לא זוכרת מה אמרו, מלבד משפט אחד שסוזן סרנדון חזרה עליו כמה פעמים: "מה הוא חושב לעצמו? כאן אמריקה!"

נאן גולדין

כריסטופר ריב, סוזאן סרנדון, סטיבן קולינס (נואם)רון סילבר, אלק בולדווין

ספולדינג גריי

אנדרה סראנו

ניק – חבר לספסל הלימודים

התמזל מזלי והצלחתי להשתחל קרוב לבמה ולצלם גם את מה שהדהים אותי לגמרי – פסל עירום של הסנטור השנוא שהוצב ברחבה, רגעים ספורים לפני שנופץ בפטיש בשיאה של ההפגנה ובשידור ישיר לאומה. ההפגנה הסתיימה ונסענו חזרה לניו יורק. באוטובוס בדרך חזרה ניסיתי לברר עם החברים לכיתה על מה המהומה – הרי חופש הביטוי לא נפגע, כל אחד יכול להציג כל מה שהוא רוצה בכל מקום בארצות הברית, במימון עצמי או בתמיכת גופים עצמאים שלא קשורים לממשלה. בישראל הלוקסוס הזה לא קיים. ואולי עדיף אפילו שלא להיות מחוברים לעטיני המדינה? נזכרתי בשערוריות דומות בישראל – הביקורת של סגנית שר החינוך מרים תעסה גלזר על השיר "תפילין" של יונה וולך, ודרישתה שלא לממן את ההצגה "ייסורי איוב" של חנוך לוין כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". חייכתי לעצמי כשדמיינתי את פסל עירום של תעסה גלזר בהפגנה מול משכן הכנסת. לרוע המזל אז לא היה אינטרנט, ווטסאפ וסקייפ וכל השאר, ולא יכולתי לשתף מיד חוויות מהעולם הגדול. מה גדול היה התסכול…

Piss Christ – Andres Serrano, 1987

למחרת בשיעור "תיאוריה וביקורת בצילום" המרצה Timothy Druckrey, אחד המרצים החשובים ביותר שהיו לי אי פעם, בחר להביא בפנינו את היצירות השנויות במחלוקת. לטים היתה שיטה – הוא היה מקרין את העבודה במקרן שקופיות, שואל: מה אתם רואים בתצלום הזה? ושותק. אחרי כמה רגעים של התבוננות, הסטודנטים התחילו לפרש בעצמם. איזה מסר מעביר פסלון פלסטיק של ישו טבול בשתן? מה התחושה מול צילום גבר חנוט בחליפת פוליאסטר עם איבר מינו מזדקר? האם התחושה היא של חופש, או ההיפך ממנו?

Man in a Polyester Suit, Robert Mapplethorpe,1980

"כששאלתי אותו מה הניע אותו לצלם תמונות כאלה, הוא אמר שמישהו צריך לעשות את זה, ומוטב שזה יהיה הוא. היתה לו עמדת יתרון בכל הנוגע לצפייה באקטים קיצוניים של מין בהסכמה, והמודלים בטחו בו. המשימה שלו לא היתה לחשוף אלא לתעד היבט של המיניות באמנות, כפי שלא נעשה מעולם." (פטי סמית', בספר "רק ילדים")

היום, ממרחק של שניים וחצי עשורים, בעזרת "גוגל" ו"ויקיפדיה" וכל השאר, אני מבינה יותר ממה שקרה שם – העבודות של מייפלתורפ כבר הוצגו במוזיאון בפילדלפיה, והיו אמורות להיות מוצגות בגלריה אשר נתמכת ע"י הקרן, במקום אחר. הגלריה ביטלה את התערוכה (שכללה הרבה עבודות אחרות – צילומי פרחים ופורטרטים), כדי שלא לעורר מחלוקת. הצילום של אנדרה סראנו זכה בפרס חשוב מטעם מוסד אמנות אשר קיבל תמיכה מהקרן. הסנטור לא יכול היה למנוע תמיכה כספית של קרן שהחלטותיה מתקבלות ע"י ועדות מקצועיות, כל מה שעשה היה כתיבת מכתב נזעם לקרן, חתום ע"י 100 סנטורים, ושקול לאמירות הפרובוקטיביות של שרת החינוך מירי רגב, שגם לה לפי מה שהבנתי אין הרבה השפעה על החלטות ועדות מקצועיות. אך מעבר לפוליטיקה הזו, ישנן שאלות שנעשות קשות יותר ממרחק של זמן. למשל: מהי אמנות, והאם אפשר להציב לה גבולות ברורים ומוסכמים? האם על מוזיאונים להציג רק את עבודותיהם הטובות ביותר של אמנים מוערכים, או את כל מכלול העבודות שנחשבו בעיניהם אמנות? וכן – האם הפיכת אדם ל"בובת וודו" משמעותה בהכרח הסתה לרצח?  בובת סנטור נלעגת שנופצה בפטיש לרסיסים, האם היא שונה מהארון השחור וחבל התליה שנתניהו צעד לידו בהפגנה לפני רצח רבין? בשני המקרים זהו ביטוי לכעס גדול, שנאה וכל רגש אחר. האם האחריות מוטלת על מי שיצר דימוי להביע את רגשותיו, השליליים ככל שיהיו, או רק על אלו שהכריזו על "דין רודף" ולמעשה תכננו רצח במציאות עצמה?

אין לי תשובות מוחלטות, גם לא לשאלה מתי "פגיעה ברגשות הציבור" היא נתון שיש להתחשב בו, ומתי לא.  רק דבר אחד די ברור לי – שאלימות קשה במציאות אף פעם לא מעוררת התנגדות בבית הנבחרים, כמו ההתנגדות שמעורר בהם עיסוק פרובוקטיבי במין ובסמלים דתיים. לקריאה נוספת על פרשה זו http://www.publiceye.org/theocrat/Mapplethorpe_Chrono.html