המצלמה הבינה עוד לפני שהבנתי בעצמי. כבר בשנות ה-90 צילמתי את הבניינים היפים שבין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. יש לי נטייה להסתכל למעלה, משיכה לאדריכלות יוצאת דופן ודחף לתעד אותה בצילום ישיר, פורמליסטי.
לימים החלטתי לעבור לגור ביפו, לא בלי התלבטות. "הקו האדום הוא רחוב יהודה הימית" אמרה לי חברה שמתגוררת ביפו העתיקה. "לכל מה שמדרום ליהודה הימית, אל תתקרבי". וחברה אחרת ששאלתי אותה על בית ברחוב מסוים: "כל רחוב ביפו סיפור אחר. יש רחוב טוב, יש רחוב מסוכן". כל זה היה לפני למעלה מ-12 שנים. מאז הכל השתנה. העיריה השקיעה בשיפור תשתיות ושדרוג רחובות, לא ברור אם למען התושבים המקומיים, או למען ה"אוכלוסיה החזקה" שתגיע, "תשפר את מצבה של יפו" ותשלשל סכומים נאים של ארנונה לקופת העירייה.
ועדיין – השכונה המדוברת נדמה שנשארה קצת מאיימת גם לאחר השדרוג. בעבר יצא לה שם של זירת פשע ועולם תחתון, והיא פחות אטרקטיבית משכונות אחרות. ביפו שם רע הוא למרבה האבסורד "תעודת ביטוח" מפני חדירת בעלי הון לשכונה ודחיקת תושביה המקוריים העניים החוצה.
בדרך לגינה הקהילתית אנחנו עוברים בה הרבה. שוב ושוב אני מצלמת את הבניינים המיוחדים הללו, ותוהה על קנקנם – מי בנו ברחובות שנוכסו וקיבלו שמות אמנים איטלקיים, מחזאים צרפתיים וסופרים רוסיים, כנוח עליהם דעתם הנאורה והתרבותית של חברי ועדת השמות בעירנו?
ג'יין מוליכה אל התודעה
ג'יין ג'ייקובס – עיתונאית וסופרת שפעלה בארה"ב נגד כשלים בנושאי תכנון ובנייה בשנות ה-50. בהמשך הגרה לקנדה במחאה על מלחמת וייטנאם, גם כדי שבנה לא ייאלץ להתגייס לצבא האמריקאי. אישה כלבבי היתה ג'יין ג'ייקובס, ואני נענית לאתגר להוביל "הליכת ג'יין" ביפו, לאורך שדרה ארוכה שסובלת שנים רבות מכשלים תכנוניים והרכבת הקלה מטילה עליה צל כבד, משבשת את המראה היפה שלה עוד בטרם עבר בה קרון אחד. כבר לפני עשר שנים כוסו צדדיה בפסי בטון מוגבהים ונחסמו כניסות ויציאות אל השדרה, כהכנה לרכבת.
אני מתכוננת לסיור. בדרך כלל הסיורים שלי בסביבה זו הם סיורי אמנות וכוללים מפגשים עם דמויות שפועלות כאן ועכשיו. הפעם אני מתכוונת להוליך את המשתתפים בקו ישר לאורך הפרומנדה עצמה, שדרת עצי דקל וושינגטוניה מיתולוגיים שנטע הד"ר אליהו קראוזה עם תלמידיו לפני 100 שנים. מכאן, כמו במנהרת הזמן, נביט לצדדים ונחלוף על פני תקופות שונות, סגנונות שונים, תרבויות שנכפו זו על זו. רב הנסתר על הנגלה. מכיוון שלא נסטה לימין או לשמאל אולי נחצה גם את כיכר העיר המרכזית, ונמשיך הלאה עד בית החולים דג'אני, הוא מרכז גריאטרי צהלון של היום.
לא מזמן גילתה עיריית תל אביב "נדיבות" והזמינה את משפחת דג'אני מארה"ב, לונדון ודובאי, לחנוך כיכר קטנה וזניחה ליד בית האבות שהסכימו להעניק לה את השם "כיכר דג'אני". שמו של בית האבות, בעבר אחוזת דג'אני, נשאר "צהלון" על שם רופא איטלקי יהודי בן המאה ה-17, וכך גם שם הרחוב שהיה פעם רחוב דג'אני וכעת נושא את שמו של ד"ר ארליך, רופא יהודי שמעולם לא חי בארץ ישראל.
אני מגלה בפאניקה, שלא ידוע לי הרבה על צידה הדרומי של השדרה. הולכת לברר באתר מופלא – "השדרה הראשונה", שהקים האדריכל אמנון בר-אור בעזרת הסטודנטים שלו באוניברסיטת תל אביב. והוא אולי האתר היחיד בעברית שמוקדש כולו לאדריכלות חדשה ביפו. אתר כמעט חתרני, מעצם כך שיש בו תיעוד מדויק, נתונים יבשים, עובדות ומספרים. אני נשאבת פנימה אל תיאור כל בניין ובניין, בצד זה של השדרה – בתי מגורים, מתחם שיכונים שהחליף מתחם בית באר אשר נמחק לחלוטין, המסגד, ומגיעה אל תיאור שכונת נוזהא. מסתבר שכבר קראתי על שכונה זו, במאמר מאיר עיניים של אדריכל אחר, שמואל גרואג – "הבולבארד הסמוי מן העין" אך משום מה דילגתי על הפרטים שכעת מתבהרים – עד שנות ה-30 סימנה השדרה שנקראה "אל נוזהא" ("הטיילת") בפי התושבים הערבים – את גבולה המזרחי של יפו. מעבר לגבול זה מזרחה השתרעו שדות, בוסתנים ופרדסים ובהם בתי באר בודדים. בין השדרה ליפו העתיקה החלה להתפתח העיר המודרנית.
אט אט מחלחלת ההכרה שעל תל אביב ועל יפו עבר תהליך דומה בו זמנית – יציאה מסמטאות צפופות אל בתי מידות, בצד העברי "אחוזת בית", בצד הפלסטיני – השדרה החדשה ושכונת נוזהא – שכונת פאר הצמודה לה מצד מערב. שתי תרבויות שהן בשיא פריחתן בשנות ה-30 וה-40, מושפעות זו מזו, עוינות זו לזו, ועם זאת מקיימות יחסי גומלין שכיום כבר לא קיימים. למשל: בית חייזבון (שד' ירושלים 24) שנבנה עבור משפחת חייזבון (המוסלמית?) שמוצאה בירדן, האדריכל היה נוצרי מבית לחם, המהנדס יהודי פולני. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.
אני מחפשת צילומים היסטוריים של בתים פרטיים אך לא מוצאת. פונה אל ספרם של יוסי גרנובסקי ויוסף עספור "פניך ולא הירח יפו!" – בספרות, באמנות ובקולנוע שיתופי הפעולה קיימים גם כיום, מנצחים את הפוליטיקה העכורה – ומגלה שלא מדובר רק באצולת ממון, תעשיינים, בעלי נכסים ופרדסנים, כי אם בתרבות שלמה שהתקיימה במרחב זה – 20 מערכות עיתונים היו ביפו בשנות ה-40, כמה וכמה בתי ספר, ספרייה, בית משפט, בית חולים, בתי קולנוע וקברטים, בתי מלון. חלק גדול מהתרבות המודרנית נוצר סביב השדרה החדשה. מכה בי התובנה שהמלחמה היתה לא רק על שטחי אדמה, היא היתה גם ובעיקר התנגשות אלימה בין תרבויות.
בדיעבד וממרחק של זמן תוצאותיה הפכו את הכל – הסימטאות הצרות והמלוכלכות, שבילי החמורים והקסבה בעיר העתיקה, הפכו תוך כמה עשורים למקום היוקרתי ביותר ביפו שמתגוררים בו יהודים ותושבי חוץ אמידים, ואילו השכונה היוקרתית – "נוזהא" שהתרוקנה מיושביה, הפכה לשכונת עוני שהתקבצו בה פליטים – בהתחלה יהודים מבולגריה, בהמשך פליטים מג'בליה ועג'מי. כמה אירוני – על אף המאמץ של הלאומנים משני הצדדים להציג את הפלסטינים כעם של פלאחים הקשורים לאדמתם, והכחשת העירוניות – היישובים שנמחקו הם יישובים כפריים, ואילו הבניינים העירוניים נשמרו ברובם, עדות אילמת שאי אפשר להתכחש לה. "אי אפשר למחוק, בסוף זה מבעבע" אומר ידידי קובי לידרמן, באחד הסיורים ביפו.
מה קורה לחברה שהאליטה העירונית שלה – כלכלית ותרבותית נעלמה בבת אחת?
אני יוצאת שוב לצלם, מוקדם בבוקר. מצלמת את מסגד נוזהא – הוא מזכיר לי בול שמעולם לא הודפס. האם יכול היה להתממש כאן תסריט אחר, אלים פחות?
סיפור מהחיים
פוגשת את יוסי גרנובסקי בספריה, כדי להשלים פרטים על מערכות העיתונים ובתי הקפה ליד השדרה. הוא מקבל את פני בסיפור נוגע ללב: צעירה לונדונית הגיעה לביקור ביפו לפני כמה שבועות, וחיפשה לשווא את בית אבותיה, משפחת כנעאן. סבה מצד אביה הקים את בית המשפחה ביפו, סבה מצד אמה שימש בתפקיד בכיר בממשלת לוב.
יוסי ממשיך ומספר שלא ידע לומר לה היכן הבית נמצא. "כנעאן, כנעאן, השם הזה מוכר לי" אני מנסה לעשות סדר בכל האינפורמציה שקראתי באתר "השדרה הראשונה". מפשפשת ברשימות שרשמתי לעצמי, ומגלה: שדרות ירושלים 62 – בית כנעאן! בניין יפהפה שנבנה עם הפנים לתוך השכונה, כך שחזיתו המזרחית שנמצאת כיום בשדרות ירושלים, היא הצד הפחות יפה שלו.
לרוע המזל הצעירה כבר חזרה ללונדון. אני יוצאת שוב לצלם, מעבירים לה את הצילומים במייל. בעידן האינטרנט העולם נעשה קטן ושקוף יותר.
בין שימור מוחק לזכרון
בסוף השבוע הבא יתקיימו שני אירועים שקשורים זה בזה אך שונים באופיים. האחד הוא "בתים מבפנים" שיתקיים גם ביפו, באופן אירוני דווקא בתאריכי הנכבה הפלסטינית – בין 14-16 למאי. לשמחתי שובץ באירועים אלו גם סיור של האדריכל שמואל גרואג לאורך השדרה. אני ממליצה מאוד להצטרף לסיור זה, פרטיו באתר "בתים מבפנים".
את סדרת האירועים השניה, מעין אנתי-תזה לבתים מבפנים – יזמו בארגון "זוכרות", היא תתקיים בדיוק באותם הימים ונקראת: בתים מעבר למקף. כל הפרטים באתר זוכרות. אני ממליצה מאוד להצטרף, לשמוע ולראות. אך זהירות: את מה שתדעו כבר לא תוכלו לא לדעת.
קישורים רלוונטים:
כלת הים, אם הזר: יפו הערבית-פלסטינית בשלהי תקופת המנדט
שלמה אבינרי – ביקורת על ספרו של איתמר רדאי "בין שתי ערים"
השדרה הראשונה – מאגר מידע על ההיסטוריה של שדרות ירושלים ביפו
שמואל גרואג – הבולבארד הסמוי מן העין
על שכונת נוזהא – באתר "תל אביב 100"
Palestine remembered
מהסוף להתחלה 
ורד, איזה פוסט נהדר, מרתק. הלכתי איתך ממקום למקום ואני מתכננת ממש ללכת איתך ביפו. חלק מילדותי היה קשור ליפו. לאבא (ולאביו) שלי היה עסק שם. הייתי נוסעת עם אימא ליפו כילדה. תמיד הפחידה אתי ההמולה, הצפיפות והרב שכבתיות של המקום. כיום זה נעשה אפילו עוד יותר כזה. לפני שלוש שנים היה לי סטודיו ווריאציית מגורים בשדרות ירושלים. חלקים מזה נמצאים בתערוכה שלי שבימים אלו. התחלתי דווקא מציור הבתים והסמטאות שאת מתארת עם איזכור אגבי של הים וסיימתי עם ים. רק ים ושורשי מהותו לגבי. ליפו היה חלק משמעותי בזה.
אהבתיאהבתי
תודה רבה איריסיה, שמחה שאהבת והצלחת לשוטט איתי וירטואלית… איפה היה העסק של אביך? אני זוכרת היטב את המראה היפה שנשקף מחלונך בשדרה, צילמתי כשביקרנו אצלך, מצרפת את אחת התמונות, יש עוד כמה… אני אוהבת את הבחירה שלך בים, כי הים הוא הדבר היחיד כמעט שמחבר בין כל השכבות וכל הרבדים שיש כאן. החלטתי שעד סוף שנת 2015, אני אערוך עוד כמה "הליכות" כאלו לאורך השדרה, מחווה שלי למי שחיו כאן בעבר, במלאת לה 100 שנים, מאוד אשמח אם תצטרפי.
אהבתיאהבתי
ורד, צילום נהדר מחלוני.. מהמרפסת רבת ההשראה. וכן, הים מחבר ובסוף רק הוא נשאר. אשמח שתיידעי אותי על הליכות ג'יין הבאות. לאבי היה מחסן ברזל בסלמה 21. הוא עצמו היה גר בשדרות ירושלים בשנות החמישים. המחסן נסגר בסביבות שנת 2000.
אהבתיאהבתי
נכון, רק הים נשאר… והמרפסת היתה ממש נהדרת עם כל מה שנשקף ממנה. מעניין מאוד מה שאת מספרת, אביך אולי זוכר את השדרה כשהיתה בימי הזוהר בתקופה הבולגרית. :) אולי יש לו צילומים מאז? (מהרחוב, בניינים וכו').
אהבתיאהבתי
באירוע "בתים מבפנים" לפני שנה נכנסנו למושבה האמריקאית ביפו, למבנה שמכונה היום "בית עמנואל". היה שם אדריכל מברזיל, אני לא בטוחה אם הוא נמנה על חבורת היהודים המשיחיים שהמתחם ברשותה כיום או שהוא שם מסיבות מקצועיות בלבד, אבל הוא הראה לנו באמצעות פנס קסם ישן מאד סדרה של שקפים שצולמו באזור בסוף המאה התשע-עשרה תחילת המאה העשרים (נדמה לי שהשקפים המאוחרים ביותר היו משנות השלושים, אולי הארבעים). אני לא יודעת אם ארוע מקביל מתקיים במסגרת 'בתים מבפנים' 2015 – אבל אם כן, חובה ללכת. בדיוק כמו שתיארת – שדרה עירונית ומעבר לה שדות וכרמים. מרהיב עין.
אהבתיאהבתי
תודה רבה מירי, היתה גם "הליכת ג'יין" למושבה האמריקאית, ואני הצטרפתי אבל היה כל כך צפוף בחדר ולילד לא היתה סבלנות, כך שפספסתי הפעם. אבדוק ב"בתים מבפנים" ואראה אם אפשרי, מאוד מסקרן לראות את השקפים הללו, אני יודעת שיש להם ארכיון צילומים שצולמו על גבי פלטות זכוכית.
ותודה שמצאת עניין בפוסט.:)
אהבתיאהבתי
סיור 88 :)
אהבתיאהבתי
:)
אהבתיאהבתי
והפוסט מרתק מאד, כמובן. תודה עליו
אהבתיאהבתי
יפו תמיד היתה יפה וקסומה ומסקרנת בעיני, עוד מתקופת לימודי האמנות והסיורים בסימטאות העתיקות עם קופסת המכחולים והצבעים ביד. כנראה שהחלום שלי לגור ביפו, יגנז לעד.
תודה על המידע המרתק שהבאת לכאן, ועל הסיור המענג איתך, וכמובן גם הצילומים.
אהבתיאהבתי
אורה יקרה, תודה תודה! למה שייגנז? חלומות נועדו להתגשם.:)
האם השתתפת בסיור בשדרות ירושלים? למה לא הצגת את עצמך? מאוד הייתי רוצה לפגוש אותך, והיו כל כך הרבה אנשים… זיהיתי את ענת וולף – רופאת השיניים שלי במכבי, אבל אותך פספסתי… אולי את מופיעה בצילומים שנמצאים על הקיר שלי בפייסבוק?
אהבתיאהבתי
כמעט במקום הליכת ג׳יין איתך שלא יכולתי להצטרף אליה.
לפני מליון שנה, כשרק סיימתי תואר ראשון, עבודתי הראשונה הייתה בשדרות ירושלים ( נדמה לי במספר 40), מורה בבית ספר מקצועי של בנות . אלו היו בתי הספר היחידים אז שהיו מעורבים גם יהודים וערבים ( תלמידות כמו גם המורות).
אהבתיאהבתי
יקירה, תצטרפי להליכה הבאה, אולי בסוף מאי… ואז גם תצביעי על הבניין שבו למדת.:)
אהבתיאהבתי