איריס לא גרה כאן יותר

קשה לאבד אדם קרוב, וקשה פי אלף לאבד מישהו שהבין אותך, מישהי שידעה בדיוק על מה את מדברת. המוות הוא תמיד חידה, תמיד מופיע חד כתער, גם כשמתכוננים אליו הרבה זמן מראש. את החלל שנוצר אחריך קשה לי לתאר. ואת יכולת, בכמה שורות מזוקקות. שיר שכתבת לחברה שלא הכרתי, עכשיו הוא מתאר אותי כשאת אינך.

אִימֵיְל אָבוּד
פְּרָחִים עַל קִבְרֵךְ מְסַנְּנִים אֶת גַּעְגּוּעַי,
תְּחִיחוּת הָאֲדָמָה עוֹשָׂה דֶּלִית עַל הַדְּמָעוֹת,
אֲבָל אֵין זֶה מְשַׁנֶּה,
מִמֵּילָא אֵין לָךְ תֵּבָה שֶׁל דֹּאַר
לֹא בָּאֲתָר הַזֶּה וְלֹא בָּאֲתָר הַהוּא,
גַּם אַף פַּעַם לֹא הָיָה לָךְ.
לֹא בְּדִבּוּר עָקִיף דִּבַּרְנוּ
רַק עַיִן בְּעַיִן וְקֶמֶט מוּל קֶמֶט
וּכְבָר הָיִית נוֹצַת יוֹנָה לְבַנְבַּנָּה
אַךְ בִּלְחַיַיִךְ נִצַּת הַרְדּוּף וָרֹד
וּבָעֵינַיִם – הַנִּיצוֹץ,
אוֹתוֹ נִיצוֹץ כְּמוֹ תָּמִיד.
אוֹמְרִים יֵשׁ לְהַשְׁלִים עִם הֶחָסֵר
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר?
אִם בְּדַרְכִּי אֵלַיִךְ נִפְעַר לִי חֹר בַּמִּדְרָכָה.

אסתטיקה היתה השפה שבה דיברת. נדמה שכל צרימה אסתטית היתה עבורך כאב בלתי נסבל.
האם לא היית אמורה לחיות במקום אחר? אולי בטוסקנה. שם היית משפצת בלהט בית עתיק ליד שדה מוריק, בו ארנבות מקפצות, כבשים רועות וחתולים מדושנים רובצים בשמש. כל פרט ופרט היו מוצאים את מקומם המדויק בהרמוניה ואיזון הצבעים שידעת ליצור סביבך. ושם היית מציירת וכותבת עוד ספרים נפלאים לילדים שלא היו לך,  כמו ספרי "החברים של טליה" שכתבת וגם איירת.
המעבר ליפו עשה אותך מאושרת, אחר כך התחלת לשים לב גם לכיעור, לרעש, למתח. הצטמצמת למרחב המוגן שלך ולחתולים שבחוץ. ואחר כך פרצה המחלה.

בַּחֶדֶר
לוּ הָיָה הַשֻּׁלְחָן הָעַתִּיק יָכֹל לָלֶכֶת
עַל שְׁנֵי זוּגוֹת רַגְלָיו,
אֲבָל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל וְטוֹב שֶׁכָּךְ.
הַאִם הָיָה מְסַפֵּר לִי עַל
הַמַּפָּה הַצְּחוֹרָה וּשְׁנֵי פָּמוֹטוֹת
בְּלִיבָּאוּ עֶרֶב שַׁבָּת הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה
לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל הִתְחִיל וְהַכֹּל נִגְמַר.

לְעַמְעֵם אֶת כֹּבֶד הַזִּכְרוֹנוֹת
תָּלִיתִי מֵעָלָיו תְּמוּנָה עַלִּיזָה, צִבְעוֹנִית
בָּהּ רוֹקְדִים מְפֻסְפְּסֵי בְּגָדִים
וּמְשַׂחֲקִים כַּדּוּר עִם רוּסוֹ
לִפְנֵי שֶׁיֵּאָלְצוּ לִבְלֹעַ אֶת הַכַּדּוּר
בִּפְקֻדַּת הַמְּדִינָה.

בַּקִיר מִמּוּל אֲנִי נִרְגַּעַת –
יֶלֶד קָטָן עִם קַסְקֶט מְטַיֵּל עִם כְּלַבְלַב
וְהַשְּׁבִיל כֹּה רַךְ וְהָעֵצִים מְלַחְשְׁשִׁים
כְּשֶׁעֲדַיִן הָיְתָה הָאֲדָמָה רְווּיָה בְּמֵי גֶּשֶׁם בִּלְבַד
וַאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת מִמּוּל לַיֶּלֶד הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִגְדַּל לְעוֹלָם
שֶׁהַכֶּלֶב יִגְדַּל וְיִשְׁמֹר עָלָיו לְתָמִיד.

אֲנִי חוֹזֶרֶת אֶל הַכֻּרְסָא וְהַסּוּס מִן הַתְּמוּנָה
מַבִּיט בִּי בְּעֵינֵי מוֹנָה לִיזָה.

פִּתְאוֹם פִּיצוּץ וְעוֹד פִּיצוּץ וְהָאֲוִיר מַרְעִיד מִפִּיצוּצִים
וַחֲתוּלִים וּכְלָבִים תָּרִים אַחֲרֵי מִסְתּוֹר
וּבַשָּׁמַיִם זִקּוּקִים וְרַעַשׁ שֶׁל שֵׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת.

הַאִם מִצְמֵץ הַסּוּס שֶׁבַּתְּמוּנָה?

אֲנִי סוֹגֶרֶת חַלּוֹנוֹת, מְגִיפָה אֶת הַתְּרִיסִים –
הַלֵּילוֹת שֶׁל יָפוֹ חֲשׂוּכֵי מַרְפֵּא,
אֲנִי אַשְׁאִיר אוֹתָם בַּחוּץ.

היית מין ציפור עצמאית, יפת כנפיים שמרוכזת בתחומים שלה. היית מבוגרת ממני בהרבה שנים, וכאילו דילגת על התקופה שלי, לא היית בטוחה שאת יודעת מיהו ניל יאנג. הצחיק אותי הסיפור שסיפרת לי איך כשהיית צעירה, הגיע לביקור אורח מקנדה – חבר טוב של בן זוגך אז. הוא הושיט לך יד והציג את עצמו: "Hi, I'm Leonard Cohen"
ואת לחצת את היד המושטת וענית בפשטות: "Hi I'm Iris"
והוא חייך חיוך גדול כי לא ידעת מי הוא.
והוא לא ידע מי את.
אבל בספרות היה קשה מאוד להפתיע אותך. למרות שקראת כמעט הכל, היתה בך תשוקה לעוד ועוד. עשרה ימים לפני מותך שלחת אותי לספריה להחזיר שני ספרים של ג'ורג' סימנון, להאריך את מועד החזרת שניים אחרים שלו, וגם לחפש כמה ספרים שנורית זרחי המליצה לך עליהם, בצירוף מספר הטלפון של נורית למקרה שיהיו לי שאלות. מיד לאחר מכן התקשרת לבטל את הבקשה: "תחזירי את כל הספרים ואל תיקחי כלום, אני רוצה לסגור את החשבון בספריה". האם ייסורי הגוף אותתו לך שהסוף כבר קרוב? עכשיו אני קוראת את ספרה של רונית מטלון שהמלצת לי עליו – "קול צעדינו", והפתק הצהוב נשאר כמו צוואה רוחנית, אחת מהן.

noteפעם, ממש כשהתגלתה המחלה, שאלתי אותך מה עוד היית רוצה להספיק בחיים האלו לו כל האפשרויות היו פתוחות. ענית שכבר הספקת הכל, שאין לך שום רצון מלבד למנוע סבל מחתולי הרחוב, ולו ידעת שתחיי עוד הרבה שנים, כל מה שהיית רוצה הוא להישאר בבית ולקרוא ספרים. כן, משאלה אחת היתה לך – לפרסם את ספר השירים שלך, ואת זה ביקשת שנעשה לאחר מותך. "למה לא עכשיו?" אני לא הבנתי. "אין לך מושג כמה הוצאת ספר היא עניין פשוט". אבל את התעקשת. טענת שהשירים זקוקים לעריכה, כמו שיהלומים צריכים ליטוש, ואין לך כוחות לעשות זאת. "אבל גם יהלום גולמי הוא יהלום" עניתי. מאוחר יותר הראיתי לך את פסלי העבדים של מיכלאנג'לו. "תראי כמה עוצמה יש ביצירה לא מלוטשת ולא גמורה". אמרתי. את התעקשת שרק לאחר מותך, אבל בעידודה הנחוש של שלומית הסכמת שנתחיל לעבוד על עיצוב ועימוד. וכשאלון מבית הדפוס מסר לנו דוגמה אחת של ספר שעדיין לא הודפס, את היית מאושרת על אף כמה טעויות עיצוביות בעטיפה. "תניחי להן", אמרת. "איך אמרת על מיכלאנג'לו? שגם העטיפה תישאר קצת מחוספסת, לא גמורה". כמה ימים לאחר מכן כבר לא היית, ועם מותך נולד הספר, שמקבל תשואות מהקהל. ואת כבר לא תפלי אל זרועותיו ולא תקודי בחן.

אָה-קָפֶּלָה
הִיא פּוֹסַעַת בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים
עוֹקֶפֶת מַהֲמוֹרוֹת
עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת מְטוֹפֶפֶת.
טוֹעִים לַחְשֹׁב
שֶׁאֵלּוּ צַעֲדֵי רִקּוּד
אֲבָל זוֹ בָּלֶרִינָה לְלֹא מַלְמָלוֹת,
לְלֹא לִוּוּי מוּסִיקָלִי
לְלֹא קָהָל.
הִיא לֹא תּוּכַל לִפֹּל
כִּי אִם תִּפֹּל מִי יִתְפֹּס
וְאֵיזֶה קָהָל יַעֲצֹר אֶת נְשִׁימָתוֹ?

כשקיבלנו את הניקוד מכרמלה לכיש, אספת כוחות ובאת אלי הביתה. ישבנו מול המסך והקראת לי את כל השירים בזה אחר זה – קולך כמו הזליף מים על השירים, וכמו אוסף האבנים שכתבת עליו הם נעשו בוהקים יותר, והתחילו לפזז כנסיכות. הרגשתי שאני בת מזל. נזכרתי בקולה של לאה גולדברג, במרים ילן שטקליס. במסיבת השקת הספר שלא תהיה, בהספדים שלא ייקראו בלוויה שלא תתקיים כי כך ציווית.

שְׁנוֹת אוֹר
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת תַּרְנְגוֹל-יָם
וּבֵינְתַיִם גּ'וֹרְג' אוֹהֵב אֶת גִ'ין,
דָּוִד אֶת יְהוֹנָתָן,
תַּנִּינָה אֶת צֶאֱצָאֶיהָ,
פִּיל אֶת פִּילָתוֹ.
אֶצְלִי זֶה אַחֶרֶת,
כְּמוֹ הָאוֹר הַבָּא מִמֶּרְחַקִּים,
אַהֲבָה בְּהַגִּיעָהּ אֵלַי
כּוֹכָבָהּ כָּבָה מִזְּמַן.

"אבל אני לא רוצה להיות מפורסמת!" נזפת בי כמי שחוששת שילדיה היקרים ייצאו לרחוב ללא השגחה. מותך הוסיף להם עוד עומק, אבל יכולנו לדמיין אותו, לא היה צורך בהמחשה.
ועכשיו יש להם חיים משלהם, מילים שכתבת גדלו והולכות בדרכן. את ההשפעה שלך עלי רק עכשיו אני מתחילה לקלוט, אבל מי יאמר לי "וואו!"? ולמי אני אגיד?

וָואו
כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וְקֶרֶן אוֹר תִּשְׁזֹף אֶת הָעֲצִיץ
וּפֶרַח בּוֹגֶנְווִילְיָה יַסְמִיק בִּשְׁקִיפוּתוֹ,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו!"

כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וַחֲתוּלִי יִרְבַּץ עַל הַשָּׁטִיחַ
נִיחוֹחַ פְּלוּמָתוֹ כִּשְׂדֵה קָמָה בָּשֵׁל,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו!"

כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה וְעִם פְּתִיחַת חַלּוֹן יָצוּפוּ
שְׁמֵי רָקִיעַ בְּכָחֹל בִּלְתִּי מוּבָן,
מִי יַגִּיד אָז: "וָואו, אֵיךְ אֶפְשָׁר
דָּבָר כָּזֶה לָשִׂים עַל קַנְבָס?"

הִנֵּה כִּי כֵן  שָׁלוֹשׁ סִבּוֹת לְהִשָּׁאֵר.

1979995_725299024182009_198295365_o
צילום: ליליאנה אורבך, גלריה "מוזה פלוס". מאי 2014.
איריס שריד – 5 למרץ 1944 – 9 לדצמבר 2014
בעבר – מעצבת ומרצה לעיצוב המוצר בבצלאל.
בשנים האחרונות פרסמה שלושה ספרי ילדים פרי עטה ומכחולה שיצאו בהוצאה עצמית.
ספר השירים הראשון שלה – "יש ימים כאלה" יצא לאור בדצמבר 2014,
כמה ימים לאחר מותה, במהדורה מוגבלת, לחברים, מכרים ומוקירים.

 

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “איריס לא גרה כאן יותר

  1. היי ורד, כתבת הומאז' יפה, עדין, כואב ומלא אהבה. והשירים משובצים בו כפנינים יפות.
    אהבתי מאוד. יוסי

    אהבתי

    1. תודה רבה יוסי, על המילים המרגשות הללו. ממך, שקורא ועוסק בשירה כל כך הרבה שנים, הן בעלות משמעות מיוחדת. ותודה גם על ההחלטה להדפיס כמה מהשירים ב"מטען".
      בזמן האחרון אני מגלה יותר ויותר את קסמם של שירים, את היכולת לתאר עולם ומלואו בכמה שורות בודדות. וזאת גם בזכותך – משוררים יפואים כמו איאת אבו שמיס שהגעתי אליהם דרכך.
      רוצה לצטט עוד אחד מהשירים של איריס שאהבת ולא הכנסתי לפוסט:

      בָּעִיר הַזּוֹ

      בָּרְחוֹב הַזֶּה
      בָּעִיר הַמְּבַיֶּשֶׁת זִקְנָתָהּ,
      אֲנִי פּוֹסַעַת בִּכְבֵדוּת
      בֵּין עֲרֵמוֹת הָרֶפֶשׁ
      וּדְבִיקוּת הַמִּדְרָכָה.
      אֵדִים מַהְבִּילִים שֶׁל אוֹגוּסְט
      לוֹכְדִים בְּתַאֲוָה אֶת נִיחוֹחוֹת הַזֶּבֶל
      וְיֵשׁ אוֹמְרִים מוּטָב לִהְיוֹת תַּתְרָן
      אוֹ לְפָחוֹת חֵרֵשׁ בָּעִיר הַזּוֹ.
      וְאָז לְפֶתַע עַל זְגוּגִית הַתַּחֲנָה
      קוֹרְאוֹת אֵלַי מִלּוֹת הַשִּׁיר עַל הַגְּבֶרֶת
      שֶׁמָּצְאָה לָהּ בַּיִת בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ שֶׁל אֲבַטִּיחַ
      וּכְאִבְחַת סַכִּין חַדָּה נָגוֹזוּ כָּל פִּגְעֵי הָעִיר
      וּלְרֶגַע מְרוֹמָם אֶחָד אֲנִי בִּכְלָל לֹא פֹּה.
      אִם כָּךְ אָז אֵין מָנוֹס וְיֵשׁ לִקְנֹס
      אֶת כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁלֹּא תָּלוּ אֶת שִׁירֵיהֶם
      בְּכָל חוּצוֹת הָעִיר,
      אוֹ לְמִצְעָר אֶת כָּל אוֹתָם שֶׁכֵּן תָּלוּ
      אַךְ שִׁירֵיהֶם קְצָרִים מִדַּי.

      אהבתי

  2. ורד יקרה, אני תמיד נאלם מול מוות של אחרים. לפני שנים אחדות נפטר ידיד טוב שלי, צייר ונתבקשתי להגיד דברים לזכרו באיזו גלריה בתל-אביב, ולא יכולתי להכין כלום, ולא לכתוב כלום, וגם כשהגעתי למקום אמרתי בקיצור ובדיוק את מה שהרגשתי (דיברתי בשם קבוצה שלימה של אנשים שהיו חבריו, אבל מן הבחינה הזו הגשתי את מה שהרגשתי שהיה בו עבורי, וזה כנראה התאים מאוד גם לכל האחרות והאחרים, וגם אז הרגשתי כאילו שהמלים יוצאות במשורה ובחסכנות, כי הן לא באמת יכולות להתמודד עם האינות ועם ההעדר). בכל מקרה, תודה על הרשימה הרגישה והנוגעת, ממנהּ עולה עד כמה איריס היתה אהובה עלייך, ושוב נאלמות לי המלים.

    אהבתי

  3. שועי, תודה רבה על שקראת והגבת למרות שנאלמו המילים. גם אני מרגישה אזלת יד, ושהמלים יוצאות במשורה ובחסכנות ובנסיון לחוס על הקוראים שלא הכירו, כדי שלא יהיה עליהם עומס רגשי. לצערי אצלי המוות הוא בן בית – חצי ממשפחתי הגרעינית כבר אינה כאן, הורים ואח אהוב, ובין לבין עוד רבים שהכרתי כי זה טיבו של עולם. קשה להתמודד עם האינות וההעדר, גם כשהתחושה היא שהמצוקה כולה כאן בעולם הפיזי, ומי שהלכו השתחררו מכבליה של המציאות. מחשבות שיש לי – מי שמת בדרך כלל נשכח בהדרגה במשך השנים. אבל יוצאים מכלל זה הם אנשים שעסקו ביצירה – משוררים, אמנים, ולפעמים קורה בדיוק ההפך – שאחרי מותם פתאום יצירתם נחשפת ומשפיעה וזוכה להכרה שלא היתה שם בחייהם. גם זו חידה בעיני. הייתי רוצה לדעת שהם יודעים…

    אהבתי

    1. תודה רבה המחסנאית. היא ודאי לא רצתה שיהיה עצב, עשתה הכל כדי למנוע אותו – היה לה חוש הומור נדיר שהפך כל סיטואציה קשה לפחות מעיקה. חילקה לחברים מזכרות מהבית היפה שלה, ציוותה שלא תהיה לוויה ולא יהיה קבר לבכות לידו. עשתה הכל כדי למנוע מצב של סיעודיות, והצליחה לחמוק מכאן רגע לפני שהשלב הזה הגיע. היום כשאני חושבת על זה – נראה לי שבשירים יש משהו קל, פחות מחייב מיצירה ספרותית ארוכה, והשירים שלה אולי מכילים גם קלילות והומור, למרות שיש בהם עצב.

      אהבתי

  4. כל כך עצוב. במשך שבוע ניסיתי לשכנע את עצמי שזו סתם שמועה. ורד, עזרת לי להכיר את השכנה שאהבתי- קצת יותר. יהי זכרה ברוך. ותודה לך.

    אהבתי

    1. נגה, כל כך שמחה שנכנסת, ומצטערת שהאשליה התנפצה. אם לא קיבלת עותק מהספר, אשמח למסור לך, אנחנו כנראה שכנות ואיריס ודאי היתה שמחה לדעת שתקבלי גם את. כתבי לי בפרטי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s