השבוע התבשרתי לשמחתי ששני צילומים שלי מופיעים בגליון "פמיניזם" של המגזין 44Degrees. הדף שלי נמצא בקישור הזה.
כשאני שולחת צילומים ל"קול קורא" כלשהו, לעתים מפתיעה אותי הבחירה – אני בטוחה שמתוך מה ששלחתי תיבחר עבודה מסוימת, אבל דווקא היא נשארת בחוץ, והאוצר/ת בוחר/ת באחרת. פוסט זה מוקדש לסיפורן של 8 העבודות ששלחתי, כולן מניו יורק, ו"כולן היו בנותי" – צולמו בתקופה המשמעותית ביותר בחיי.
באותה תקופה, שוטטתי הרבה ברחובות מנהטן וברוקלין כשהמצלמה עלי וווקמן סוני צמוד לאוזני. ישנם כמה מאות נגטיבים מהשנים ההן, שפיתחתי בעצמי, אך רק כמה עשרות פריימים עברו את מסננת עיני הבוחנות והודפסו אז בהדפסת כסף על נייר אילפורד איכותי שנשמר היטב עד היום.
יום אחד אעבור שוב על הנגטיבים אחד אחד. יש לי הרגשה שיש שם פריימים שאז לא אהבתי, והיום ייראו לי ראויים לחשיפה. בינתיים הנגטיבים שוכבים במגירה, כאבן שאין לה הופכין.
ילדה במכונית
הילדה הזו היא לא אני אבל יש בה משהו ממני – המבט הסקרן החוצה. היא לא אני כי אני מעולם לא הייתי בסיטואציה שבה אימי הובילה אותי במכונית. לאמא היה רשיון נהיגה שהוציאה בעמל רב, אבל היא לא נהגה. תמיד טענה שאבי הרס את הבטחון העצמי שלה, ואולי היה בזה משהו, אבל האמת שהיא לא סמכה על עצמה מספיק כדי לנהוג במכונית, או להתגבר על הביקורת של אבא.
בתצלום הזה, מהשנה הראשונה בניו יורק, רואים היטב את השפעתו של רוברט פרנק עלי. פרנק היה אחד משלושת הצלמים שנחשפתי אליהם בשיעורים של מיכל רובנר בקמרה אובסקורה, ותחת השפעת העבודות שלהם החלטתי לנסוע לניו יורק.
בחלון הראווה
זהו חלון ראווה של חנות מפוארת בצד המזרחי של מנהטן, לא רחוק מוושינגטון סקוור. המנקין משכה את תשומת ליבי, בגלל המבט המתריס שלה. אין כאלה בובות בתל אביב. יחסיה עם המתקין שלה נלכדו בעדשת המצלמה. חבל ששוער הבניין יצא קצת מטושטש, הנוכחות שלו יכולה היתה לתרום לתחושה כאילו מדובר בסצינה מתוך סרט של היצ'קוק.
כובעים נשיים, כובע גברי
את שתי התמונות הללו צילמתי כמעט באותה שעה, באזור ה Upper East Side. ההתאמה בין ההשתקפות לסוג הכובעים היא בעיני "מזל של צלמים" שיש לצלמי רחוב. המציאות לפעמים יודעת לביים את עצמה יותר יפה ממה שהיה עולה בדמיונו של צלם סטודיו. אני תמיד מציגה אותן יחד, אבל למגזין שלחתי רק את ה"נשית". אולי זו היתה טעות.
את שרלוט האוסטרית, המודליסטית הראשית שלי – הכרתי בדירה הראשונה שבה התגוררתי בברוקלין, נשארנו חברות טובות לאורך כל התקופה של ניו יורק וגם כיום נשמר הקשר. היא היתה בחורה אנרגטית, מלאת חיים, ונראתה כמו שלגיה – שער שחור ועיניים ירוקות, עור חלק לבן. היא אהבה מאוד להצטלם ויש לי המון צילומים יפים שלה במגירות. כאן – באחד המשברים שלה. היו די הרבה כאלה, אהבות נכזבות שנלווה להן שברון לב גדול. מה שאהבתי אצל שרלוט – שאף פעם לא נתנה לשברון הלב להשפיע על הקשר הבא, וכל התנסות חדשה נחוותה שוב בהתלהבות וללא מעצורים.
לנה
לנה למדה איתי במרכז הבינלאומי לצילום במנהטן. היא הגיעה משבדיה. בשיחות בינינו אמרה שאין מה לקנא בבני גילנו בארץ שלה, כי השעמום שם גדול ולכן צעירים רבים עוזבים.
לתצלום הזה לא היתה אז משמעות מיוחדת בעיני – הוא נוצר כחלק מתרגיל בו התבקשנו לצלם, לפתח ולהדפיס בעצמנו פורטרט בצבע. אהבתי את הצבעוניות של הנייר עליו הדפסתי. לנה צילמה אותי ואני אותה. לא ייחסתי חשיבות לצילומים שהיא צילמה אותי, וחבל. זוכרת שמסרה לי "קונטקטים" (הדפסות מגע) של הנגטיב שצילמה בפורמט בינוני , וגם הם אבדו בערימת הצילומים. צריכה לחפש אותם. כעת, כשכמעט הכפלתי את מניין שנותי אז – ערכם של פורטרטים אלה לא יסולא בפז.
אישה וילדה בשדרה
אומנת שחורה וילדה לבנה, מראה שכיח במנהטן. התמונה צולמה בשדרה השניה או השלישית, ב Upper East Side. האישה נראתה לי מהורהרת – אולי חשבה על יום המשכורת השבועי, ועל התוכניות שלה לסוף השבוע.
צילמתי בגלל משחקי השחור לבן, ומשום שהזכירה לי את עצמי. גם אני הייתי "נאני" במשך תקופה מסוימת – אומנת של ילדים במנהטן. זו אחת העבודות שלאמריקאים/ות אין עניין בהן, ומי שעושה אותן הן "עובדות זרות", סטודנטיות ואחרות.
אישה יושבת
אני כבר לא זוכרת את הנסיבות בהן צולמה תמונה זו. זוכרת שהשכונה נמצאת בברוקלין, עברתי בה פעם אחת, ולא זוכרת בדרך מאן ולאן. האישה האירית ישבה שם בתנוחה של אחד ממנהיגי האומה האמריקאית, והביטה – כבר לא זוכרת במי. אולי היו שם ילדים ששיחקו ברחוב. מאוד שמחתי שהאוצר גבי יאיר בחר בתצלום הזה, שנים לאחר שצולם, לתערוכה "מיהי גיבורה" שאצר ברעות באביב האחרון.
פטריק
הבחור הזה עמד על גרם מדרגות בפתח בניין ברחוב 93, ב Upper East Side. בחליפה ובמעיל שלבש, והתסרוקת, נראה לי כמו ניו יורקי טיפוסי. ביקשתי ממנו רשות לצלם אותו והוא נענה בחיוך. הבטחתי שאשלח את הצילומים והוא רשם את שמו ואת הכתובת על פיסת נייר. בזמן שרשם צילמתי עוד פריים אחד, והוא זה שמופיע כאן. התמונה הזו הופיעה על כרטיס הביקור הראשון שלי כשחזרתי לישראל. לא כולם אהבו את זה. בחורה שמופיעה על כרטיס ביקור של צלם – דבר שגרתי. לעומת זאת צעיר יפה שמופיע על כרטיס ביקור של צלמת, זה מבלבל. ("אם את הצלמת, למה יש תמונה של בחור על הכרטיס?"). בחרתי בדימוי הזה משום שהיה בו כל מה שעשיתי אז בצילום – פורטרט שחור לבן, קומפוזיציה "נקייה"- פורמליסטית, ארכיטקטורה, צילום רחוב לא מבוים.
"סלפי" מול מראה
את הפורטרט העצמי הזה מהדירה הראשונה בה התגוררתי, בברוקלין, התלבטתי ולבסוף לא שלחתי למגזין 44Degrees . זהו לדעתי הצילום הכי יפה שצולמתי אי פעם, משום שנעשה בתקופה שבה היו לי הכי הרבה תקוות ואמונה ביכולות שלי, והעתיד היה פתוח. מציאת הזווית הנכונה כדי לקלוט את הלבה שפעפעה אז בתוכי, נראה שהצליחה כאן, במקרה לגמרי. שהרי קשה לתכנן צילום מול מראה – העדשה לא נמצאת ליד העין.
נפלאה ורד. איזה פוסט נהדר. אוהבת מאד את צילומי הילדים שלך. במיוחד זו שבמכונית. קורע! וגם את הסלפי. מרגש הסלפי כמו שסינדי שרמן מרגשת, אבל מכוון אחר.
אהבתיאהבתי
תודה רבה איריסיה, כל כך שמחה שקראת ואהבת. אכן נזכרתי בך כשהחלטתי להוסיף גם את ה"סלפי" לפוסט הזה… תודה על הקונוטציה של סינדי שרמן, זו מחמאה גדולה.
אהבתיאהבתי
וכל כך נהניתי לקרוא את הטקסטים הנילווים. ורד, משום מה רק עכשיו נעשה לי מנוי אצלך. איך לא נעשה לי עד עכשיו:)
אהבתיאהבתי
תודה יקירה, זה הדדי מאוד, גם אני חווה כך טקסטים + עבודות שלך.:)
אהבתיאהבתי
תמונות מקסימות. ראיתי אחדות מהן קודם, לא? בתערוכה אחרת? צילומי רחוב אהובים עלי מאד ומזכירים את צילומיה של ויויאן מאייר שהתגלתה לאחרונה ( היה סרט מקסים עליה וכעת מאבקים על הזכויות).
אהבתיאהבתי
תודה רבה המחסנאית, בזכותך התוודעתי אל ויויאן מאייר הנהדרת, והסגנון באמת דומה. אני חושבת שמשהו אבד לי במעבר משחור לבן לצבע, או במעבר מניו יורק חזרה לישראל, ואופי הצילומים השתנה. שלוש מהתמונות כאן הוצגו בתערוכה: "מיהי גיבורה" ברעות. האישה האירית, האישה עם הילדה ודמות המנקין בחלון הראווה.
אהבתיאהבתי
יפה מאוד ורד, גם הצילומים וגם הכתיבה. אהבתי.
אהבתיאהבתי
תודה רבה יוסי. ממישהו שיודע לספר יותר טוב מכולנו, זו מחמאה גדולה מאוד.
אהבתיאהבתי
ורד יקרה, מקסימים כולם. בדיוק קראתי לאחרונה ספר מרתק על ההיסטוריה של גריניץ' וילג' ואמנם חלק מהתמונות צולמו מחוץ למנהטן אך זה התחבר לי זה לזה (הספר והצילומים שלך) בדיוק.
אהבתיאהבתי
תודה רבה שועי. אני רוצה לקרוא את הספר הזה… מה שמו ומי המחבר?
ואני קיבלתי ממירי שחם המקסימה, ספר ששמו: "סיפורים מאליס איילנד", של ז'ורז' פרק עם רובר בובר, עם צילומים בשחור לבן. גם הוא נראה מעניין, עדיין לא הגעתי אליו (המחשב גוזל יותר מדי זמן במשך היום). מקווה שאקרא בשבועות הקרובים…
אהבתיאהבתי
ורד, מה שמירי נתנה לך הוא ספר נהדר (אבל פרק הוא באמת אחד הסופרים האהובים עליי גם כפרסונה). לגבי הספר שאצלי:
.John Strasusbauge, The Vilage, New York 2013
יש גם כותרת משנית ארוכה לכותר אבל משום מה הוורדפרס לא נותן לי להעתיק אותה כסידרה ובכל פעם שאני עובר שורה סדר המלים מתבלבל.
אהבתיאהבתי
תודה שועי. מבינה שקיים רק באנגלית ולא תורגם לעברית? אחפש…
אהבתיאהבתי
התענגתי על כל תמונה, ועל הטקסטים – לא פחות. אין שום סיבה שהאמונה ביכולת תרד עם השנים, גם אם המזל לא תמיד שיחק. את, ורד יקרה, תמיד נהדרת ושופעת כישרון.
אהבתיאהבתי
תודה רבה דליה יקרה. בכל זאת – בגיל עשרים ומשהו השמיים הם הגבול (או נקודת המוצא :)), בגיל מבוגר יותר כבר מודעים יותר למגבלות המציאות. תוך כדי התקופה הניו-יורקית חוויתי ירידה בשמיעה. יחד עם אובדן השמיעה חוש הראיה התחדד ואולי זה בא לביטוי גם בצילומים הללו, אבל ללא ספק האובדן הזה השפיע על הביטחון העצמי. כמה שנים לאחר מכן איבדתי אח צעיר, שקעתי בדיכאון עמוק והמצלמה "נשמטה" מידי לכמה שנים. אבל את צודקת – האמונה ביכולות היא משהו מאוד פנימי וחשוב לא לוותר עליו. בשנה האחרונה נוכחתי לדעת שגם צילומים ישנים מאוד עדיין "מדברים" וחלקם הוצגו סוף סוף בתערוכות צילום בארץ.
אהבתיLiked by 1 person
וואו!
איזו מוכשרת שאת, גם מצלמת מדהים וגם כותבת נפלא.
עושה חשק לראות תערוכת צילום שלך במוזיאון
עידו
אהבתיאהבתי
עידו יקר, המון תודה על האיחולים הללו. בינתיים מסתפקת בפלטפורמה הוירטואלית:) תודה תודה על המילים מחממות הלב.
אהבתיאהבתי
מדהימה ומוכשרת מאז ומתמיד!!
גם הצילומים וגם הניתוח שלהם, מקסימים ומרתקים!
כבוד גדול!! אחותי. הצלחת!
אהבתיאהבתי
תודה אחותי המפרגנת מאז ומתמיד, כל אחת מאיתנו בתחומים שלה. מחכה לבלוג שלך, אני בטוחה שהוא יהיה מעניין ומרגש לא פחות.:)
אהבתיאהבתי
ורד, התמונה שלך בראי פגז!
אהבתיאהבתי
תודה לביא, עברו הרבה שנים מאז:)
אהבתיאהבתי