בוקר ביפו – 9.7.2014

האדריכל אחמד דמיאטי, שתכנן את הבניין שלנו ב-1936, לא לקח בחשבון רקטות מעופפות מעזה. הוא לא תכנן מקלט וגם לא ממ"ד. ודאי שלא העלה בדעתו את התהפוכות הקרבות, וגם בדמיון הכי פרוע לא היה מצליח לחזות את התרחיש – צאצאי היפואים משגרים רקטות אל העיר, 67 שנים לאחר שאבותיהם גורשו ממנה.
הדירה שלנו נראית כמו אונייה ויש בה הרבה חלונות ודלתות למרפסת. טיל שיגיע מדרום יוכל להשתחל בנחת דרך חלון רחב בחדר השינה ולהתיישב ישר על הספה בסלון.

ברבע לשמונה שולחת את הילד לקייטנה ויוצאת לבדוק אם פתחו את הדלתות בבית הספר שממול בלילה כפי שהבטיחו, כי אין מקלט אחר בשכונה.  בפתח  מקבל את פני ג'ורג' השומר הוותיק,  לא דובים ולא יער, הוא טוען – בית הספר היה ויישאר נעול בלילות.  ג'ורג', יפואי נוצרי, מצביע נאמן של מפלגת העבודה כבר שנים. הנטייה שלו להגן על הממסד בדרך כלל, רק לעתים נדירות יעביר ביקורת. מהשיחה הקצרה בינינו משתמע שהפעם יש לו ביקורת קשה על שני הצדדים במלחמה שהתלקחה פתאום.

נפרדת מג'ורג' ושמה פעמי אל ד"ר סיקסיק חאלד, רופא השיניים שלי בעג'מי. צועדת ברגל לכיוון יהודה הימית, מחשבה חולפת – מעניין כמה מחברי השמאלנים היו מוכנים לפתוח את הפה בפני רופא שיניים מוסלמי. את ההמלצות קיבלתי דווקא מחברה ימנית בדעותיה… ומאז נוכחתי לדעת שהוא רופא מעולה.  את המחשבות קוטע צלצול הטלפון – על הקו הילד, מספר לי על אזעקה. אין צורך להרגיע אותו, בקייטנה יש מקלט, והכל בסדר. הסירנה לא פעלה ברחוב שלנו, לא שמעתי ולא ראיתי אנשים רצים להסתתר. אני במתח, למרות שהסביבה אדישה.

חוצה חורשה קטנה, עוברת ליד כנסיה ישנה בעלת ארכיטקטורה מיוחדת, ולצידה מבנה מוזנח שנראה כמו בית מלון. האם זו הכנסיה הקופטית שקראתי עליה באתר של צור שיזף? מסמנת לי לחפש פרטים נוספים – מי הקים אותה ומי משתמש בבניין כיום?
השעה עשר דקות לפני תשע, כשהאור נופל נכון כדאי לצלם כי זה ישתנה אחר כך. יש לי כמה דקות לצלם ולהמשיך הלאה.

בהמשך – בנין נטוש ובפינה שלט קטן דהוי: "לגור בתוך ציור". מיזם נדל"ני שכנראה לא צלח, הזנחה שמאפשרת לטבע לפרוץ אל בין קירות שותקים. פעם ראיתי טווס ליד הבנין הזה. הטווסים כבר נעלמו מיפו.

בית ברחוב יפת

ברחוב יפת, חלונות מושכים את תשומת לבי, ואני מצלמת. החלונות המחודדים מעל המלבניים מאפשרים כניסה של אור טבעי, גם כשהתריסים סגורים. בבניין שלנו שבנוי בהשפעת סגנון הבאוהאוס, אין כאלו חלונות.

בית ברחוב יפת

קצת לפני ביתו של רופא השיניים, חצר ובה דחליל אקטואלי בין עצי הרימון והלימון.

דחליל בחצר, עג'מי, רחוב אסף הרופא

מגיעה אל בית ד"ר סיקסיק.  מראה לו צילומי סטטוס, מבקשת חוות דעתו לאחר שרופא ב"מכבידנט" נזף בי, למה לא הגעתי מוקדם יותר לביקורת, כשיש נסיגת חניכיים ושלוש שיניים שצריך לעקור.
ד"ר סיקסיק מחייך – "אני מכיר את ההפחדות של מכבי, אל תקשיבי להם. תסתכלי על הצילומים – נסיגה היא דבר טבעי בגיל שלך, כל השיניים יציבות וטיפול פולשני רק יזיק.
אני מציע לא לגעת, רק להקפיד על ניקוי שיניים פעמיים בשנה, ועל היגיינה באופן קבוע. את השן הזו אפשר להשאיר וגם את זו, אם אפשר לעשות טיפול שורש, למה לעקור?
הייתי עוקר רק את שן הבינה, שמפריעה ואין בה צורך, בזה הם צודקים." והוא מסנן: "הם רוצים רק כסף…"
"לא יודעת", אני אומרת, "יש אצלנו נטייה לעקור כל בניין ישן, לבנות חדש במקומו. אולי גם רופאי השיניים כאלה…"
מספרת לו שהעקירה דרך "מכבי שלי" זולה מאוד, ויש הנחה על טיפול שורש. אני מתלבטת.
"לכי אליהם לעקירה, ותבדקי מה המחיר של טיפול שורש, תעשי מה שמתאים לך" הוא מקל עלי.
"וכמה מגיע לך על הייעוץ הזה?" אני שואלת. "כלום, זה בסדר" פוטר אותי בחיוך.
אני מאושרת, מודה לו אלף פעם, בחדר ההמתנה פציינטים מחכים, ולא נעים לי לשאול מה ידוע לו על המסגד שהקימה משפחתו רבת הפעלים ברחוב בית אשל בסוף המאה ה-19, גם שוכחת לאחל לו "רמדאן כרים".
יוצאת אל הרחוב, מצלמת גם את ביתו המפואר של הרופא, הסגנון תמיד סקרן אותי – משום מה מזכיר לי בית לבנוני, לא יודעת למה, הרי לא הייתי בלבנון אבל כך נראה בדמיוני בית שם, במיוחד הכיפה שלמעלה, חסרים רק הרים ברקע ושלג.

בית משפחת סיקסיק, עג'מי

פוסעת שוב ביפת, מגלה את החנות החדשה של חינאווי, לא זה שכולם מכירים אלא קרוב שלו שהיתה לו חנות קטנה ליד שדרות ירושלים, אצלו קניתי באופן קבוע עד שסגר, שמחה לגלות שפתח חנות חדשה ביפת. מוסרת ד"ש לליאון, הנכד הקטן שלו שלמד עם בני בגן השלום, מעון ערבי-עברי של נעמ"ת, כעת הוא ב"טביתא" והילד שלי בתל נורדאו. השפה יוצרת חיץ, מה שהיה נפלא ואפשרי בגיל הגן הולך ונעשה קשה יותר אחר כך.

ממשיכה הלאה, יש לי קצת זמן הבוקר, עוברת ליד בית המרקחת הירוק המיתולוגי. על הדלת שלט "סגור לרגל שיפוצים". הדלת פתוחה ואני נכנסת. בבית המרקחת הזה היה רוקח שידע הרבה. הופניתי אליו לראשונה ע"י שכני המנוח אבו חסן – "אם את רוצה לדעת מה היה כאן לפני 48, לכי אליו".
פאכרי ג'דאי, הרוקח הקשיש, הלך לעולמו לפני כמה חודשים. במקום נמצא בחור צעיר שמאפשר לי לצלם את החנות שקפאה בזמן ב- 48, עם הארונות הישנים וכסאות המתכת הצבועים בירוק.
"לא, השיפוצים רק של הכניסה, לא של הארונות" הוא מרגיע אותי. "אבל אל תצלמי יותר מדי, די די, מספיק…" הוא מזהה שבעל המקום, בנו של הרוקח הקשיש, מתקרב.

למרבית הפלא הבן זוכר אותי מהפעם הקודמת שבה תחקרתי את אביו, לפני 10 שנים… הוא מאוד שמח, שדווקא בעת הקשה הזו מישהי מתעניינת במה שהיה כאן לפני הנכבה, או אולי משום שאני זוכרת את אביו.
עדיין חסרה לי הפיסה בפאזל שאביו לא ידע לענות עליה – איפה נמצאים היום האדריכל שבנה את הבניין שבו אני חיה, והאנשים שבנה עבורם. "חג' דיב וחג' ח'ליל כותאב", כך נכתב על התוכנית מ-1936 שמצאתי בארכיון העירייה.
"כותאב או קוטוב?" הוא מנסה לפשפש בזכרונו. "אולי בלבנון, אולי בעמאן". "אתה בטוח שהם לא בעזה?" אני מבקשת להרגיע את מצפוני. "כנראה שלא, לפי השם הם היו עשירים, העניים ברחו לעזה, העשירים בעמאן או בלבנון, או אולי במקום אחר" הוא פוסק.
למה כל כך חשוב לדעת? למה בחרתי לגור בבניין שיש בו רוחות רפאים? למה מעסיק אותי איך זה קרה – אם הידיעה היתה פתאומית או שהיה להם זמן להתכונן? מה לקחו איתם ומה השאירו? איך יצאו מכאן- בספינה או על עגלה או במכונית? מי מקרוביהם עדיין כאן, האם היו שמחים לדעת שאני בדירתם ולא מישהו אחר?
בסיוטים שלי הגלגל מתהפך… זה סיוט אמיתי.

חוזרת דרך יהודה הימית, בפינה מבנה נטוש.

יהודה הימית, יפו

עוברת ליד מבנה שהיה שייך לעמידר, לפני כשנה התנוסס עליו שלט ענק של יזמי נדל"ן, השלט נעלם בזמן האחרון, והבניין עדיין עומד בשממונו. אולי עמידר חזרו בהם, הבניין לא נמכר והדירות יוצעו למחוסרי הדיור? קשה להאמין.

יהודה הימית, יפו

עולה במדרגות ביתי, השנה אין קישוטי רמדאן. השכנה אום חסן התאלמנה לא מזמן, והיא עצובה. המלחמה לא עושה אותה שמחה יותר. ב"עופרת יצוקה" איבדה 11 מבני משפחתה בהפצצות בעזה. ביניהם אחיה, יפואי לשעבר, שלא ראתה הרבה שנים. אני נכנסת לבדוק מה שלומה, מבקשת את הטלפון של החשמלאי שלה. כמו לסבתי מרים ז"ל, גם לשכנתי ספר גדול שנראה כמו "פייסבוק"- ליד כל מספר טלפון יש ציור שציירה כדי לזכור של מי המספר.
בטלוויזיה שידורי הרמדאן ממכה ומדינה, ולא חדשות אל ג'זירה. תודה לאל.
"הם רוצים אדוני אחד" היא מסבירה לי ומתכוונת להנהגה הישראלית "אדוני אחד, שכולם יהיו אותו דבר, יעמדו בשורה ככה, אותו דבר" מדגימה לי עם היד. "אבל בעולם יש כל מיני אנשים שמאמינים בכל מיני אלוהים".
אני מקשיבה. לא תמיד צריך להגיד משהו, אפילו אם יש מה להגיד.

סאכינה אבו שחאדה (אום חסן) עם הצמחים שלה

דיאלוג
הַיָּם הַזֶּה מַבָּטוֹ אֶל הָעִיר הָעַתִּיקָה
וְאוֹמֵר לָהּ: מַה שְּׁלוֹמֵךְ אִשָּׁה זְקֵנָה?
עָנְתָה לוֹ: בְּסֵדֶר אַךְ רַגְלַי כּוֹאֲבוֹת לִי
וּבָנַי רְחוֹקִים לִי לֹא עוֹזְרִים
וְאַתָּה הִיסְטוֹרְיָה יְשָׁנָה מַה שְּׁלוֹמְךָ?
אוֹי, הַזְּמַן עָשָׂה אֶת הַמִּשְׁקָל כָּבֵד עָלַי
הַסּוֹדוֹת הִתְרַבּוּ
וַאֲנִי גַּם אִישׁ זָקֵן בְּכָל זֹאת
תַּגִּידִי, אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת הָעֵצִים מִסְּבִיבֵךְ?
כֵּן, אַךְ הֵם נֶעֶקְרוּ כְּמוֹ שִׁנַּי מִפִּי
בְּכָל זֹאת אֲנִי אִשָּׁה זְקֵנָה
וְאַתָּה זוֹכֵר אֶת הָאֲנָשִׁים בְּתוֹכְךָ?
כֵּן, אַךְ הֵם נֶעֶלְמוּ
כְּמוֹ חֵלֶק מֵהַסּוֹדוֹת בְּרֹאשִׁי
בְּכָל זֹאת אֲנִי אִישׁ זָקֵן.

מוחמד אגואני