בוקר ביפו – 9.7.2014

האדריכל אחמד דמיאטי, שתכנן את הבניין שלנו ב-1936, לא לקח בחשבון רקטות מעופפות מעזה. הוא לא תכנן מקלט וגם לא ממ"ד. ודאי שלא העלה בדעתו את התהפוכות הקרבות, וגם בדמיון הכי פרוע לא היה מצליח לחזות את התרחיש – צאצאי היפואים משגרים רקטות אל העיר, 67 שנים לאחר שננטשה על ידי אבותיהם.
הדירה שלנו נראית כמו אניה ויש בה הרבה חלונות ודלתות למרפסת. טיל שיגיע מדרום יוכל להשתחל בנחת דרך חלון רחב בחדר השינה ולהתיישב ישר על הספה בסלון.

חדר שינה, אדריכל: אחמד דמיאטי, 1936

ברבע לשמונה שולחת את הילד לקייטנה ויוצאת לבדוק אם פתחו את הדלתות בבית הספר שממול בלילה כפי שהבטיחו, כי אין מקלט אחר בשכונה.  בפתח  מקבל את פני ג'ורג' השומר הוותיק,  לא דובים ולא יער, הוא טוען- בית הספר היה ויישאר נעול בלילות.  ג'ורג', יפואי נוצרי, הוא מצביע נאמן של מפלגת העבודה כבר שנים, גם בבחירות למועצה. הנטייה שלו להגן על הממסד בדרך כלל, רק לעתים נדירות יעביר ביקורת. מהשיחה הקצרה בינינו משתמע שהפעם יש לו ביקורת קשה על שני הצדדים במלחמה שהתלקחה פתאום.

נפרדת מג'ורג' ושמה פעמי אל ד"ר סיקסיק חאלד, רופא השיניים שלי בעג'מי. צועדת ברגל לכיוון יהודה הימית, מחשבה חולפת – מעניין כמה מחברי השמאלנים היו מוכנים לפתוח את הפה בפני רופא שיניים מוסלמי. את ההמלצות קיבלתי דווקא מחברה ימנית בדעותיה… ומאז נוכחתי לדעת שהוא רופא מעולה.  את המחשבות קוטע צלצול הטלפון – על הקו הילד, מספר לי על אזעקה. אין צורך להרגיע אותו, בקייטנה יש מקלט, והכל בסדר. הסירנה לא פעלה ברחוב שלנו, לא שמעתי ולא ראיתי אנשים רצים להסתתר. אני במתח, למרות שהסביבה אדישה.

חוצה חורשה קטנה, עוברת ליד כנסיה ישנה בעלת ארכיטקטורה מיוחדת, ולצידה מבנה מוזנח שנראה כמו בית מלון. האם זו הכנסיה הקופטית שקראתי עליה באתר של צור שיזף? מסמנת לי לחפש פרטים נוספים- מי הקים אותה ומי משתמש בבניין כיום?
השעה עשר דקות לפני תשע, כשהאור נופל נכון כדאי לצלם כי זה ישתנה אחר כך. יש לי כמה דקות לצלם ולהמשיך הלאה.

2014-07-09-08.02.57

בהמשך – בנין נטוש ובפינה שלט קטן דהוי: "לגור בתוך ציור". מיזם נדל"ני שכנראה לא צלח, הזנחה שמאפשרת לטבע לפרוץ אל בין קירות שותקים. פעם ראיתי טווס ליד הבנין הזה. הטווסים כבר נעלמו מיפו.

בית ברחוב יפת
בית ברחוב יפת

ברחוב יפת, חלונות מושכים את תשומת לבי, ואני מצלמת. אולי ישמשו אותי ואת שכנתי מייסר סרי בספר המשותף שרצינו להוציא: "יפו – בישולים וסיפורים".
החלונות המחודדים מעל המלבניים מאפשרים כניסה של אור טבעי, גם כשהתריסים סגורים. בבניין שלנו שבנוי בהשפעת סגנון הבאוהאוס, אין כאלו חלונות.

בית ברחוב יפת

קצת לפני ביתו של רופא השיניים, חצר ובה דחליל אקטואלי, בין עצי הרימון והלימון אזכור ל"צעקה" של מונק.

דחליל בחצר, עג'מי, רחוב אסף הרופא
דחליל בחצר, עג'מי, רחוב אסף הרופא

מגיעה אל בית ד"ר סיקסיק.  מראה לו צילומי סטטוס, מבקשת חוות דעתו לאחר שרופא ב"מכבידנט" נזף בי, למה לא הגעתי מוקדם יותר לביקורת, כשיש נסיגת חניכיים ושלוש שיניים שצריך לעקור.
ד"ר סיקסיק מחייך – "אני מכיר את ההפחדות של מכבי, אל תקשיבי להם. תסתכלי על הצילומים – נסיגה היא דבר טבעי בגיל שלך, כל השיניים יציבות וטיפול פולשני רק יזיק.
אני מציע לא לגעת, רק להקפיד על ניקוי שיניים פעמיים בשנה, ועל היגיינה באופן קבוע. את השן הזו אפשר להשאיר וגם את זו, אם אפשר לעשות טיפול שורש, למה לעקור?
הייתי עוקר רק את שן הבינה, שמפריעה ואין בה צורך, בזה הם צודקים." והוא מסנן: "הם רוצים רק כסף…"
"לא יודעת", אני אומרת, "יש אצלנו נטייה לעקור כל בניין ישן, לבנות חדש במקומו. אולי גם רופאי השיניים כאלה…"
מספרת לו שהעקירה דרך "מכבי שלי" זולה מאוד, ויש הנחה על טיפול שורש. אני מתלבטת.
"לכי אליהם לעקירה, ותבדקי מה המחיר של טיפול שורש, תעשי מה שמתאים לך" הוא מקל עלי.
"וכמה מגיע לך על הייעוץ הזה?" אני שואלת. "כלום, זה בסדר" פוטר אותי בחיוך.
אני מאושרת, מודה לו אלף פעם, בחדר ההמתנה פציינטים מחכים, ולא נעים לי לשאול מה ידוע לו על המסגד שהקימה משפחתו רבת הפעלים ברחוב בית אשל בסוף המאה ה-19, גם שוכחת לאחל לו "רמדאן כרים".
יוצאת אל הרחוב, מצלמת גם את ביתו המפואר של הרופא, הסגנון תמיד סקרן אותי – משום מה מזכיר לי בית לבנוני, לא יודעת למה, הרי לא הייתי בלבנון אבל כך נראה בדמיוני בית שם, במיוחד הכיפה שלמעלה, חסרים רק הרים ברקע ושלג.

בית משפחת סיקסיק, עג'מי
בית משפחת סיקסיק, עג'מי

פוסעת שוב ביפת, מגלה את החנות החדשה של חינאווי, לא זה שכולם מכירים אלא קרוב שלו שהיתה לו חנות קטנה ליד שדרות ירושלים, אצלו קניתי באופן קבוע עד שסגר, שמחה לגלות שפתח חנות חדשה ביפת. מוסרת ד"ש לליאון, הנכד הקטן שלו שלמד עם בני בגן השלום, מעון ערבי-עברי של נעמ"ת, כעת הוא ב"טביתא" והילד שלי בתל נורדאו. השפה יוצרת חיץ, מה שהיה נפלא ואפשרי בגיל הגן הולך ונעשה קשה יותר אחר כך.

ממשיכה הלאה, יש לי קצת זמן הבוקר, עוברת ליד בית המרקחת הירוק המיתולוגי. על הדלת שלט "סגור לרגל שיפוצים". הדלת פתוחה ואני נכנסת. בבית המרקחת הזה היה רוקח שידע הרבה. הופניתי אליו לראשונה ע"י שכני המנוח אבו חסן – "אם את רוצה לדעת מה היה כאן לפני 48, לכי אליו".
פח'רי, הרוקח הקשיש הלך לעולמו לפני כמה חודשים. במקום נמצא בחור צעיר שמאפשר לי לצלם את החנות שקפאה בזמן ב- 48, עם הארונות הישנים וכסאות המתכת הצבועים בירוק.
"לא, השיפוצים רק של הכניסה, לא של הארונות" הוא מרגיע אותי. "אבל אל תצלמי יותר מדי, די די, מספיק…" הוא מזהה שבעל המקום, בנו של הרוקח הקשיש, מתקרב.

2014-07-09-09.52.30

למרבית הפלא הבן זוכר אותי מהפעם הקודמת שבה תחקרתי את אביו, לפני 10 שנים… הוא מאוד שמח, שדווקא בעת הקשה הזו מישהי מתעניינת במה שהיה כאן לפני הנכבה, או אולי משום שאני זוכרת את אביו.
עדיין חסרה לי הפיסה בפאזל שאביו לא ידע לענות עליה – איפה נמצאים היום האדריכל שבנה את הבניין שבו אני חיה, והאנשים שבנה עבורם. "חג' דיב וחג' ח'ליל כותאב", כך נכתב על התוכנית מ1936 שמצאתי בארכיון העירייה.
"כותאב או קוטוב?" הוא מנסה לפשפש בזכרונו. "אולי בלבנון, אולי בעמאן". "אתה בטוח שהם לא בעזה?" אני מבקשת להרגיע את מצפוני. "כנראה שלא, לפי השם הם היו עשירים, העניים ברחו לעזה, העשירים בעמאן או בלבנון, או אולי במקום אחר" הוא פוסק.
למה כל כך חשוב לדעת? למה בחרתי לגור בבניין שיש בו רוחות רפאים? למה מעסיק אותי איך זה קרה – אם הידיעה היתה פתאומית או שהיה להם זמן להתכונן? מה לקחו איתם ומה השאירו? איך יצאו מכאן- בספינה או על עגלה או במכונית? מי מקרוביהם עדיין כאן, האם היו שמחים לדעת שאני בדירתם ולא מישהו אחר?
בסיוטים שלי הגלגל מתהפך… זה סיוט אמיתי.

חוזרת דרך יהודה הימית, בפינה מבנה נטוש.

יהודה הימית, יפו
יהודה הימית, יפו

עוברת ליד מבנה שהיה שייך לעמידר, לפני כשנה התנוסס עליו שלט ענק של יזמי נדל"ן, השלט נעלם בזמן האחרון, והבניין עדיין עומד בשממונו. אולי עמידר חזרו בהם, הבניין לא נמכר והדירות יוצעו למחוסרי הדיור? קשה להאמין.

יהודה הימית, יפו
יהודה הימית, יפו

עולה במדרגות ביתי, השנה אין קישוטי רמדאן. השכנה אום חסן התאלמנה לא מזמן, והיא עצובה. המלחמה לא עושה אותה שמחה יותר. ב"עופרת יצוקה" איבדה 11 מבני משפחתה בהפצצות בעזה. ביניהם אחיה, יפואי לשעבר, שלא ראתה הרבה שנים. אני נכנסת לבדוק מה שלומה, מבקשת את הטלפון של החשמלאי שלה. כמו לסבתי מרים ז"ל, גם לשכנתי ספר גדול שנראה כמו "פייסבוק"- ליד כל מספר טלפון יש ציור שציירה כדי לזכור של מי המספר.
בטלוויזיה שידורי הרמדאן ממכה ומדינה, ולא חדשות אל ג'זירה. תודה לאל.
"הם רוצים אדוני אחד" היא מסבירה לי ומתכוונת להנהגה הישראלית "אדוני אחד, שכולם יהיו אותו דבר, יעמדו בשורה ככה, אותו דבר" מדגימה לי עם היד. "אבל בעולם יש כל מיני אנשים שמאמינים בכל מיני אלוהים".
אני מקשיבה. לא תמיד צריך להגיד משהו, אפילו אם יש מה להגיד.

DSC_0079
סאכינה אבו שחאדה (אום חסן) עם הצמחים שלה

דיאלוג

הים הזה מבטו אל העיר העתיקה
ואומר לה: מה שלומך אישה זקנה?
ענתה לו: בסדר אך רגלי כואבות לי
ובניי רחוקים לי לא עוזרים
ואתה היסטוריה ישנה מה שלומך?
אוי, הזמן עשה את המשקל כבד עליי
הסודות התרבו
ואני גם איש זקן בכל זאת
תגידי, את זוכרת את העצים מסביבך?
כן, אך הם נעקרו
כמו שיני מפי
בכל זאת אני אישה זקנה
ואתה זוכר את האנשים בתוכך?
כן, אך הם נעלמו
כמו חלק מהסודות בראשי
בכל זאת אני איש זקן.

(מוחמד אגואני)

מודעות פרסומת

30 מחשבות על “בוקר ביפו – 9.7.2014

  1. ורד יקרה, תודה על הפוסט הזה. בעזה היתה לפנים קהלה יהודית גדולה. בשלב מסוים של המאה השבע עשרה היו ירושלים,עזה ודמשק המרכזים היהודיים הגדולים ביותר באיזור, וגם בקהיר היתה קהילה עשירה. היהודים חיו עם המוסלמים, סחרו איתם, אלו שמחו בשמחתם של אלו ואלו נעצבו בעצבונות של אלו. נכון שלעתים נתחדשו מהומות של הסתה דתית (על ידי מוסלמים קיצונים)– אבל כללית, אנשים חיו טוב אלו עם אלו. ואם אז אפשר היה, מדוע אי-אפשר היום?

    אהבתי

    1. תודה רבה שועי, שקראת והגבת. עזה או יפו?:) על החיים המשותפים ביפו אני יודעת. אפילו הסמל החשוב ביותר של יפו- השעון, נבנה בזכות שיתוף פעולה יהודי- מוסלמי-נוצרי. בטקס הנחת אבן הפינה הוחלט על תפילה משותפת- כל אחד בבית התפילה שלו, באותה שעה התפללו במסגדים, בבתי הכנסת ובכנסיות. לאחר מכן היה טקס ברחבה שבמקום, ובו ניגנה תזמורת ראשון לציון. ויש עוד הרבה סיפורים. הבעיה שהחביות הריקות משני הצדדים משמיעות הרבה רעש וגם קולות נפץ, ולא מאפשרות לחיות בהרמוניה.

      אהבתי

      1. ורד, התכוונתי לעזה. גם ביפו לפרקים. למרות שאחרי מהומות 1921 ו-1929 נעשה המצב בין יפו ומנשיה ובין השכונות הדרומיות של תל אביב מתוח למדיי וגם במאות הקודמות קשה לומר שהיתה זו עיר פסטורלית של שיתוף. עם זאת, אני חושב שכיום יפו, חיפה, עכו הם איים של דו קיום אפשרי. הלוואי שיכולתי לדור בעיר יהודית-ערבית או ערבית-יהודית. הקונסטלציה המשפחתית קצת מכבידה על האפשרות הזאת.

        אהבתי

    2. לפי התפיסה המוסלמית יש להתייחס בסובלנות אל היהודים כל עוד הם בני חסות, ואזרחים סוג ב'.
      כך זה היה עד תחילת הציונות והעליות שבאו בעקבותיה. שווי המשקל התערער במהירות. בד בבד התעוררה הלאומיות, בשני הצדדים.
      אפשר לקרוא על התהליכים הללו בספרו מאיר העיניים של הלל כהן "תרפ"ט".
      תוכלי לקרוא עוד גם כאן:
      http://wp.me/pXLKy-1QS

      אהבתי

  2. זה מעניין, על התיישבות בעזה לא ידעתי. במאות הקודמות כמעט לא היו יהודים ביפו, שהיא אגב עיר קדושה לנוצרים בלבד, לא ליהודים ולא למוסלמים. במאה ה-19 המצב השתנה, ובמשך כמה עשרות שנים היה דו קיום, נכון שלא לאורך זמן.
    אני חושבת שמי שבוחר לחיות באחד מהאיים של דו קיום (יפה המילה "אי" ולא "בועה"), מתוך רצון אמיתי להיפתח גם אל מנהגים שונים, תרבות אחרת, זוכה בגדול. עבורי חיים בסביבה הומוגנית יהיו קשים מאוד אחרי הניסיון של חיים ביפו. ייתכן שמסיבה זו אשאר כאן תמיד. הפרספקטיבה שונה כשחיים זה בצד זה.

    אהבתי

  3. יום יפואי עמוס וזכינו לסיור מושכל ומודגם בצילומיך היפים.
    זה הזוי שבתוך כל הרצף הזה של חיי היום יום ושל המירקם העדין בין השכנים יש חשש נורא כזה לפגיעה. באמת מי יכול היה להעלות על דעתו שזה אפשרי ביפו. שזה אפשרי בעזה.
    קיבלתי הסבר שהטילים לא באים מהצד – לא דרך החלונות, אלא רק מלמעלה כך שקומה למטה, בחדר מדרגות זו גם הגנה סבירה.

    אהבתי

  4. תודה המחסנאית, אכן הזוי ולא טבעי, ביפו מרגישים היטב את שני המישורים- זה של היום יום, המרקם העדין בין שכנים, יחסי המסחר, קשרי עבודה וחברות, והמתח הפוליטי שמרחף בחלל כל השנה. למשל הג'נטריפיקציה היא טיל מוחשי יותר מהרקטות הזמניות מעזה. אני מרגישה צורך לספר על יפו שחיים בה בני אדם רגילים לגמרי, ואין להם קרניים גם כשהם מאמינים במוחמד, משום שאני נתקלת יותר ויותר באנשים שמכירים ערבים רק באמצעות ערוץ זה או אחר, או דרך הסתה שמתעצמת בעתות משבר.
    תודה על הטיפ, גם אני הבנתי שהטילים באים רק מלמעלה, אבל אצלנו יש רק קרקע וקומה ראשונה, מצאנו פינה מתחת לבוידעם (תקרה כפולה) שנותנת אשליית ביטחון.:)

    אהבתי

  5. ורד היקרה, יהודים תמיד היו ביפו, את בית הכנסת הלובי ביפו העתיקה את מכירה? הוא משנת 1740. אשר למסגד סיקסיק, הוא נבנה בשנת 1895 לערך על ידי בן משפחה שהיה נשוי ליהודיה. הם מכרו את כול רכושם ובשנת 1904 היגרו מיפו, המסגד נסגר. דניאל אורן הינו הבן של איסמעיל סיקסיק ורבקה סיקסיק. נרטיבים יש ללא סוף. אכן יפו קדושה לנוצרים ואם נבחן את ההיסטוריה הם אילו שתמיד היו כאן. המוסלמים הגיעו הנה בכיבושים השונים שיפו עברה ובתור כפרים שלמים של מהגרי עבודה בעיקר במאה ה 19. עובדות יש בלי סוף צריך רק לחפש. זה מאוד סקסי לספר נרטיב אולם לא תמיד הוא תואם את המציאות.

    אהבתי

  6. תודה ספי על התגובה. את כל מה שכתבת אני יודעת, גם את הסיפור על משפחת סיקסיק רבת המעללים שדניאל אורן המנצח הוא אחד מצאצאיה, ואחד אחר פושע מבוקש ע"י המשטרה הבריטית. כתבתי "כמעט לא היו יהודים", לא כתבתי שלא היו יהודים כלל, וגם את תולדות בית הכנסת הלובי ששימש גם כחאן אני מכירה, ומכירה גם את אהרון המקסים שמתחזק אותו היום.
    במאה ה-18 מתחילות עליות לארץ ישראל, אפשר לקרוא את כל ההשתלשלות בויקיפדיה. רובם לא מתיישבים ביפו. היישוב היהודי ביפו גדל ומתבסס במאה ה-19, לאחר שנפוליון החריב את העיר וחייליו טבחו בתושבים (לא יהודים) ב1779.
    סיפורים יש הרבה, ונרטיבים בלי סוף.
    במסגרת תפקידך כנציגת קשרי קהילה- כפי שקראת- אנחנו עדיין מחכים למקלט…

    אהבתי

  7. את קצת מבלבלת, אני לא נציגת קשרי קהילה שמטפלת במקלטים וכדומה. טיפלתי ברחוב במסגרת קשרי קהילה. במסגרת הועד, בהתנדבות טיפלתי אז בפתיחת המקלט ברחוב נעם. ממה שהבנתי ממך עכשיו המקלט סגור בלילות וזה הועבר לטיפול.

    אהבתי

  8. מאמר מרגש ומרתק. תודה. כמו חלקי פאזל שמתחברים. הלואי ומנהיגי האיזור היו טורחים להכיר אחד את השני, ולשלב ידיים למען דרי המקום, ולא רק עמלים במלחמות…

    אהבתי

  9. תודה רבה מירה יקרה, הנה לפחות שני דברים טובים קרו בזכות הפוסט הזה- האחד, יצא לי להכיר אותך, והשני- בזכות ספי סוף סוף נגלה לנו מיקום המקלט השכונתי, והוא פתוח.:) שלא נצטרך לו…
    הלואי שמנהיגי האזור יטרחו להכיר זה את עמו של זה, לא דרך טילים, ושיהיה כבוד הדדי, שילוב ידיים למען כל תושבי האזור. משהו חייב להשתנות כי הסבל רב כל כך.

    אהבתי

    1. עופרה יקרה, תודה רבה על המילים האלו. אני חדשה יחסית- רק 11 שנים ביפו, ועדיין מחברת פיסות של פאזל זו לזו. מכיוון שיש פה כל כך הרבה רבדים ושכבות, במקום פאזל שלם אחד מתקבלת שמיכת טלאים.:)

      אהבתי

  10. הי ורד
    את כותבת לי הקיר בבלוג היפואי מידי פעם אז עכשיו תורי…
    הבית הנטוש הזה שכתבת עליו ביפת זהו בית הספר הפרוטסטנטי לבנים שנסגר לפני זמן רב. פעם היה לו מבנה נוסף בחניית העפר מולו. המנזר הקופטי המדהים, ובמיוחד מגורי הנזירים הנטושים הוא אחד המקומות היותר מסקרנים בעיניי ביפו. את יכולה להגיע לשם למיסה בימי שבת בין 10-12, הכנסייה קטנה ואינטימית ומורכבת בימינו בעיקר מארתריאים המגיעים לשם אבל התפילות שלהם מערבות הרבה מוסיקה ושירה. אחרי זה הולכים כולם למגורי הנזיר היחידי שגר שם לשתות תה. אנשים מאוד נחמדים ומקבלים אורחים בכיף. יש שם הרבה היסטוריה בחצר.

    לביא

    אהבתי

  11. לביא יקר, הבלוג היפואי שלך הוא אחד היפים והמרגשים שיצא לי לפגוש באינטרנט.
    תודה על המידע המרתק, אני ביפו 11 שנים ועדיין לא ביקרתי בכנסיה הקופטית. נראה לי שאעשה זאת בשבת הקרובה. האם היה שם בעבר מנזר, או מלון אורחים, או גם וגם?

    אהבתי

    1. תודה רבה
      :-)

      גם וגם. הקופטים היו פעם קהילה גדולה וגאה ביפו, כיום נותרו רק כמה משפחות. במקום נותר נזיר יחידי החי שם בגפו במשך השבוע. בשבתות הוא מקבל חיזוק המגיע מירושלים לטובת המיסה. הוא נשלח לכאן לאחר שקודמו בתפקיד קפץ אל מותו מהכיפה האדומה של הכנסייה בשנות ה90…
      תיכנסי לראות את הבאר המטורפת שנותרה שם ליד בריכת המים ועץ התותים

      אהבתי

  12. היי ורד אני רניה אשתו של ד"ר חאלד סיקסיק .היה לי ממש כיף לקרא את הפוסט שלך זה היה מעין מסע קצר בין שבילי יפו ,אני ילידת יפו והאמת שככה לא יצא לי להתעמק ביופיה של יפו אל תביני אותי לא נכון אני מהשרופים על יופייה של יפו, לדעתי היא אחת הערים הכי יפות עלי אדמות אך לצערי לפעמים מרב שאנחנו לחוצים וככה בריצת מרתון עם הזמן שחומק לנו מבין האצבעות אנחנו שוכחים לנשום את אוויר הים של יפו.התרשמתי מאד ממה שכתבת על בעלי והתרשמתי יותר שהצלחת מפגישה ראשונית לקבע את האישיות שמאחורי החלוק הלבן ויש לציין שצדקת בכל מילה ומילה הוא אכן בן אדם חייכן עם נשמה טהורה לא חמדן אופטימי נורא ורואה את העולם בצבע ורוד.מאחלת לך הצלחה תמשיכי להאיר את עיננו בתמונותייך היפות והמרתקות ותמשיכי לחקור את יפו :)

    אהבתי

  13. רניה יקרה,
    כל כך מרגשת התגובה שלך כאן, כל כך שמחה שנכנסת וקראת!
    עבורי יפו מהווה חלק מזכרונות ילדותי, ותמיד היה בה קסם ומיסתורין והרבה יופי, גם כשהיתה מוזנחת. רכבנו לכאן על אופניים, כילדה בת 14 הלכתי פעם ברגל מחוף ה"סלע" בבת ים עד בית החולים "דונולו" לבקר את דודתי שאושפזה שם. מאז השתנה כל כך הרבה אבל היופי וגם המיסתורין עדיין קיימים.
    ביקרתי במרפאה וגם טופלתי אצל ד"ר סיקסיק כמה פעמים בשנים האחרונות, כך שזו לא פעם ראשונה. אישך הוא אדם מקסים ורופא מצוין והסתימות מחזיקות מעמד.:)
    שוב – ריגשת אותי מאוד, תודה רבה ושתמיד תראו ברכה, בריאות ונחת ואהבה!

    אהבתי

  14. תודה לפוסט המקסים שהעיף אותי לשנות עלומיי היפים ועורר בי געגועים עד לכאב, לימי לימודיי, שבהם ערכנו סיורים בסמטאות העתיקות לצייר ולצלם אותם.. בחלומותיי אני גרה ביפו בבית אבן ישן עם מרפסת צופה לים..

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s