בכל שנה בעונה הזו, אני נזכרת בשקדיות של ליפתא. בפברואר 2003 הצטרפתי למפגש בין חברי עמותת "זוכרות" עם כמה מתושבי הכפר שגורשו ממנו ב1948, ובניהם, אשר חיים כיום במזרח ירושלים. אחד המקומות היפים והציוריים, במיוחד בעת פריחת השקדיות הרבות. זוכרת שרציתי לצלם שם כל בית וכל פינה. זהו הכפר היחיד שנשאר כמעט שלם לאחר הנטישה, וכל הנסיונות להופכו לעוד "פנינת נדל"ן" עם קניון מסחרי עלו בתוהו לעת עתה. משתפת כאן כמה צילומים מאותו ביקור – שרידי הכפר והתושבים שסיפרו את סיפורם וערכו תפילה משותפת בסוף המפגש. ניסיתי אז וגם היום לדמיין איך נראה הכפר כשהיה שוקק חיים, עם ילדים מתרוצצים בין הבתים, נשים עם סלים על ראשן, סוסים, חמורים, עיזים וכבשים רועות. שואלת את עצמי מה היה נגרע מכוחה ומבטחונה של מדינת ישראל לו היתה מאפשרת לפחות ל"נוכחים הנפקדים" בעלי האזרחות הישראלית, לשוב ולחיות בכפר. נכון שהיה יוצר תקדים, אבל במקומות שבהם אפשרי (ויש כמה וכמה כאלו, איקרית ובירעם רק שתי דוגמאות), מדוע לא לעשות את המחווה האנושית הזו, ולאפשר בכך גם שימור של תרבות מקומית בעלת מסורת של שנים רבות?
באתר מנהל השימור של רשות העתיקות נכתב: "בתקופה הביזנטית שכן במקום יישוב בשם "נפטו" ובתקופה הצלבנית כפר בשם "קלפסטה", שממנו שרד מבנה מרשים הנמצא סמוך לגרעין הכפר. במאה ה-16 מנה הכפר כ- 400 נפש ומאז התפתח בהדרגתיות." נזכרת בביקור במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, בתערוכה של כלי עבודה עתיקים הוצג גם צילום של פלאח פלסטיני בכפר שבשומרון, שמשתמש באותה מחרשה גם בימינו. עמדה לידינו אישה בלבוש חרדי, ואמרה לילדיה: "הוא מהכפר שלידינו." זה המחיש לי את האבסורד- מצד אחד מקימים מוזיאונים לשמר בפורמלין את התרבות בת אלפי שנים, שורשי התרבות היהודית מתקופת המקרא, ומצד שני- הורסים ומחבלים ביישובים של שוכני מערות, מרוקנים כפרים מיושביהם והופכים אותם לבתי רפאים, במקרה הטוב, או מבצעים בהם "שימור מוחק"- הופכים אותם לבתי מגורים לעשירים בלבד, בעלי צביון שונה לחלוטין מזה שהיה במקום. בליפתא למרבה המזל החברה להגנת הטבע וגופים אחרים, הצליחו למנוע את התוכנית הזו. לא דווקא כדי להנציח זכרם של אלו שחיו שם. בשימור הטבע, דאגה לחי ולצומח אנחנו אלופים. בני האדם הם כבר סיפור אחר.
© צילומים: ורד נבון – כל הזכויות שמורות
מהסוף להתחלה 
ורד יקרה, אני מניח שהבחינה האמיתית של כולנו תגיע כאשר נוכל לספר זה עם זה, ערבים ויהודים, את סיפורה של הארץ הזאת (למרות הנראטיבים השונים) מבלי שכל צד ייראה באחר צר ואויב, אלא בני הארץ השונים (דתות, לאומים וכיו"ב) ייראו בכל אחד אחר שותף שווה לחיים בארץ, לבניין הארץ, ולסיפורה של הארץ.
אהבתיאהבתי
שועי, תודה שקראת, התבוננת והגבת. :) אני חוששת שהרגע הזה יגיע כשכולם יחד יכירו בטעויות של שלוש הדתות המונותיאיסטיות, בחשיבות היתר שיש לכל אחת מהן בעיני עצמה, ובסכסוכים שגרמו, ויקראו לאיחוד או לפחות שיתוף פעולה ביניהן. זה יקרה ודאי באחרית הימים, כלומר תמיד בזמן עתיד… בביקורי בציפורי שמתי לב עד כמה הסיפורים סבוכים זה בזה, בנויים שכבות על גבי שכבות ומחליפים תפקידים לאורך ציר הזמן. למשל: היהודים בציפורי הקדומה מרדו בשלטון הרומאי והיישוב חרב כליל. מאוחר יותר, בתקופת המשנה, צאצאיהם תמכו בשלטון הרומי (לקחי העבר) והיישוב פרח. בתקופתנו- היישוב המוסלמי סאפוריה התקומם נגד המדינה שקמה ונמחק עד היסוד במלחמת העצמאות. על התחושות שלי בביקור ההוא אנסה לכתוב בפוסט נפרד…
אהבתיאהבתי