סנטה קלאוס מגרינפוינט

הייתי בחופשת מולדת כשהטלפון צלצל בבית הורי בחולון, בשלוש לפנות בוקר. על הקו היתה ז'נט, אמנית סינית-קנדית שהתגוררתי בדירתה השכורה באותו זמן, פתרון דחוק וזמני לאחר פרידה כואבת מבן זוג. ז'נט זו לא ידעה לחשב את הבדלי השעות, בקול מתנצל הודיעה שבעלת הדירה הקטנטנה אותה חלקנו יחד, ציוותה עליה לעבור לדירה אחרת בבנין, שגודלה זעיר עוד יותר- 25 מ"ר, ועלי למצוא מקום אחר. שבוע לאחר השיחה הזו טסתי חזרה לניו יורק, נחתתי שבועיים לפני תחילת הלימודים, ובטרם פג ה"ג'ט לאג" התחלתי לחפש דירה. דירתה של ז'נט היתה ממוקמת במקום הטוב ביותר במנהטן – בצד המערבי השקט, מרחק 5 דקות הליכה מבית הדקוטה שלפתחו נרצח ג'ון לנון 20 שנים קודם כן, לא רחוק מביה"ס לצילום ששכן בעברו המזרחי של הסנטרל פארק. אבל מנהטן יקרה, חיפשתי בברוקלין, קרוב לרכבת L המובילה אל הוילג', בגלל הצורך בחדר גדול, שישמש אותי לצילום, ואם אפשר- גם חדרון שאוכל להחשיך, לפתח ולהדפיס בשחור לבן.

צילום פולארויד, ברוקלין 1989. ברקע- מגדלי התאומים
צילום פולארויד, ברוקלין 1989. ברקע- מגדלי התאומים

במהלך חיפושי הגעתי אל דירה מרווחת בגרינפוינט, שבה התגוררה בחורה מדרום אמריקה ושמה ג'יזל. אמנם נרתעתי קצת משלל פסלוני ישו ומריה הקדושה שהחזיקה במטבח, אך אני לא הגבלתי את עצמי למגורים עם יהודים בלבד, רציתי לחוות את ניו יורק האמיתית, לא התעקשתי לחפש את הישראלים ואת היהודים. הבחורה עשתה רושם טוב. גם הסכימה שחדרון קטן נוסף שהיה שם ישמש כחדר חושך. המחיר היה נמוך יחסית למנהטן, ושיקולים אלו עשו את שלהם. עברתי לגור בדירה. במשך חודשיים וחצי הכל היה טוב. אני למדתי ב Upper East Side,  והגעתי רק בערבים. שמחתי על החדר המרווח שיכולתי להפוך לסטודיו קטן בעת הצורך. את שכר הדירה- 350$ שילמתי לג'יזל לפני תחילת כל חודש, והיא דאגה להעביר את הצ'ק אל בעל הדירה שלא פגשתי.
לאחר שלושה חודשים, יום לאחר שקיבלה את תשלום חודש דצמבר, הודיעה לי ששלחה את הצ'ק יחד עם שלה אל בעל הבית, אבל היא עוזבת ליוון, אביה שחי שם הזמין אותה. "תהני, הדירה כולה שלך עד סוף דצמבר, אני לא יכולה למסור לך את שמו של בעל הבית והטלפון שלו, אבל הוא כבר ייצור איתך קשר" הבטיחה. לא עזר כלום – היא סירבה לתת את הפרטים. למחרת עזבה את הדירה ומאז לא שמעתי ממנה.

שרלוט, ברוקלין 1990
שרלוט, ברוקלין 1990

נשארתי לבדי, עם החתולה שהשאירה אחריה ג'יזל חסרת הרחמים, בדירה גדולה, היחידה בקומה, אחת מתוך שלוש בבניין הזה, בית עץ ברוקליני טיפוסי. בקומת הקרקע חנות כלשהי- בקומה הראשונה אני, ובקומה שמעלי אישה אירית קשת יום, סרת רוח וכבדת גוף, עם שני בניה הבוגרים, אחד מהם לוקה בנפשו. שמעתי את צעדיה הכבדים במדרגות, פתחתי את הדלת ושאלתי אם תוכל לתת לי את פרטי בעלי הדירה שלי. היא סירבה בתוקף. התברר שהבחורה שעזבה השביעה אותה שלא תמסור. תוך כדי שאנחנו מדברות, החתולה חמקה החוצה. האישה הסתכלה עליה ואמרה:
"She has a rash on her neck, You should put her to sleep" "יש לה פריחה בצוואר, את צריכה להרדים (להרוג) אותה". הרמתי את החתולה ונכנסתי הביתה. הייתי צעירה וחמת מזג, בכעס סיננתי לעצמי בעברית: "את תלכי לפניה!". לו ידעתי מה עומד לקרות הייתי נוצרת לשוני. מאז נזהרת מאוד שלא "לאחל" אפילו לשונאי דברים רעים… כשבוע לאחר מכן, נשמעה ערב אחד שעטת פילים דוהרים על רצפת העץ שמעל תקרת חדרי. קול חבטות ולאחר מכן דממה. כעבור זמן לא רב סירנה של אמבולנס וצעדי אנשים עולים ויורדים במדרגות. הבנתי שקרה משהו רע, אולי הבן הלוקה בנפשו, אולי הבן השני היה שתוי… באותם רגעים הרגשתי הכי בודדה ומבוהלת שאפשר. לו הייתי בסיטואציה הזו כיום, ודאי הייתי עולה על המטוס הראשון, מבטלת את הלימודים וחוזרת לישראל. כנראה הייתי אמיצה כי לא ידעתי מספיק כדי לפחד… להתקשר למשפחה ודאי לא יכולתי – רק זה היה חסר, שידעו שאני לבדי בבניין עם שני מופרעים שאולי רצחו את אימם, בעל הבית לא ידוע ואולי עוד מעט ידפוק בדלת ויזרוק אותי החוצה.

בחדר המדרגות, ברוקלין 1988
בחדר המדרגות, ברוקלין 1988

עברתי את הלילה איכשהו, התקשרתי ליובל, ידיד ישראלי שהרגיע: "אל תתרגשי, הדירה טובה, השכונה מצוינת, חפשי שותפ/ה וחכי שבעל הבית יתקשר". אבל אני לא הייתי שקטה. עברו עוד כמה ימים ואין כל סימן לבעל הבית. בחנוכה הקפדתי להדליק את כל הנרות שמונה ימים, אך נס לא קרה… והנה כבר ה- 20 לדצמבר, כמה ימים לפני חג המולד, שלג רך מכסה את העיר, קור מקפיא בחוץ. ביאושי אני יורדת לרחוב- שדרת מנהטן, נכנסת לחנות שמתחת לבית, שואלת את המוכר אם ידוע לו מי בעל הבנין שאני מתגוררת בו. "אני לא יודע" הוא אומר, אבל אני חושב שהוא גר כאן בשדרה". ממשיכה ללכת בשדרה המקושטת ומנצנצת לכבוד החג. חנות ועוד חנות, שואלת ואיש לא יודע. עוברת לצד השני, ממשיכה לשאול- אצל הספר, בחנות הפולנית של דגים כבושים, בחנות חשמל, מצלצלת באינטרקום של בניינים, אנשים מנסים לעזור אבל לא יודעים. חוזרת שוב לצד הרחוב שלי, כמעט אומרת נואש, למזלי מנסה בעוד חנות אחת שפספסתי קודם- ואז התרחש הנס, מישהו הכיר את בעל הבית: "את רואה את הבניין ההוא שם עם הדלת האדומה? בקומה השלישית, שם בעל הבניין שלך גר, שמו מר הייזלווד". הייזלווד, את השם הזה לא אשכח כל חיי. ניגשתי מיד לבניין, צלצלתי באינטרקום, הזדהיתי והדלת נפתחה. עליתי במדרגות לקומה השלישית, על הדלת היה זר עגול מענפי אשוח שעליו כתוב באותיות עליזות: "Merry Christmas". דפקתי בהססנות. את הדלת פתח קשיש חייכן, כבן 80, מר הייזלווד. "מי את?" שאל. הסברתי שאני שותפתה של ג'יזל, היא עזבה ובאתי לחדש את החוזה."מאיפה את?" שאל. עניתי: "מישראל". "מקום יפה, אבל יש שם מלחמות" אמר. "כמה שילמת לג'יזל?" אמרתי "350 דולרים". "ובכן, שכר הדירה בדירה הזו הוא 500 $, וזה מה ששילמה ג'יזל.  בחודשיים האחרונים היא שלחה צ'קים ללא כיסוי. אני מאמין לך שהיא רימתה גם אותך, ולכן לא אחייב אותך על מה שכבר שילמת. אם את רוצה, נחדש את החוזה, ומשום שהיית ישרה, שכר הדירה יהיה 460$ במקום 500".
וכך היה. יצאתי משם ואורות השדרה חייכו אלי לפתע, לא הייתי בטוחה אם נדיב היה האיש מטבעו, או שחמל עלי, או אולי לפני חג המולד הלב נפתח – הרגשתי כאילו פגשתי זה עתה את סנטה קלאוס.
המשכתי לגור בדירה הזו כמו "אלכסנדר המאושר" עוד כמה חודשים. האישה מלמעלה לא חזרה, אך גם בניה נעלמו. חברים באו לבקר, התאמנתי בצילום פורטרטים בחדר רחב הידיים, פיתחתי והדפסתי תמונות. באביב עבר לגור איתי בשותפות ידיד שהיה אז סטודנט, היום דוקטור לגאולוגיה בקראקוב. עם תום הלימודים נשארתי עוד כמה חודשים, וחזרתי לישראל בחורף הבא- ב3 לינואר, 13 ימים לפני פרוץ מלחמת המפרץ של 1991, ומתקפת הסקאדים הראשונה, כדי לחוות ביעותים מסוג שונה… הפעם כבר לא הייתי אמיצה, אבל הייתי בבית, לא היה לאן לחזור.

שרלוט על הגג
שרלוט על הגג, ברוקלין 1990
מודעות פרסומת

10 מחשבות על “סנטה קלאוס מגרינפוינט

  1. תמיד מחיכת מחיכת לאורך כל הסיפור, ובסופו העיניים שלי דומעות. אולי כי ה-3 בינואר הוא תמיד תאריך שמציין מעברים, או סיום והתחלה.(אצלנו) .
    השנה התאריך הזה מציין את האזכרה של אבא. וה-16 בינואר, היום בו נפל הסקאד הראשון היה יום הולדתי. הייתם אצלנו בבית. זוכרת?

    אהבתי

  2. בהחלט, גם אני חשבתי על זה, שאין צירופי מקרים בהיסטוריה שלנו… את היית בהריון ראשון, חזקה ואמיצה מול הסקאדים, הראשון- מתנה מפוקפקת ליום הולדתך, נפל בערך קילומטר מהבית. ואני – כל רכושי מיטלטל במכולה בבטן אוניה באוקיאנוס, ואני בדירתכם הקטנה והחמימה, מתה מפחד ולא מבינה איך כל השאר אדישים…

    אהבתי

  3. סיפור יפה ורד. סיפורי ניו יורק. איזה כרך ענק. כמה אפשר להיות בודד בו וכמה אפשר גם להנות ממנו… הסיפור שלך מזכיר לי את הסרט עישון עם הסיום שהוא סיפור קריסטמס קטן בשחור ולבן עם תום וויידס. בכל אופן עלה לי באסוציאציה. אני חושבת שחזרת גם כן יומים לפני יום הולדתי לזיקוקי הדינור של סדאם חוסין, מי שהשאיר אותי הלומת קרב זמן רב.

    אהבתי

  4. תודה מיקי, על המילים ועל ההשוואה… עישון של ווין וואנג יצא כמה שנים מאוחר יותר אם לא טועה, באמת מזכיר את ברוקלין שאני חוויתי, החזיר אותי לשם…
    מתאים לך להיות גדיה, כמו אחותי:) וסדאם חוסיין זה באמת היה צורר, השאיר גם אותי הלומת קרב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s