ציפורי וציפור הנפש (1) פגישה עם עלי אל אזהרי

זה היה אמור להיות עוד מפגש של ארגון חלונות – ארגון ידידות ישראלי פלסטיני, בקומת קרקע ברחוב טרומפלדור, יוזמה של אישה מיוחדת ויוצאת דופן ששמה רותי עצמון. באותה תקופה התגוררתי ליד כיכר רבין והשתתפתי בלא מעט הפגנות. בנקודה מסוימת הפריעה לי ה"סטריליות" – העובדה שכמעט לא נוכחים ערבים, והדיבורים על שלום עם פלסטינים, היו בערך כמו לדבר על פריזאים בלי לבקר בפריז. גם את ערביי יפו לא הכרתי. כשהגעתי למפגשי חלונות הרגשתי כמו הלך תועה במדבר שהגיע אל מקור מים. לא היה קל – הרבה פעמים מצאתי עצמי נעה בחוסר נוחות על מושבי, בשיחות עם פלסטינים, חלקם מהשטחים, שהגיעו כדי לספר על החיים תחת כיבוש. צעיר מרמאללה סיפר על הקושאן שיש לסבו על אדמה בנתניה, צעיר משכם הרגיש חופשי וסיפר על המאבק של צעירים כמוהו בחיילי האויב הציוני. נסעתי לדרום הר חברון, למסיק זיתים באזור שכם, לאיקרית ובירעם, לליפתא ולכפרים אחרים נטושים של "נוכחים נפקדים", למפגש עם בני שבט עזאזמה בישוב לא מוכר בנגב, יום אחד הסעתי אישה ותינוק עם שיתוק מוחין מהמחסום ליד טול כארם אל בית חולים שערי צדק ובחזרה. דברים שנודעו לי במפגשים ההם כבר אי אפשר היה שלא לדעת.

ובערב חורפי אחד, בשנת 2001, הגיע עלי אל -אזהרי לספר את סיפורו. עלי, כיום תושב יפו, סיפר שנולד ב1948, בספוריה. במילותיו – "שבועיים לאחר שמדינת ישראל פרצה לכפרי". מתוך יותר מרבבת תושבי הכפר, נותרו בו 400 בלבד, אשר קיבלו אשרת שהייה מהממשל הצבאי והמשיכו להתגורר במקום. אביו של עלי היה השייח מוחמד עבד אל מג'יד אל- אזהרי, בוגר אוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, ופוסק נודע, זכה להכרה במעמדו כמנהיג דתי ועל שער ביתם הוצב שלט: "מקום קדוש". כחצי שנה לאחר מכן, ב-7 לינואר 1949, ניתנה פקודת הגירוש שלא השתמעה לשתי פנים: כל מי שיימצא בכפר מקץ 48 שעות יירה.
עלי המשיך ותיאר איך איבד את זהותו כמה פעמים בחייו -בפעם הראשונה כשנעקר מכפרו בגיל חצי שנה, בפעם השניה כשהתברר לו שבטעות הוא חוגג את יום הולדתו ב1 ביולי, אך לפי רישום ביומן של אביו יום הולדתו  חל ב-30 ליולי, בעונת התאנים והענבים, וכך מבן מזל סרטן הפך להיות בן מזל אריה. ופעם שלישית, כאשר תעודת הזהות הכחולה נפלה מאופניו ואבדה, ואיתה גם זהותו כיליד ספוריה, כי בתעודת הזהות החדשה כבר לא רשמו את מקום הלידה. הוא המשיך וסיפר על הנכבה של כפרו – המכתבים ששיגר אביו אל ראשי המדינה דאז: בן גוריון, בן צבי, יו"ר הכנסת, שרי הדתות הפנים והאוצר וכו', ובהם שטח את בקשתו להשיבו לספוריה יחד עם אותם 400 שלא גורשו מיד עם כיבוש הכפר, ולנהוג בו שוויון, כפי שנהגו בכומר ובנזירות שלא גורשו מהכנסיה הקדושה חנה. וכך כתב: "אם חפצים אתם, בני יצחק, שמדינתכם, הוולד הרך, תעמוד על רגליה, שומה עליכם לחסנה בצדק ושוויון". "כלום דת משה מצווה לגרש אנשים מבתיהם, או שמא כך פסק התלמוד או המשנה?" הוסיף והיקשה.
התשובה לא בוששה לבוא: בגיל שלוש או ארבע, התעוררו בני ספוריה במקומם החדש – הכפר אל-רינה ליד נצרת, לקול פיצוצים עזים שעלו מכיוון ספוריה, מרחק 5 ק"מ משם. נסתם הגולל על השיבה- מדינת ישראל פוצצה את הבתים עד היסוד. הקרן הקיימת לישראל נטעה בו יער עצי אורן.

ביקור בציפורי
בית ישן בציפורי, מרץ 2012

עלי הוא אדם כריזמטי מאוד. יש אנשים שמרגעי ההיכרות הראשונים הופכים להיות יקרים ללבי, ללא ספק עלי הוא אחד מהם, ואני בטוחה שרבים שהכירו אותו חשים כך. יש קסם רב בהופעתו – האנושיות, הניסוחים השנונים והרהוטים, הדרמטיות, חוש ההומור המיוחד לו. אבל היה שם משהו נוסף שגרם לי לשבת מרותקת ופעורת פה – האיש הזה, שנולד בתאריך שבו אחי הגדול נולד- 30 ליולי, ובעל טמפרמנט דומה לשלו, מחזיק בעוד פרט בביוגרפיה שלו שקשור אלי: המקום בו נולד, הוא המקום בו נולדתי אני מאוחר יותר, במושב שהוקם בסמוך לחורבות ספוריה. הורי עזבו מרצונם החופשי, כאשר הייתי בת חצי שנה, הוריו גורשו מכפרם בכוח כשהיה בן אותו גיל.
משחזרת את זיכרון המפגש שנחקק בתודעתי, בעזרת כתבה מצולמת ממעריב שחולקה באותו ערב, על ביקורו בציפורי-ספוריה עם חיים הנגבי ב 1995, כתבה ששמורה מאז במגירה ובלבי. מסופר בה על תקוותיהם של פליטי ספוריה, "שהיו מלבלבות בראשית הסתיו, זמן התכנסותה של העצרת הכללית של האו"ם". עשרות פליטים היו מתקבצים בביתו של אביו של עלי בכפר א-רינה, סביב מקלט הרדיו, במטרה לשמוע מה תחליט העצרת הכללית בעניינם. "אחת הדאגות הגדולות של הפליטים היתה, שהשיבה תתפוס אותם לא מוכנים, שהיא תהיה חטופה ובהולה כמו המלחמה וכמו המנוסה. לפיכך הם תיכננו הכל מראש, לפרטי פרטים. אבי, למשל, תלה את מפתח הבית שלנו בספוריה בהישג יד, על הקיר, ליד הקוראן. הוא קנה גלאביה חדשה, נעליים צהובות, מחרוזת וכסא מיוחד, שלא השתמש בהם, אלא הועידם לזמן שלאחר השיבה. בקולי קולות התנהלו הויכוחים: מהי הדרך הקצרה ביותר לספוריה: האספלט או העפר? כמה כבשים ישחטו? ומאיזה זן. על איזה עץ יתלו את הזבחים, ומי יזמין את מי לחאפלה?"
עוד סיפר על  סבתא אל חאג'ה אמנה, סבתו הנערצת, שנהגה לתאר את השדים והרוחות: "אוווה… אל תשאל.  ספוריה שרצה ג'ינים. לא כולם היו רעים. יש ויש". היא סיפרה לי כיצד נתקלה בהם פעם אחת, ערב הכיבוש. היא השכימה קום לפני עלות השחר, והובילה מטען חיטה על גב בהמה לטחנת הקמח בנצרת. הג'ינים ארבו לה ליד "אל קסטל", המעיין המפורסם בכניסה לכפר, התנפלו עליה והפילו אותה ארצה. הטובים שבג'ינים המשיכו באותו זמן להתנדנד להנאתם על הנדנדות של ילדי הכפר, שהיו קשורות בין העצים. "אבל כיום", אמרה אל-חאג'ה, "אין יותר ג'ינים. כולם הצפינו. כשנכנסו היהודים ברחו הג'ינים".

מנזר סנטה אנה, ציפורי, מרץ 2013
מנזר סנטה אנה, ציפורי, מרץ 2013

לאחר שעלי סיים לספר את סיפורו, קמתי נרגשת ואמרתי: "אני תמונת המראה שלך. נולדתי במושב ציפורי, 12 שנים אחריך. אבי החליט להגר לישראל לאחר שמנהל האוניברסיטה בטהראן שבה עבר את מבחני הקבלה בהצלחה, קרא לו לשיחה ורמז בעדינות: "יש לי רק שני מקומות לסטודנטים חדשים. אבל שמעתי שקמה מדינת היהודים, למה שלא תנסה להתקבל שם?" וכך קרה שהגיע לישראל ב-1949, עם תקוות גדולות לחיים טובים יותר, במקום שאליו הרגיש מיד שייכות. אין לנו לאן לחזור, השערים חזרה כבר ננעלו."
לא זוכרת כל מה שנאמר שם באותו ערב. זוכרת שההיסטוריון שלמה זנד, שנכח בחדר, המשיל את הקמת המדינה לאדם שקפץ מבניין בוער ונפל על גבו של אדם אחר. התפתח ויכוח על זכות השיבה, בינו ובין עלי, כששניהם, לשעבר חברים במצפ"ן, מתבצרים כל אחד בלאומיות שלו. הרוחות התלהטו למרות שברור היה ששני הצדדים בויכוח הזה הם אנשי שלום, כי זה טיבם של דיונים פוליטיים, מהר מאוד הם מגיעים למבוי סתום ממנו אין מפלט החוצה.

קברו של רבי יהודה הנשיאה, נכדו של ר' יהודה הנשיא מטבריה, אשר התיישב בציפורי הקדומה, הנהיג את הסנהדרין, ערך וחתם את המשנה. הקבר הפך להיות קדוש גם למוסלמים שנוהגים להתפלל בו עד היום
קברו של רבי יהודה הנשיאה, נכדו של ר' יהודה הנשיא מטבריה, אשר התיישב בציפורי הקדומה, הנהיג את הסנהדרין, ערך וחתם את המשנה. הקבר הפך להיות קדוש גם למוסלמים שנוהגים להתפלל בו עד היום

יצאתי מהערב הזה נסערת. החוויה היתה שונה, לא של "אנחנו והם" כמו במפגשים אחרים, אלא של ישות אחת טראגית. הגעגועים לציון הפכו להיות געגועים לספוריה. לראשונה בחיי קיבל המקום בו נולדתי משמעות. רציתי לשמוע עוד, כמו אדם שנקשר אל מי שהכאיב לו, משום שגרם לו להרגיש משהו ביחס לעברו. הורי עזבו ב-1958 את קיבוץ מלכיה, שהיו בין מייסדיו, שהו תקופה קצרה בנהלל, הגיעו אל ציפורי שבה נולדתי, ומשם המשיכו אל חולון ושם עברה ילדותי. סיפור המשפחה שלי כמו לקוח מהאתוס הציוני, והנה בא עלי אל אזהרי וטלטל את עולמי, את האמיתות שגדלתי עליהן.

אפשר להגיד שבאותו ערב, ובאופן אבסורדי דווקא סביב סיפור המקום בו נשמתי את נשימות חיי הראשונות, נסדקה הזהות שלי כ"ציונית", ומכאן והלאה הסדק הלך והתרחב.

פגשתי את עלי עוד פעם או פעמיים בחלונות, סיפר שנולדה לו תינוקת ושמה יסמין. הבנתי שהוא נשוי עם אישה יהודיה, חי בין העולמות. שאלתי אם ירצה לנסוע יחד לציפורי-ספוריה ולהסריט את הביקור המשותף. חשבתי שיהיה מרתק לעשות זאת. איכשהו החלום לא התממש. בהמשך עברתי ליפו, נרשמתי לקורס ערבית שלו, שמחתי שהצטלבו דרכינו שוב. עלי הוא אחד המורים המרתקים ביותר שהיו לי. ערבית לא הצלחתי ללמוד, הפכתי לאמא ולא המשכתי לקורס הבא, אבל למדתי ממנו קצת על מקורות העברית, שהוא בקי בה יותר ממני.

עד אז ביקרתי בציפורי רק עוד פעם אחת מאז שעזבתי כתינוקת –  כנראה בדרך אל או בחזרה מטיול בצפון עם הורי, עצרנו וצילמנו את הבית הראשון שלי שנשאר כפי שהיה – אי שם בסוף שנות ה-80 או תחילת ה-90. המפגש בחלונות עורר בי צורך גדול לנסוע ולגלות עוד על ההיסטוריה של המקום, אבל נסעתי רק בשנה האחרונה, על הביקור והרשמים שהותיר בי אכתוב בפוסט נפרד.
לאחרונה נודע לי שנעשה סרט על סיפורו של עלי אל אזהרי, בידי הבמאי אבי מוגרבי, ושמו: פעם נכנסתי לגן. אני מקווה שהפוסט הזה יעשה נפשות לסרט שמוקרן כעת בסינמטק, ויעלה למודעות את סיפוריהם הכואבים של הנוכחים הנפקדים באשר הם.

לקריאה נוספת:
סיפורה של פאטמה נאסר, על הגירוש, ההגליה, הפליטות והחזרה לפלסטין

סריקה של הכתבה שהתפרסמה במעריב ב1995- ביקור של עלי אל-אזהרי וחיים הנגבי בציפורי

 

עץ בצד הדרך, ציפורי העתיקה, מרץ 2012
עץ בצד הדרך, ציפורי העתיקה, מרץ 2012
מודעות פרסומת

4 מחשבות על “ציפורי וציפור הנפש (1) פגישה עם עלי אל אזהרי

  1. ורד,

    נהנתי מאוד לקרוא. עוד דוגמא לכמה שהכל פה מסובך…

    כפי שאת בוודאי יודעת ציפורי הייתה עיר חשובה בגליל בימי בית שני ועוד יותר אחרי חורבן הבית. בין היתר התגורר בה רביא יהודה הנשיא, עורך המשנה.

    כמו כן בציפורי התגוררו הוריה של מריה אמו של ישו וישו נולד כנראה בבית לחם הגלילית ולא בבית לחם שביהודה כשאמו הייתה בדרך אל הוריה ( מנזר סנטה אנה שהזכרת נקרא על שם חנה, אמה של מרים).

    בקיצור מדובר במקום בעל היסטוריה ארוכה ומפוארת, שלא לדבר על הנוף והאוויר. אני מקווה שבהמשך הטרילוגיה תתיחסי גם לזה :-)

    אהבתי

  2. תודה אורן, הפוסט הזה הוא אחד משלושה, בשני התכוונתי להרחיב על מה שתיארת, עדיין לא הספקתי לכתוב אותו. המקום הזה הוא מיקרוקוסמוס של הארץ הזו, ללא ספק. כולם עברו בו והשאירו רשמים… מקום מרתק, והנוף מדהים. שמחה שנולדתי שם, ולפעמים חושבת לחזור.

    אהבתי

  3. "אפשר להגיד שבאותו ערב, ובאופן אבסורדי דווקא סביב סיפור המקום בו נשמתי את נשימות חיי הראשונות, נסדקה הזהות שלי כ"ציונית", ומכאן והלאה הסדק הלך והתרחב.". כתוב מרתק ויפה, שואב ומטריד. הקונפליקטים בין החינוך המובנה וההשרדותי שלי לבין האי צדק המכאיב הזה צפים חזק כאן. את כותבת נהדרת.

    אהבתי

  4. ריקי, המון תודה. ניסחת מדויק את הקונפליקט, זה בדיוק זה- החינוך המובנה וההישרדותי, מול אי הצדק המכאיב. ומדהים שאותו אי צדק בדיוק, נגרם ליהודים שחיו כאן לפני אלפי שנים, מידי הרומאים, כאשר העזו למרוד. אזכיר את זה בפוסט הבא… שמחה שאת עוקבת ומפרגנת, תודה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s