הרומן שלי עם הקיבוץ

התגייסתי בתקופה מעניינת – בין ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת לחתימה על הסכם שלום, קצת אחרי שנשלח מכתב הקצינים למנחם בגין והוקמה תנועת שלום עכשיו.
כמו הרבה צעירים אז, בחרתי בנח"ל כי האמנתי באמת ובתמים בשלום, שוויון ואחוות עמים… לא אהבתי צבא. בטירונות במחנה 80 סבלתי, את שאר השירות הצבאי אני זוכרת כאחת התקופות היפות בחיי.
בקיבוץ האם – קיבוץ מבוסס ליד הכנרת, החיים היו פשוטים ויפים – שימשנו בחדווה כוח עבודה זול במטעי הבננות והתמרים, וכשהסתיימה העונה נשלחנו להתייסר במשמרות ארוכות ומשעממות במפעל פלסטיק מקומי. הקצו לנו מקלט ששימש כמועדון, ושם רקדנו לצלילי להקת תמוז, סגול כהה, תחיית קרידנס קלירווטר ודרך הלבנים הצהובות של אלטון ג'ון.
העניינים התחילו להסתבך כשעברנו אל קיבוץ היעד – קיבוץ קטן בצפון הארץ, ששכן בתוך הנוף היפה ביותר בעולם, והענף המשגשג ביותר שלו היה… ילודה. כאן אפשרו לנו חופש בחירה- הבנות בין בתי הילדים, המכבסה, המטבח וחדר האוכל, הבנים בענפי הפלחה, המטעים, הבקר, הלול, המוסך והמסגריה… מסתבר שהייתי פמיניסטית בלי לדעת אפילו – רציתי חופש ועצמאות, ושליטה גם בתחומים שנחשבים גבריים. עם עוד שלוש או ארבע בנות גרעין שיצאו לעבוד בפלחה, מרדתי גם אני במוסכמות ואתגרתי את המערכת…

צעד ראשון: השיגי שליטה טכנולוגית
הוצאתי רשיון על טרקטור. המשק איפשר לכל מי שרצו, ואני עברתי את המבחן על ג'ון דיר ירוק, או שמא היה זה מייסי פרגוסון אדום? רשיון על טרקטור היה סמל סטטוס.

צעד שני: כל מה שאתם יכולים אני אעשה טוב יותר
מה חשבתי לעצמי כשביקשתי לעבוד במסגריה? למרבה הפלא קיבלתי אישור. לבשתי בגדי עבודה כחולים שהפכו שחורים אחרי שעה שעתיים, חבשתי מסכת רתכים ובסוף יום העבודה המפרך גם הכנתי לי שולחן קטן מברזל, קצת עקום אבל מי מדקדקת… השולחן הזה, הוכחה לניצחון הרצון נשאר איתי שנים, ועבר אל בית ההורים שם שכן בפינת מרפסת עד היום בו פירקנו את הבית.
כבר לא זוכרת כמה זמן החזקתי מעמד במקצוע הזה- שבוע או קצת יותר. לפני שפתחתי בקריירה חדשה –

מוצג מס' 1 – שולחן עקום

כל מה שלא הורג, ממית
עברתי לעבוד בלול, לבשר… כל עבודה היתה כשרה, ובלבד שלא אשלח אל בית התינוקות, כך חשבתי לעצמי… אבל מהר מאוד הבנתי שהעבודה הזו מזיקה לנפש. היינו שלושה- ש', מ' ואני, קיבלנו אפרוחים רכים, העמסנו משלוחי בוגרים, את המתים פינינו למה שנקרא בסלנג המקומי: "אושוויצון", והפצועים, הפסחים והצולעים עברו לשימוש פנימי במטבח הקיבוץ. תוך יומיים הפכתי צמחונית, ונשארתי כזו עוד שנה שנתיים, עד שהצלחתי להדחיק את החוויות הקשות. עד היום אני נזכרת לפעמים בלול ההוא כשמטגנת שניצלים, והודפת את הזיכרון אל תאים אחוריים במוח…  עזבתי אחרי כמה שבועות, ואז סוף סוף הגעתי אל מקום בו אפשר היה לנשום: ענף הנוי.

מוצג מס' 2- המרסס

הפכתי להיות בעלת "מקצוע חופשי". מי שניהל את העניינים עבד גם כאקונום (אחראי על המזווה הקיבוצי). הוא הסביר מה לעשות ואני השכמתי עם שחר לגן לעובדו בזיעת אפי – כאן גוזמת ורדים, שם מנכשת עשבים ושותלת פטוניות, לימים זכיתי בתפקיד נחשק עוד יותר: אחריות על משק החי שהקים משוגע לדבר, צפר וחוקר חיות, ונראה כמו שמורת טבע קטנה בשיפולי ההר. בפינת החי הזו חיו כבשים, צבאים, תיש עקשן, אווזים עצבניים, ברווזי מנדרין צבעוניים שהשתכשו בבריכה קטנה,  חמור  ושני קופי סנאי קטנים. כל בוקר הגעתי אל חדר האוכל, ובנוסף לארוחת הבוקר שלי חיכתה גם המכסה היומית לסלט לקופים, שהייתי קוצצת בדיוק לפי ההוראות: שני תמרים, שתי תאנים, כמה אגוזים, חופן בוטנים, מלפפון טרי, חסה, גמבה ואולי עוד משהו ששכחתי. עם הזמן חשתי התמרמרות הולכת וגוברת מאחורי גבי: חברי הקיבוץ ביקשו לדעת למה לקופים יש פריבילגיות בעוד בני אדם צריכים להסתפק בחביתה משעממת, גבינה לבנה וסלט פשוט.
ממרחק של זמן אני יכולה להגיד בוודאות מלאה: הייתי מאושרת, ולא ידעתי עד כמה. הפער בין רצונות למימוש שלהם היה הקטן ביותר ביחס לכל תקופה אחרת בחיי: בבוקר שבת ירדנו ברגל אל הבניאס שהיה אז פתוח וחופשי לכולם. טיילנו עד הטנק הסורי שנפל ושקע במים בששת הימים, או שנשארנו ליד המפל הגדול, שכשכנו במים וקראנו ספר.
"אהבה חופשית" לא היתה מושג ערטילאי- זוגות שהתאהבו עברו לגור יחד בקלות ובלי סיבוכים מיותרים, נוצרו קשרים עם מתנדבות/ים מאירלנד, בחלקם הפכו לקשרי נישואין שמחזיקים מעמד עד היום.
לא נעים להודות אבל חיי התרבות היו עשירים יותר מאלו שאני חווה בעיר הגדולה, מהסיבה הפשוטה שהרבה מזה מומן ע"י התקציב הקיבוצי – סרטים, הרצאות, הצגות והופעות שהגיעו לקיבוץ או שהיתה הסעה מאורגנת לאיילת השחר, וערבים שארגן "ועד תרבות", חלקם ביוזמת בני הגרעין. למשל "ערב מחאה" שהגרעין שלי הפיק: שירי וודסטוק, בוב דילן וג'ון באאז, קטע ממחזה של ברכט בהפקה מקומית והקרנת סרט האנימציה המצמרר- "התליין".

כשהפייסבוק התרחש בחיים עצמם- ערב מחאה חברתית, מוצג מס' 3: הגיטרה שלי

האכילה מפרי עץ הדעת
אחרי שהשלמנו פרקים מרתקים נוספים שזר לא יבינם- בט"ש, חל"ת, היאחזות בהר דב ושוב קיבוץ, השירות הצבאי הגיע לסיומו. חלקנו עזבו מיד, אני הייתי אז עם החבר הרציני הראשון שלי, והיה לנו טוב, רק שהחיידק כבר התיישב בראש ולא נתן מנוח – רצינו ללמוד. ועוד לימודים שאין בהם שום תועלת כלכלית- הוא רצה ללמוד ספרות ופילוסופיה, אני התלבטתי בין קולנוע ואנתרופולוגיה.
כללי הקיבוץ היו כאלה: אלו שיישארו שנה נוספת יתקבלו לחברות בקיבוץ, בכפוף להצבעה באסיפה. השנה עברה והיינו לפני ההצבעה, אבל הרצון ללמוד היווה מכשול. ענייננו הועלה באסיפה, ושם הוחלט: אם נלמד משהו מועיל, כמו: חינוך, חקלאות וכדומה, נקבל חברות ונוכל לצאת ללימודים במימון הקיבוץ. ספרות וקולנוע – אין בעיה, רק שנצטרך לחכות שנה שנתיים בתור, ואחר כך אולי יאשרו, בכפוף להצבעה… לכאורה היה בכך הגיון פנימי, שהרי הישרדות פיזית קודמת לחיי הרוח. אבל אנחנו לא היינו מוכנים לקבל, בשבילנו השנה-שנתיים נראו כמו נצח. חיינו באיזו פנטזיה רומנטית של שנות העשרים בפאריז, היו לנו חלומות להגשים… הוא היה מוכן לחכות בלית ברירה, אבל אני התעקשתי ללמוד. הצענו שנלמד על חשבוננו (בתמיכת ההורים כמובן), כשהבית יישאר הקיבוץ, אבל גם הסידור הזה לא היה מקובל. זוכרת שמרכז המשק הבין את המצוקה, ועשה מאמץ על למצוא לי עיסוק מעניין יותר מהאכלת חיות. ביוזמתו נסענו לקריית שמונה אל מעבדה שפיתחה הדברה ביולוגית בעזרת דורסי לילה, שם קיווה למצוא לי עבודה, אבל זה לא הלך ובסופו של דבר עזבנו, אני ובן זוגי, קצת כועסים על כך שהקיבוץ לא הכיר בכך שיש צורך גם במי שיכולים לתרום לחיי הרוח שלו. בשבילנו האויב הגדול ביותר בקצה עולם זה שליד הבניאס, היה: השיעמום.
ממרחק של שנים רבות,  חושבת שהם צדקו. חבל להשקיע בצעירים כמונו, כי מי ששואפים ללמוד קולנוע וספרות, סביר שיהיה להם גם צורך גדול מאוד במפגשים שהעיר הגדולה מאפשרת, ותמיד ירגישו מוגבלים בקיבוץ. כלומר- ושוב, ממרחק של זמן, סביר מאוד שהיינו עוזבים גם לו אישרו לנו את הלימודים. חיידק הלימודים נשא גם את הצורך לפגוש כמה שיותר, להתנסות כמה שיותר.
היום כששומעת ביקורת על הקיבוצים שגזלו אדמות ממזרחים, חייבת לומר שזה לא הסיפור שלי. הגרעין שלי היה הכי מעורב שאפשר- רומנים, בולגרים, עיראקים, פרסים, מרוקאים, ארגנטינאים, פולנים ותימנים, שכחתי מישהו/י? הנושא הזה לא היה אישו. החבר'ה הגיעו מיד אליהו, מחולון, מהקריות, מנתניה. היה גרעין של בני/ות קריית שמונה מעלינו. היינו בקיבוץ של השומר הצעיר והיתה תחושת אינטגרציה (לא "כור היתוך", מונח מזעזע, אנחנו לא עשויים מברזל) שגם התובנות של היום לא יכולות לקלקל.
הביקורת שלי אינה על הקיבוץ של אז או של היום- זו היתה וכנראה גם עודנה מעין "סקנדינביה" בזעיר אנפין, בהרבה קיבוצים. נכון שלא תמיד ולא בכולם, חוץ מזה גם בסקנדינביה לא הכל ורוד, זה רק נראה ככה מבחוץ… אבל מי שרצו בצורת החיים הזו – יכלו.  הבעיה שלי עם הקיבוצים היא שהם מהווים מובלעות בתוך חברה קפיטליסטית, ומתנהגים בהתאם כלפי הסביבה. אבל זה כבר סיפור אחר. בכל אופן נעים להיזכר בתקופה מכוננת, מעצימה ומאוד משמעותית בחיי. ועוד דבר אחד קטן אבל חשוב במבט לאחור: לא כדאי לזלזל בצעירים, הם אמנם חסרי ניסיון, אבל יודעים מה הם רוצים ויש להם את פוטנציאל ההגשמה הכי גדול.

מוצג מס' 4 – חרמש
מודעות פרסומת

8 מחשבות על “הרומן שלי עם הקיבוץ

  1. תודה שקראת והגבת:) ואכן סיבות טובות בהחלט לחזור לשם, אני נעשיתי קצת יותר קנאית לפרטיות שלי מאז אותה תקופה, אבל יש גם יתרונות לצורת החיים הזו, ללא ספק.

    אהבתי

  2. קראתי בשקיקה ורד. גם אני נחלווית. לא ידעתי שיש לך בלוג..
    איך את זוכרת את הרכב הסלאט לקופים?

    אהבתי

    1. תודה שולי, שמחה שנכנסת וקראת:) הקופים- זוכרת את הסלט, וזוכרת גם שפעמיים קרה לי שמרוב בלבול השארתי את דלת ההאכלה פתוחה, והם ברחו… חטפתי על הראש מהאיש שהקים את פינת החי, אבל הצלחנו לתפוס אותם בלילה כשחזרו לכלוב לחפש אוכל והארנו עליהם בפנס. פנס בלילה כידוע גורם לחיות קטנות לקפוא במקום.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s