אלן, איש הכבוד האחרון

רציתי לכתוב כמה מילים על הפתגמים השגורים בפי כל- ואהבת לרעך כמוך וגם:  לא תעשה לחברך את מה ששנוא עליך,  שני פתגמים שאנשים מאוד אוהבים לצטט. ואני חושבת שיש פתגם אחד חשוב אפילו יותר: רצונו של אדם כבודו. כי זו לא שאלה של אוהב לא אוהב, שנוא או לא שנוא, אלא של כבוד לאחר, לרצון שלו. כבוד– כלומר: ההיפך מהשפלה.
אנשים שעושים הפרדה בין האישי, למדיני, לכלכלי, לחברתי, לא כל כך רואים את הקו המחבר בין גזילת אדמות, אונס, אלימות וסחר בנשים, ניצול חלשים כלכלית, פיזית ומנטלית, ניצול קשישים ע"י בני משפחה, השפלה והזנחה של חוסים חסרי ישע, פגיעה בעובדים חסרי הגנה ומהגרי עבודה קשי יום, השתלטות כלכלית של בעלי שררה והון- בנקאים, מנהלי תאגידים, וכו'
קו אחד עקום עובר בין כל אלה, והוא:
ידוע לי היטב מה הרצון שלך, אבל אני יותר חזק/ה ממך, פיזית ו/או כלכלית, לכן הרצון שלי קובע ושלך מבוטל.

פרופ' ישעיהו לייבוביץ'  עסק הרבה בעניין מה שקרא לו: ההכרעה הרצונית. משום מה נחקק בתודעה הקולקטיבית רק כמי שהגה את המונח "יודונאצים". כבר מזמן רציתי לכתוב כמה מילים על עניין הרצון, וגם על משנתו של לייבוביץ'. רציתי להגיד גם שבתחושה שלי, המנטליות של: אני כאן המחליט, כי אני רוצה יותר, כי אני חזק יותר, כי הרצון שלך לא מעניין אותי ואני לא סופר אותך ממטר, יש לה שורשים עמוקים בחזון הציוני ובדרך שבה התממש. במקום זאת אקדיש את הפוסט למשנתו של אלן בנגורה, ולעוול שנעשה לאיש היקר הזה.

אלן הוא שיפוצניק וחשמלאי מוסמך שעבד בדירתי בשבוע שעבר. אלן הגיע מסיירה לאונה לישראל כסטודנט לפני הרבה שנים, הוא תושב ארעי בארץ, נשוי ואב לתינוק. יום אחד סיים לעבוד מאוחר ממה שהתכוון, ואני הצעתי להסיע אותו הביתה, לאזור התחנה המרכזית. התברר שלא התכוון לנסוע הביתה, אלא לעמותה לזכויות פליטים, כדי לבקש מהם עזרה עבור ידידו הטוב שנכלא ע"י משטרת ההגירה. הסעתי אותו אם כן לנחלת בנימין. בדרך, ברמזור בלילינבלום, ניגש אל החלון שלו בחור צעיר וביקש נדבה. ראיתי את אלן בטבעיות ובלי לחשוב פעמיים, מפשפש בכיסיו, מוציא שקל ונותן לו.
"אתה נדיב" אמרתי לו. "אין לך בית, אין לך מכונית, אין לך אזרחות, אתה נלחם על כל שקל שאתה מרוויח, ובכל זאת אתה מוכן לוותר עליו למען מישהו שאתה לא מכיר".
והוא ענה לי כך: "אני חייב לתת לו,  הוא בא אלי ומבקש עזרה. אני בכלל לא נכנס לשאלה אם הוא יכול לעבוד או לא. הוא מבקש ממני, רגע לפני שילך לגנוב. זה הכבוד האחרון שלו".
המשפט הפשוט הזה מאוד ריגש אותי. בא אדם מארץ שנחשבת "עולם שלישי", והוא מלמד אותי להבין מה מתחולל בראשו של האחר, ולמה האינטרס שלי, מתוך ראיה רחבה וכוללת, צריך להיות מימוש רצונו של האיש ברמזור לקבל את השקל שלי. יותר מזה: הוא גרם לי להרגיש שלתת זו זכות, שרק אדם עם הרבה כבוד עצמי יכול להציל מישהו אחר.
למחרת וללא קשר, התקשרתי ליעל גבירץ, שבזכותה הגעתי אל אלן. הודייתי לה על ההמלצה, ורק אז שמעתי על רגל אחת את תקציר הסיפור הבלתי ייאמן שלו. חיפוש בגוגל הביא אותי אל כתבה שפורסמה בווינט בעבר, וגם אל מאמרו הנוקב של אורן שני שנמצא בקישור הזה, וממנו דליתי פרטים נוספים:
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaawat
התברר שבצירוף מקרים נוראי, אלן בנגורה נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון- הפיגוע בקו 5 בדיזנגוף. ומאז קשר גורלו בארץ רווית הדמים, כאן ביתו, עברית שפתו החדשה, הוא מתנדב שנים בשיקום נפגעי פעולות איבה, והוא מבקש אזרחות שבכל מדינה אחרת היתה מתאפשרת לו מזמן, ואולי גם במדינת ישראל, לו  צבע עורו היה מתאים לדרישות. הפוסט של אורן שני, והמאמר של יעל גבירץ בווינט כבר נכתבו מזמן. אזרחותו של אלן עדיין מתעכבת במשרדי הממשלה, ומשום כך אשתו והתינוק בן השנה וחצי בסכנת גירוש.

השיפוצים כבר הסתיימו, ודאי אזכור את אלן ואמליץ עליו בזכות העבודה הטובה שעשה, היושר, המסירות והאכפתיות שלא נתקלתי בה אצל בעלי מקצוע אחרים. אם אוכל לעשות משהו עבורו כדי שיקבל אזרחות, אעשה ככל יכולתי. אבל מעכשיו והלאה אזכר בו גם בכל פעם שאראה קבצן ברחוב. אולי אתלבט פחות כשאוציא את השקל מהארנק. כי אם אלן יכול, גם אני יכולה.
רצונו של אדם כבודו. ולפעמים הכבוד האחרון שיש לו.

שלט ליד מאהל מחוסרי בית ביפו, ספטמבר 2011
מודעות פרסומת

10 מחשבות על “אלן, איש הכבוד האחרון

  1. פוסט מרגש מאד ורד. אני חושבת שלכולנו יש את הבעיה הטיפשית הזו עם נדבות/עבודה, וגם נכון שלא כל הזמן אפשר להוציא את השקל מהכיס, ועם זאת יש המון יופי באיש ובתשובתו האנושית כל כך. מזל שעשית שיפוץ, עכשיו צריך לבוא אליך להסב ולשתות קפה…

    אהבתי

    1. תודה מיקי, גם אני שמחה על השיפוץ, לפעמים השיפוץ הפיזי עושה גם סידור אחר של הדברים בראש, נקיון ושינוי קונספט… על כוס הקפה אנחנו מדברות כבר מזמן, אולי תעזרי לי לתלות את התמונות בחזרה.:)

      אהבתי

  2. יפה ומרגש כתבת, ורד. זה רעיון מעניין לגבי הקו המאחד בין העוולות, שרצוני חשוב מרצונך פשוט כי לי הכוח. והוא אכן קשור לראשית הציונות ולשלילת הגלות – שהרי ההבדל הגדול הוא, ששם ליהודים לא היה את הכוח הזה.

    אהבתי

  3. תודה אורי, נגעת בדיוק בנקודה שיצרה את התסביך של "שנית מצדה לא תיפול, עכשיו אנחנו נפיל אותם", ואפשר להוסיף גם את עניין המקום המוגבל, התחושה שהארץ כמו שטיח קטן עומדת להישמט מתחת לרגליים בכל רגע. זהו, השיפוצים הסתיימו, וגם אתה מוזמן לקפה, או שאארגן כאן מסיבונת, הלחץ מתחיל לרדת אם יש לי זמן לכתוב פוסטים. :)

    אהבתי

  4. אורן, תודה על הפוסט המרתק ועל התובנות. אגב, בשיחה אחרת בינינו, אמר לי אלן בנגורה שהוא מאמין באלוהים של כל הדתות, ומוכן להצטרף אל כל אחת מהן. זו נראית לי גישה בריאה לחיים- שהרי הדתות, ובמיוחד המונותאיסטיות מזכירות במקצת את הסיפור על שישה עוורים שמיששו פיל בניסיון לנחש מה הוא. את התמונה השלמה אפשר לקבל אולי כשמחברים את הצדדים היפים בכל אחת מהן.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s