חפצים

אמא אהבה לרשום פתקים. ציטוטים, הרהורים שלה, משפטים ששמעה בהרצאות ודיברו אליה. את הפתק הזה, כתוב בכתב ידה, מצאתי לא מזמן במגירה, צרור עם מכתבים וכתבי יד אחרים שהוצאתי מן הבית רגע לפני שנמסר לאחרים. לקח אותי חמש שנים אחורה, אל הבית הדומם, על כל חפציו. חלקם כורעים תחת נטל הזכרונות שדבקו בהם, חלקם חסרי תועלת. אלו מהסוג הראשון מעוררים כעסים וריב בין הנשארים, עם הזמן האמוציות מתפוגגות, כל חפץ מוצא עצמו בבית אחד מאיתנו,  לעתים מאבד משמעות. כד קטן מטיול ליוון נשבר כשצילמו סרט אצלי בבית, והלכו בעקבותיו גם אגרטל וצלוחית עם ציור ורדים. תליון עתיק עם יהלום התפרק בפארק הירקון. חלקי באוסף הביצים המצוירות מכל העולם נראה כעת פחות מרשים, כמו קונכיות בוהקות בחוף הים שצבען מתעמעם ודוהה כשמוציאים אותן ממקומן הטבעי.
במשך שנתיים הגעתי אל הבית הנטוש פעם בשבוע, מנסה להתמודד עם עומס החפצים, וכמו בספרו של פול אוסטר ממציאה את הבדידות מחדש. ואז, כשסיימנו לחלקם בינינו, הגיע תורם של העיטים.
בני המשפחה האחרים נרתעו, ומן הסתם אני הייתי קרובה יותר לשוק הפשפשים, וכך נגזר עלי להיות שם לבדי ברגעי הבית האחרונים, עם משה המוביל. המון משה יש בשוק הפשפשים, למשה זה היו עיניים טובות, נראה פחות חמדן מהאחרים. "את זה אנחנו לא לוקחים, לוקחים רק ריהוט מעור, אבל נוציא ונשים ליד הפח הגדול" הוא מצביע על הספה שהיתה פעם מרכז החיים בבית. אני שמה לב לאלבומי הטיולים בחו"ל שנשכחו בסלון. כמה אלבומים אפשר לשמור? מכניסה אותם לתא המטען,  הלב לא נותן להשליך לפח.
"רגע, את זה אתה לא יכול לקחת!" שולחת יד אל טרנזיסטור מלבני כסוף ועליו רסיסי צבע מצביעת הבית האחרונה,  שהוא מחזיק בידו ובוחן, אומד את שוויו בשוק. "תן לי לחשוב על זה רגע" אומרת ובראש מתרוצצים הזכרונות. אמא אהבה לשמוע רדיו. הטרנזיסטור הזה שהיה במטבח ליד החלון, ניגן באופן רצוף, גם בארוחות עצמן, כמו עד רועש לשיחות סביב השולחן, לויכוחים, להחלטות גורליות. שם במטבח הוא שידר בלי הפסקה – את הבולרו של ראוול, החדשות ממרדפים בבקעה, "כוחותינו שבו בשלום לבסיסם" ו"הובאו למנוחות", "בין ברושים יורד הערב" ביום שישי אחר הצהריים, "כאן שם ובכל מקום", "אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד" רעם קולו של אפרים די זהב בצאת השבת. חושבת כמה רגעים ומחליטה שהזכרונות יישארו בראש ללא ביטויים הפיזי. מוסרת בלב לא קל. במשך כמה חודשים לאחר מכן עוקפת את השוק בדרך הביתה, כדי לא לראות את הטרנזיסטור הישן ואת כלי הבית של אמא מתגלגלים שם על המדרכות.

 

אבא ואמא ביום חתונתם

חפצים הם לפעמים געגועים. באנגלית: be-longings

אבא לא יכול היה לשאת אותם, את החפצים של אחי שנהרג, ובחר לעזוב. כשהסתיימה השנה צרר כמה בגדים בשקית, מאוחר יותר ביקש את השטיח הפרסי, הסמובר ואלבום הצילומים מהילדות, עזב את הבית ואת החצר שטיפח במו ידיו, ולא חזר אליו אף לא פעם אחת, עד יום מותו. כך גם יצא מן העולם 13 שנים מאוחר יותר. בקלות, כמו דרוויש שאינו כבול לחומר.
אמא בחרה להיאחז. בחיים, בחפצים, בחצר הבית. ולמרות זאת גם החפצים מוקירי זכרה הם בעיני אלו שאינם חומריים, ונלווה להם כל מנעד הרגשות – אשמה, כעס, חיבה, הערצה.

מצלמה וקופסאות הנגטיבים
אמא היתה צלמת אובססיבית. תמיד חשבתי שירשתי מאבא את רוב התכונות, אחרי מותה הבנתי שכמה חשובות מאוד ירשתי ממנה. המצלמה של אמא – אולימפוס־פן מיתולוגית שמספרה הסידורי היה כמעט זהה למספר תעודת הזהות שלה, צירוף מקרים שכזה. קופסאות ובהן נגטיבים בשחור לבן מגולגלים וריח הפיקסר עדיין נודף מהן, עדות מצולמת לשנות החמישים והשישים, עם חותמת "פוטו ארמון". רוב התמונות הודפסו, מסקרן אותי לדעת אילו פריימים מכילים צילומי נוף עירוני שהשתנה מאז. תל אביב, יפו, חולון. פעם כשיהיה לי זמן אבדוק פריים אחר פריים.

הציורים
"פעם כשיהיה לי זמן אעשה סדר בארונות" משפט חוזר של אמא. הפעם הזו מעולם לא הגיעה. הלהט שלה היה נתון כולו לחוויות שמחוץ לבית – גן הילדים שלה בחצר, טיולים, הרצאות, התנדבות… ובשנים האחרונות גם חוג הציור. את הציור הזה נתנה לי בחייה. הוא אינו עונה על  חוקי הפרספקטיבה. ודאי יכול להכלל באוסף מוזיאון העבודות הגרועות בכל הזמנים, אך הוא אהוב עלי מאוד – בגלל הנאיביות, הצבעים העזים, העובדה שצויר מהדמיון ולא ממודל שעל השולחן. שתי דמויות. מיהן? ספק צועדות ספק מועדות ונופלות.

כלי הבית
אמא לא אהבה לבשל. אבל כשנכנסת הביתה, תמיד היה שם ריח מרק. המרק של אמא שטעמו לא ישווה לאף מרק שאכין בחיי. המרק שיש לו טעם של בית, עם צלוחית החמוצים המעוטרת הנלווית לו תמיד. זו שאחותה התאומה התנפצה לרסיסים השבוע.

השירונים
אוסף השירונים העצום של אמא, הנה אחד מהם שוודאי חילקו בערב שירי רחל. אוהבת את השיר הזה שבו מוזכר השם שלי וגם של בני. ההעזה שלה, הספונטניות, לפעמים אימפולסיביות, עוררו בי פליאה והשתאות, בדיוק ההפך ממני. נזכרת שהצליחה לגרור אותי לטיול עם "המערכת" (עמותת גמלאים מתנדבים שכתבו לביטאון בחולון). בדרך חזרה כשכולם נרדמו פתאום החליטה לעשות מעשה. "תני לי, תני לי לעבור, אני חייבת", דחקה בי ממקום מושבה ליד החלון באוטובוס. ביקשה מהנהג את המיקרופון ופצחה בשירים מימי ההכשרה בגינוסר. לאט לאט התעוררו כל הקשישים והצטרפו אליה. מעולם לא היה אכפת לה שהיא מזייפת, או לא מצליחה לעלות לטונים גבוהים. היא אהבה לשיר ואהבה את הקהל המזדמן.

קערה מרוקאית מיריד בברצלונה, מגנט של פיקאסו
זה היה אמור להיות סופשבוע רומנטי בברצלונה עם מישהו שחי בלונדון ומגיע לביקור מדי פעם. רגע לפני הטיסה הבנו שהקשר מיותר, אבל הכרטיסים כבר היו ביד. אמא התנדבה להצטרף אלי ושתינו חגגנו יחד את יום הולדתה ה-68 במסעדת מאכלי ים ברובע העתיק של העיר. טיול משמעותי מאוד לקשר בינינו, טיול שהיה בו הרבה פיוס אחרי שנים של חוסר הבנה. מכיוון שלא הכרתי את ברצלונה הובלתי בטעות אל מדרגות אין סופיות שמובילות לפארק גואל, במקום לקחת מונית אל הכניסה הראשית מסביב. לאחר מכן עוד המשכנו ליצירות אחרות של גאודי, מרוב התלהבות לא שמתי לב שאיתי אישה בת כמעט 70. רק בערב כשחלצה את נעליה לא יכלה להתאפק: "כואבות לי הרגלים מהיום הזה". "למה לא אמרת? לא ידעתי שקשה לך" אמרתי. "לא רציתי לקלקל לך את הטיול" ענתה.

קנווס ריק, מכחולים
צוואה לא כתובה? "עכשיו תורך, ציירי".

כעת כשאני משפצת את הבית כל החפצים נראים עוינים. רובם ארוזים או מכוסים, ואני תוהה אם ארגיש בחסרונם אם יישארו כך אפילו כמה חודשים. למה אזדקק  מלבד המחשב, כמה ספרים, כלי אוכל, בגדים וכלי המיטה? מי  חפצי, מי ידידי ומי אויבי המושבעים? מי מהם יהיו מוקירי זכרי?
רואה בעיני רוחי את הדלת נפתחת, ואמא נכנסת, מסתכלת על הבלאגן מסביב ואומרת: "את עובדת קשה מדי. אולי תסתרקי קצת? תראי איך את נראית!"