איך ניצחתי את המאפיה האיטלקית

היו לו תווי פנים יפים כשל נמר, ונראה כמו סמוראי. הוא מרד במוסכמות ובמוזיקה ה"קליידרמנית" של אביו – מלחין ידוע ביפן.  צלקת בשורש כף ידו הסגירה נסיון התאבדות בגיל 16, ורק הוסיפה קסם מסתורי לדמותו. התאהבנו בקיץ, בנובמבר החלטנו לעבור לגור יחד בדירה שבה נוכל לחיות, ליצור, וכמו ג'ון ויוקו לשנות את העולם.
היינו צעירים וקצת נאיביים. אני יותר, כי פ' קלט שמשהו לא בסדר כשמתווך הדירות התקשר להתנצל שהמשכיר – עורך דין ממוצא איטלקי, לא יוכל לעמוד בהבטחתו ולצפות את רצפת הבטון בדירה הזולה אך מרווחת שמצאנו בגרינפוינט, ברוקלין. "הוא מוכן לתת לכם מפתח 10 ימים לפני הכניסה, כדי שתדביקו בעצמכם לינולאום במקום הפרקט שהבטיח" אמר המתווך. "אם ככה אנחנו יורדים מזה" ענה לו פ', וסיים את השיחה. "רגע, אולי בכל זאת נשפץ בעצמנו?" כריתי לנו בור במו ידי. "אתה תוכל לפסל בלי לפחד שהרצפה תינזק, ויש שם חדר קטן שיוכל לשמש לי כחדר חושך".
וכך קרה שקיבלנו מפתח לדירה 10 ימים לפני תחילת החוזה, רק כדי לגלות, שמלבד רצפת הבטון הקרה – התקרה דולפת,  יש נזילה מתחת לאסלה, וחסרים תנור וכיריים שהיו כלולים בחוזה.  התברר שמתווך הדירות גם הוא אחד מבעלי הדירה, בשיתוף עם עורך הדין (מנוגד לחוק בניו יורק), ושניהם לא ממש מתכוונים לתקן את הבעיות הקרדינליות, למרות שכבר שולמו דמי שכירות לחודש הראשון ועוד חודש ערבות.
"מצאתם לכם ממי לשכור דירה", אמרו חברים ילידי העיר, כששמעו את שמותיהם: אנג'לו ברונו ותומאס פפה, "הרי אלו שמות קלאסיים של המאפיה האיטלקית! החזירו להם את המפתח ואל תכנסו לדירה הזאת", יעצו לנו.

שלושה ימים לפני מועד הכניסה – בחורף קר וגשום, שלושה מפתחות בידינו – שניים שיחזרו אל לואיז, בעלת הבית הפורטוריקנית הממולחת שכבר השכירה את החדרים שלנו בבית הדירות אותו עזבנו, ומפתח שלישי שמעל בשליחותו – לפתוח דלת אל האושר, וגם הוא יוחזר. כל החפצים ארוזים ומוכנים להעברה, כספנו הדל אצל זוג מאפיונרים ואנחנו אובדי עצות.

ההצלה הגיעה מחברה שבצירוף מקרים טסה לשוויץ באותו שבוע. בדירתה שבאיסט וילג' העברנו את השבועיים הבאים, מחפשים נואשות אחר דירה, מצאנו ועברנו לדירה שהיתה מכוסה שטיח מלאכותי כחול מקיר לקיר. ואז עלה הצורך לתבוע את הנוכלים בבית המשפט לתביעות קטנות, הSmall Claim Court

לפ' היתה אשרת סטודנט, לי ביש מזל –  זוג יהודים ממנהטן מילאו טפסים וביקשו עבורי Sponsorship, כלומר- שאקבל ויזת סטודנט עם אשרת עבודה כאומנת אצלם. התהליך היה ממושך ובינתיים פקעה ויזת התיירת שלי. באופן רשמי- הייתי שב"חית עד שיסתדרו העניינים. איך תובעים עורך דין ומתווך דירות כשאת עצמך לא ממש חוקית?

בחיל ורעדה ניגשנו לבית המשפט. להפתעתי לא ביקשו מאיתנו ויזה או תעודה מזהה. הפקיד לא התעניין מי אנחנו ומה סטטוס השהייה של כל אחד מאיתנו. נקבע מועד לדיון בחודש הבא. חיכינו במתח והיום הגיע. לפני היציאה מהבית עמדנו מול הראי והתלבטנו מה ללבוש- את הבגדים הכי אלגנטיים שיש לנו, כדי שיתייחסו אלינו בכבוד, או בגדים פשוטים יותר, "של סטודנטים", כדי שהשופט ירחם עלינו… סיכמנו על עיקרון מנחה: נדבר בנועם ונביא איתנו פטיש כבד. יצאנו לדרך.
הגענו אל בית המשפט, עלינו לקומה השלישית, ואז התברר שהמשפט נדחה בחודש-  אנג'לו ברונו ותומס פפה שלחו מזכירה להודיע שאחד מהם חולה. על פי החוק מותר לכל צד לעשות תרגיל כזה, פעם אחת בלבד.

שוב מגיע היום. תקוות גדולות לא היו לנו… אבל הכנו "שיעורי בית". אני ניסחתי על דף את כל הטענות, בצורה מפורטת ומנומקת. יצאנו לדרך ברכבת הL. תוך כדי דהרת הרכבת במנהרות התחתיות, התברר לי שהדף המסודר שרשמתי נשכח בבית או התעופף במדרגות הסאבווי.
נתקפתי בהלה. מצאתי בתיק פנקס קטן, לפ' היה בכיס עפרון אדום עבה שנהג לסמן איתו על גבי האבן כשחצב בה, שרבטתי מהר ראשי פרקים, כדי שנגיע מוכנים לדיון המפחיד הזה.
שוב מגיעים למעלית, והפעם מבוכה- שני האיטלקים מגיעים בדיוק באותו רגע. מהנהנים בראש לפ' והוא מהנהן בחזרה, ממני מתעלמים לגמרי, שוביניסטים או אנטישמיים, לכי תדעי. ארבעתנו, תובעים ונתבעים, מצטופפים במעלית הקטנה ועולים לקומה השלישית.
באולם הדיונים מקבל את פנינו שופט קשיש שנראה כאילו יצא ממערכון של סיינפלד. מסתדרים מולו, הנתבעים בצד ימין, שנינו בצד שמאל.
"אתם זוג"? שואל אותנו השופט.
"כן" מהנהנים בבישנות.
"נשואים?" הוא ממשיך.
"לא".
"Well, sometimes it's better" הוא אומר בחיוך ממזרי.
"ולמה הגעתם לכאן"? הוא מגיע לעצם העניין. כפי שסיכמנו אני אמורה לשאת דברים, האנגלית שלי קצת פחות משובשת. פתאום בורחות לי המילים… שולפת את הפתק עם ראשי הפרקים באדום.
"תני, תני לי את הפתק" אומר השופט. מוסרת לו והוא מקריא: "תקרה דולפת, מים מתחת לאסלה, תנור וכיריים" מה בדיוק קרה? אני מתעשתת ומספרת את הסיפור, הוא קוטע אותי ופונה אל המתווך ועורך הדין: "למה לא תיקנתם כל מה שהיה צריך לתקן?"
אחד מהם עונה: "תיקנו את הכל ביום האחרון לפני תאריך הכניסה, אבל הם לא חיכו, עזבו לפני כן והפרו את החוזה."
"תיקנתם, הא?" מקשה השופט. "איפה הקבלות?" הם מפשפשים בניירת שלהם, וכמובן לא מוצאים את הקבלות.
"אתה עורך דין, ולא הבאת איתך קבלות? טוב, הבנתי הכל, אתם משוחררים כולכם." הוא פוסק בקול שאינו משתמע לשתי פנים.

יצאנו לרחוב ותחושת ריחוף אפפה אותנו. היה ברור לגמרי בעד מי השופט. נסענו אל האיסט וילג', אל מסעדה ביתית יפנית קטנה, ושם אכלנו את הארוחה הטובה ביותר שאכלתי אי פעם – ארוחת ניצחון בסגנון יפני אותנטי.
המכתב המבשר הגיע בדואר לאחר כמה ימים, הרמאים החזירו את כל הכסף ששולם מיד, מהפחד שמא יישלל רשיונם.
בדירה החדשה לא הצלחנו לשמר את הקשר והוא התפוגג לאיטו. שנינו היינו קשורים בעבותות אל המולדת שעזבנו, ולא הצלחנו ליצור מציאות חדשה בניו יורק.
שמרנו על קשר גם אחרי שנפרדנו, אבל הוא היה שייך כולו לניו יורק ונשאר שם. אין לי מושג איפה נמצא פ' היום, מתפללת שהקוראת בכף היד טעתה כשניבאה לו שלפי קו החיים בידו חייו יסתיימו בגיל 40. הוא כבר היה אמור לצלוח את הגיל הזה לפני שמונה שנים. הוא לא נמצא בפייסבוק…

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי שפלסטינים וזרים שאינם נושאים תעודת אזרחות ישראלית או דרכון לא יוכלו מעתה לתבוע בבית משפט ישראלי. ואין מתקוממים במערכת המשפט, כי בעת הזו איש הישר בעיניו יעשה, ואין דין ואין דיין.
לפני שבוע קראתי קטע קצר של ריימונד קארבר שתרגם יפה עוזי וייל. ונזכרתי שוב, בעצב. נכתב בו כך:
קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “איך ניצחתי את המאפיה האיטלקית

  1. ורד, זה כתוב מאוד יפה והסיפור ריתק אותי למסך. חוץ מזה, יפנים ויפן מסקרנים אותי. שמחה שהכרתי את הבלוג שלך ואמשיך לקרוא אותך

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s