חמש עשרה דקות התהילה שלי

כשלמדתי במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק, בתחילת שנות ה90, קיבלנו משימה אישית לא קלה:  להציג ב 15-20 דקות,  בפני כל הכיתה, את מקורות ההשראה שלנו. המדיום כמובן היה אז מקרן שקופיות. אני הייתי הישראלית היחידה ואחת משני היהודים הבודדים בכיתה. באותה תקופה הייתי כבר לאחר שהות של כשלוש שנים בניו יורק, עדיין מוקסמת מקצב החיים ושפע החוויות שהעיר הגדולה זימנה לי, ועם זאת נקרעתי מגעגועים לבית ולמשפחה. ישראל תחת האינתיפאדה, נראתה לי מרחוק כספינה שעומדת לטבוע, והרגשתי שאין לי "נמל בית" לעגון בו. משולש הרחובות היורדים אל הים, בין מוגרבי לרחובות גאולה ויונה הנביא, חזר והופיע בחלומותי, וגם המשפחה, השפה, נופי הגליל.
אם היה משהו שהפחיד אותי אז יותר מהמוות, זה היה פחד הקהל. התלבטתי מאוד איך ומה להציג ב -15 הדקות שלי, בפני סטודנטים מכל העולם, רובם נוצרים, ובשפה שאינה שפתי. איך אוכל להסביר במלים, את כל הוויתי המצטמצמת ומתנקזת בשבריר של שניה, אל תוך צילום בודד בשחור לבן?
התבוננתי בצילומים שלי ארוכות והבנתי שהתשוקה שלי לצלם נובעת מחיפוש אחר איזון שלא קיים במציאות בה אני חיה. הצילום ביטא את התחושות שבין לבין,  "על הגבול", בין זהויות, בין הטירוף לשפיות, בין המדבר הכי מבודד לכרך הכי סואן, במקום שהוא גם וגם, או לא זה ולא זה, שיווי המשקל שבין החבל הדק, הלוליין והמוט. את האיזון הזה חיפשתי. ברגע הלחיצה על הכפתור, ולאחר מכן, תוך כדי התהוות הצילום על נייר האילפורד, מצאתי נחמה, קתרזיס.

כשהגיע תורי, התגברתי על הפחד, ותיארתי את מצבי הביניים בהם נמצאתי. הצגתי את המדינה ממנה הגעתי, ששוכנת בין שלוש יבשות, בין המזרח למערב, בין עבר מפואר, הווה מקרטע ועתיד לא ידוע, וסיפרתי שהמקום שבו אני מרגישה כרגע בבית, הוא בשדה התעופה, בין המדינות, בין ערביים, על הגבול, על קו התפר, במקום שהוא No man's land.
הצגתי אמנים שהשפיעו עלי מאוד,  נדמה לי שהראשון היה רוברט מפלתורפ, שכמה וכמה עבודות שלו עוסקות בזהות מינית/מגדרית, ובמתח שבין השחור ללבן. הצגתי שני פורטרטים עצמיים שלו, אחד מהם "גברי" והשני "נשי", וכמה צילומים אחרים.

השמעתי את  walk on the wild side של לו ריד, דיברתי על אהבתי למוזיקה שמשלבת סגנונות- רית'ם אנד בלוז, ג'ז ורוק, פופ וקלאסי. הבאתי כדוגמה את  מיילס דיויס, שבחר לעבוד בין סגנונות למרות הביקורת, ובעיני הצליח לקלוט את רוח התקופה. תיארתי את המשיכה שלי לספרות ולקולנוע הסוריאליסטי (סוריאליזם = שמעל למציאות), ולזרם התודעה. ציטטתי את לואי בונואל, שהכריז על עצמו: "תודה לאל, אני אתאיסט", ולמרות, או בגלל החינוך הישועי הקפדני שקיבל בילדותו, הצליף בסרטיו ללא רחם בחברה הבורגנית, בממסד הדתי ובטאבו החברתי,  תוך שימוש רב באלמנטים סוריאליסטיים, באסתטיקה של חלומות.

הראיתי עבודות של צלמים שתחת השפעתם החלטתי לנסוע לניו יורק – דיאן ארבוס, רוברט פרנק, לי פרידלנדר, וויג'י. צלמים שעסקו בגבולות / חיו על הקצה – דיאן ארבוס שצילמה דמויות בשוליים החברתיים, והתאבדה בגיל צעיר יחסית, רוברט פרנק – שבהשראת הצלם ווקר אבנס, תיאוריות הביט וספרו של ג'ק קרואק, נסע ברחבי ארצות הברית במכונית ישנה ותיעד את האמריקאים במשך שנתיים. לי פרידלנדר האובססיבי שצילם הרבה ברחובות ניו יורק, והצליח להעביר את החוויה האורבנית, ואת טשטוש הרגע החולף.

Weegee- The Critic, 1943. Mrs Cavanaugh and friend entering the opera

בהמשך ההרצאה הקטנה שלי תיארתי את הקשר של ניגודים עם בן זוגי באותה תקופה – פסל יפני שהכרתי בבנין בו התגוררתי בברוקלין. סיפרתי שאני מגיעה ממקום בו הדת היא נושא מרכזי, וההליכה נגד הטבע, "דווקא", נתפסת כערך חיובי. לעומתי בן זוגי לא יודע מה דתם של הוריו, הוא צריך לשאול אותם… כי ביפן הדת היא עניין פרטי שאין לו הרבה משמעות, ואילו לטבע יש ערך עליון.

לסיום הקרנתי כמה צילומים שלי, ביניהם גם הסוס הזקן בנווה צדק, שצילמתי בעת ביקור בארץ, סוס שנדמה לי כסוסו של אורפאוס בדרך אל השאול, מתנדנד בין מחוזות החיים לממלכת המוות, כמטאפורה לרגשותי ביחס למולדת שעזבתי.

נווה צדק, 1989, צילום: ורד נבון

סיימתי את הפרזנטציה הקצרה, ואז קרה דבר מדהים: כולם קמו ומחאו כפיים, ניגשו אלי, חיבקו אותי, וסיפרו כמה ריגשתי אותם. בשבועיים הבאים שמעתי המון סיפורים אישיים, על "מצבי הביניים", הסתבר שכמעט לכל אחד/ת בכתה היה כזה –  מישהי התנדנדה בין אקס שעזבה בקליפורניה, לבין אהבה חדשה בניו יורק, מישהי אחרת, לוחמת לזכויות אדם מהולנד, עברה התמודדות לא קלה עם עברה כאשר נודע לה שסבתה שיתפה פעולה עם הנאצים, וישבה בכלא לאחר המלחמה. מישהו יצא מהארון…

עשרים שנים עברו. מאז קיבלתי הרבה "לייקים", במציאות ובסייבר ספייס, חלקם מרגשים מאוד, אבל ה"לייק" ההוא נחרת בזכרוני והיה חשוב לי מאוד, משום שהגיע ממי שאינם דוברים את שפתי, ואין להם שמץ מושג על הרקע ממנו הגעתי.

כשאני בוחנת את הוויתי כיום, אני מגלה שלא השתנתי. עדיין מאמינה שאלו שחיים על הגבול יכולים לראות טוב יותר את שני הצדדים ומי נגד מי (אם הם נשארים בחיים כמובן). ג'וליאנו מר חמיס ואמו ארנה הם בעיני דמויות מרתקות וטראגיות, פרופ' ישעיהו לייבוביץ' היה מרתק גם הוא, משום שהיה איש מדע ראציונלי, ובו זמנית גם מאמין יהודי אורתודוכסי. אני מאוד אוהבת "מזרחיים" ש"התאשכנזו", ו"אשכנזים" ש"התמזרחו", זוגות שהתערבבו, בין דתות, יבשות ולאומים, יוצרים שמותחים את הגבולות ומגדירים אותם מחדש.
אני מתגוררת בסביבה יהודית ערבית, לא בחרתי בזה (התעקשתי ללא הצלחה לחיות ליד כיכר רבין), בדיעבד הגורל מיקם אותי בדיוק במקום המתאים לי. ביפו אני מרגישה תיירת ובת-בית בו זמנית, נדמה לי שהדבר משתקף בצילומים שלי. אני מרגישה שייכת ולא שייכת במולדתי, נקרעת בין אהבת הארץ לסלידה ממעשי מוסדות המדינה. אנשים שלא מכירים אותי ומשייכים אותי ל"שמאל קיצוני", לא יודעים שהקיצוניות ממני והלאה, אני הייתי רוצה לחיות בדיוק בנקודת האמצע על הרצף שבין "שלום" ו"חופש", לבין "ביטחון" ותחושת מוגנות. מכיוון שהחברה בה אני חיה נוטה כל כך חזק ימינה, אני חייבת לנסות למשוך שמאלה בכל כוחי, כדי לאזן את הספינה שלא תטבע.

בדרכים, Photo: Futaba Hasegawa, 1990